בת-חן אפשטיין אליאס: 50 גוונים של כחול־לבן

 

היא בת 47, מידענית, אמא לשלושה • אבל מתברר שמאחורי החזות הסולידית מסתתרת נפש סוערת: ספר הביכורים של שרית חיים, “עוצרת נשימה”, הוא רומן שכולל סצנות סקס מפורטות • עכשיו היא מספרת איך הפסיקה לפחד והתחילה לכתוב, ואיך הבעל והילדים קיבלו את התפנית המפתיעה

 אני כמעט בת 47, ומעולם לא העזתי לשתף חברות בחוויות מסקס”. שרית חיים  צילום אפרת אשל

רבים מספרי האהבה מתחילים כך. אישה פוגשת גבר, מבטים מצטלבים, מילים מתוקות עפות באוויר, יד נשלחת אל יד ו… זהו. הדלת נסגרת, והקורא מחכה לפרק הבא, אז יתעוררו שניהם במיטה והעלילה תמשיך כסדרה. אבל אם שואלים את שרית חיים, מחברת הרומן הארוטי “עוצרת נשימה”, שיצא בשבוע שעבר בהוצאת “מודן” וכבר הגיע לרשימת רבי המכר, אין שום סיבה שהסיפור ייעצר בנקודה שבה נכנס הזוג לחדר השינה.

“אנו רוצים לדעת גם מה קורה עם הגיבורים בלילה, להכיר אותם גם שם. והיום זה כבר קיים, ויש אלפי נשים ישראליות שקוראות את הז’אנר הזה ומדברות עליו. אני חושבת שזה פתח את היחס של הנשים לסקס. אני כמעט בת 47, ומעולם לא העזתי לשתף חברות בחוויות מסקס. זה לא נראָה לי הגיוני לדבר על זה, אפילו לא ברמה של ‘היה לנו לילה סוער’. אך היום זה אחרת. נוצר בין נשים שיח על סקס, שהוא מאוד פתוח. הספרים האלה הראו שאפשר להיות חופשיות עם זה, לא רק עם החברות, אלא גם עם בן הזוג. להראות שזה בסדר, שאת לא צריכה להתבייש”.

  •  • •  •

סצנת ספרי הארוטיקה פרצה בגדול לפני שש שנים, אחרי יציאת “50 גוונים של אפור” של אי.אל ג’יימס. הספר מתאר מערכת יחסים קודרת בין גבר לאישה, ונכללות בו סצנות סקס רבות, חלקן מתחום הסאדו־מאזו. אחריו הוציאה הסופרת הבריטית שני ספרי המשך, ובד בבד החלו לצוץ עוד ועוד ספרי ארוטיקה. לא שלא היו כאלה בעבר; רק שעכשיו אפשר למצוא אותם גם במדפים המרכזיים בחנויות הספרים. 

שרית חיים, שבתוך 300 העמודים שכתבה על סיפור אהבה בין יונתן למיקי (מיכאלה) יש חלקים לא מבוטלים שכוללים תיאורים פיזיים לפרטי פרטים – מאמינה שמדובר בסך הכל בסיפורי אהבה. התיאורים הארוטיים, לדבריה, רק מתבלים את הסיפור, לא בונים אותו.

“יוצא לי לדבר עם הרבה נשים בקבוצות פייסבוק של ספרים רומנטיים. רובנו מחפשות את סיפורי האהבה הקלאסיים, לא רק תיאורים. הסקס נחמד, זה כיף לקרוא סקס, אבל הסיפור הוא בעיקר סיפור אהבה”. 

ואת “פלייבוי” קונים בשביל ראיונות עומק.

צוחקת: “ממש לא. תראי, ב’פיפטי’ (’50 גוונים של אפור’; ב”א), שכאילו איפשר לז’אנר הזה לצאת החוצה, היתה סצנת סקס כמעט כל שני עמודים. אני ניסיתי לקרוא אותו כמו סיפור אהבה, איך היא הצליחה לשנות את הגיבור, שלא מאמין באהבה, ולגרום לו לאהוב. היו סצנות שדילגתי עליהן, כי באמת, כמה אפשר לקרוא את זה. אחרי הספר הזה היה היי מטורף של ספרים כאלו, וזה קצת נמאס. כמה תנוחות כבר יש? כמה כבר אפשר לכתוב על זה? נשים בפייסבוק אומרות לי, ‘די, אני רוצה עלילה, אני רוצה תוכן’. אנחנו שונות מגברים, להם אולי קל יותר להתחבר לקטע הוויזואלי. נשים רוצות להתחבר לרגש, לאהבה”.

אז למה שלא יקראו רומן איכותי בלי תיאורים גרפיים?  

“יש היום נשים שלא יקראו את הספר בכלל אם לא יהיו בו סצנות ארוטיות. יש כאלו שירגישו שאם הגיבור יסגור בפניהן את הדלת כשהוא נכנס לחדר, זה ייצור חוסר. לא רק שכיף לקרוא גם תיאורים מחדר השינה, אלא שזה מכניס אותך לגמרי לתוך מה שקורה עם הגיבורים שלך. נותן לך להכיר אותם יותר. והיום אנחנו רוצים להכיר את הגיבורים עד הסוף”.

היא לא נראית כמו מישהי שתיקח דבר פרטי כמו סקס ותוציא אותו לפומבי, במיוחד לא בספר. בת 47, מאופרת קלות, לבושה בסולידיות. בעבודתה היא מידענית ביחידה ללימודי חוץ של הטכניון ובבית ברל, ומעניקה ייעוץ חיצוני במידענות (חיפוש מידע באינטרנט) לחברות שונות. נשואה לנסים (49), סיטונאי מוצרי חשמל. הוא היה החבר הראשון שלה, בגיל 20, ואחרי ארבע שנות חברות התחתנו. הם גרים בגן יבנה ומגדלים שלושה ילדים: הבת שני והבן ליאב, תאומים בני 20, חיילים, ומתן בן ה־13. כששרית מושיטה את ידה אל כוס התה, נגלה על פרק כף ידה השמאלית קעקוע קטן עם ראשי תיבות של שמות הילדים.  

“אמא שלי עשתה בגיל 60 קעקוע של עקרב על קרסול שמאל. לפני שבע שנים הלכתי בעקבותיה ועשיתי קעקוע קטן של פרפר מעל קרסול שמאל. אחרי שאמא נפטרה, החלטתי לעשות פעם בשנה משהו לא שגרתי. מאז, כל כמה חודשים אני הולכת לעשות משהו משוגע בשיער. לכן יש לי עכשיו פסים סגולים”.

לפני שנתיים הגדילה את הפרפר, ומאז הוסיפה עוד שלושה קעקועים, בעלי משמעות סמלית. קעקוע קטן בגב של האות N (נסים), ולידו שלושה לבבות קטנים המסמלים את הילדים; קעקוע של האות א’ בסינית (שמסמלת את השם אתי ואת המילה אמא) על השוק השמאלית; והקעקוע של שמות הילדים. “אני מנסה לצאת קצת מתדמית החננה”, היא צוחקת.

מאז ילדותה היתה תולעת ספרים. אהבה במיוחד את “לאהוב עד מוות” ואת “שרה גיבורת ניל”י” של דבורה עומר, וגם ספרי מתח ופסיכולוגיה כמו “האלכימאי” של פאולו קואלו. לפני חמש שנים התוודעה במקרה ל”50 גוונים של אפור”, שפתח בפניה עולמות אחרים.

“זה מוזר, אבל כשנתקלתי בספר בחנות, לא ידעתי על מה הוא. הוא היה אז חדש בארץ, הרבה לפני שהתחילו לדבר עליו. שאלתי את המוכרת מה זה, והיא חייכה חיוך מוזר, בלי לענות לי. זה סיקרן אותי, אז קניתי אותו. כשפתחתי אותו בבית, הייתי בשוק”.

אהבת? 

“מאוד. קראתי אותו בנשימה אחת, לקח לי בערך יומיים. וכשזה נגמר, ידעתי שאני חייבת את ספרי ההמשך. הם עוד לא היו בארץ, אז קניתי באמזון את הגירסה הדיגיטלית של הספר השני והשלישי, ובתוך כמה ימים קראתי את שלושתם. היה לי כיף. בקנייה ברשת מופיעה לך המלצה על ספרים דומים מאותו סוג, אז התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים בז’אנר. יותר בקטע הרומנטי, אבל גם בקטע הארוטי. זה סיקרן אותי.

“ככל שקראתי יותר, מצאתי קבוצות בפייסבוק שבהן נשים מדברות בפתיחות על הדברים האלה. הבנתי שאני לא לבד, ושאפשר לדבר על זה. הבנתי גם שאני רוצה לשנות את התפיסה של הז’אנר, כדי שיבינו שלפחות הנשים שאני מדברת איתן קוראות את הספרים האלה מתוך חיפוש אחר סיפור אהבה, לא פורנו. אם היינו מחפשות פורנו, היינו קונות פורנו. אנחנו לא מחפשות סקס עטוף בסיפור”.

היא מעדיפה בכלל לקרוא באנגלית. מגוון גדול יותר, מחיר זול יותר (“כשספר עולה בין דולר לארבעה, ואת קוראת בערך שני ספרים בשבוע, זה משמעותי”). מסתובבת עם קינדל, מכשיר נייד לקריאת ספרים אלקטרוניים, וקוראת על המסך. “אני קוראת ספרים שמטלטלים אותי, שמרגשים. אז זה נחמד מאוד שיש סצנות סקס, אבל זה לא הדבר העיקרי.

“פעם התביישתי באהבתי לז’אנר. כשהיו שואלים אותי מה אני קוראת, הייתי אומרת, ‘עזבו, זה באנגלית’. גם לא היה לי נעים לקרוא את זה מחוץ לבית, למקרה שמישהו יציץ ויראה. הייתי מחכה להגיע הביתה ולקרוא את זה במקום שקט. היום פחות אכפת לי”. 

שרית לובשת סוודר אדום וצעיף אפור, ממחישה את המוטיב החוזר בספר שלה – דמות אפורה ודמות אדומה, ששתיהן מרכיבות את הגיבורה, מיקי. “האפורה היא האחראית, הרצינית, הממוסדת, שהולכת בתלם. האדומה רוצה לפרוץ ולעשות שטויות, להשתגע. תמיד הייתי ‘אפורה’, והיום אני מנסה להיות יותר ‘אדומה'”.

סיפור חייה המורכב הביא אותה להיות הדמות האפורה. כשהיתה בת 5 חלה אביה, שאול שירם, אז פרסומאי בכיר בפרסום אריאלי, בסרטן במוח. “הוא נפטר בתוך שלושה חודשים מהגילוי. עוד כשהוא היה בבית חולים, אמא שלי שמה אותי ואת אחי מיקי, שהיה אז בן 14, אצל אחותה, וישבה לצידו 24 שעות ביממה עד שנפטר בכאב גדול. הוא היה בן 42, ואמא שלי בת 35.

“אבא היה איש כתיבה, עד היום יש לי מכתבים ושירים שכתב. אני קצת מצטערת שלא הכרתי אותו יותר. אחי, שזכה להכיר אותו, לקח את המוות שלו מאוד קשה. גם אמא היתה שבורה. אני שמתי את עצמי בצד ולקחתי את תפקיד המבוגר האחראי בבית. אולי כי זה האופי שלי, לדאוג תמיד לאחרים. אמא יצאה לעבוד כדי שנוכל להמשיך לחיות, ואני עזרתי בבית. ידעתי לשלם חשבון חשמל וארנונה בגיל 6, ואם היא התלבטה במשהו, היא היתה מתייעצת איתי, כאילו אני המבוגרת. 

“כשאחי עבר אירוע מוחי בגיל 30, אני ואמא שלי טיפלנו בו. הוא היה נשוי עם ילדה בת חצי שנה, ושוּתק בכל צד שמאל. אחרי שנתיים הוא נפרד מאשתו והשתקם באופן כמעט מלא. עד שב־2007, בגיל 46, עבר תאונת דרכים קשה, ומאז הוא משותק בארבע גפיים. שוב אני ואמא שלי היינו שם בשבילו”.

  •  • •  •

אמה נפטרה מדום לב לפני חמש שנים, בגיל 72. “מבחינתי זה היה בום נוראי. הגעתי למצב של התמוטטות עצבים. במשך שנים, עוד לפני שהיא נפטרה, סבלתי מרעידות בידיים, דפיקות לב מטורפות, תחושות כמו של התקף לב. עד שיום אחד חוויתי את זה קשה, והתברר שאלה התקפי חרדה. 

“התחלתי ללכת לטיפול, והפסיכולוגית הבחינה שכל הבגדים שלי אפורים או שחורים, שניסיתי להחביא את עצמי, לשים את עצמי בפינה. ואז חל אצלי שינוי. הבנתי שאני צריכה לשים את עצמי יותר במרכז. שזה שאני מטפלת באחי זה נהדר, אבל אני צריכה גם מקום לעצמי. התחלתי ללבוש בגדים צבעוניים. אדום, כחול, ירוק. עשיתי דברים בשביל עצמי, להשתחרר”.

לפני שנתיים וחצי נרשמה לסדנת כתיבה אצל אילן הייטנר, שכתב בין השאר את “חוכמת הבייגלה”. “כל הזמן נתנו לנו שיעורי בית, לכתוב כמה מאות מילים על נושא מסוים. לא היה לי משהו מיוחד לכתוב, בכלל רציתי לכתוב ספר לימוד על שיווק. אבל כתבתי את הטקסטים שהיה צריך, ואילן מאוד אהב אותם. 

“חלק מהסדנה כלל מפגשים אישיים עם אילן. התיישבתי מולו ואמרתי לו שאני רוצה לכתוב ספר מקצועי. הוא צחק עלי, שאין לי מה לכתוב ספר הדרכה, כי אני יכולה לכתוב רומן. משהו עם תוכן, עלילה. 

“אמרתי לו שמבחינתי כל העלילות כבר נכתבו, ואין לי מה לחדש. הוא טען שלכל אחד יש קול משלו ודרך משלו לספר סיפור. ואז הוא קם והוציא משחק קלפים, ’60 שניות, מה הסיפור שלך’. את בוחרת רנדומלית קלפים של גיבור, הקונפליקט שלו, דרך ההתמודדות שלו וכדומה. דרכם את צריכה לבנות סיפור. 

“בכל פעם הוא הרים קלף, הראה לי אותו וחיכה. חמש דקות ישבנו אחד מול השני בשקט, עד שלא היתה לי ברירה אלא לספר סיפור. אני חושבת שזה היה על אם חד־הורית צעירה שסועדת את הבן שלה בבית החולים, ופוגשת שם מישהו שגם הוא מטפל בבן משפחה. הבן שלה נפטר בסוף והיא מוצאת אהבה ומנסה להתחיל את החיים מחדש. חלק מזה נכנס גם לספר”.

מימין: ליז מינץ, שרית, סאלי אילן. “החברות קראו את הטיוטה הראשונה וקטלו, אז שיניתי כמה דברים” // צילום: אפרת אשל

במשך חודש וחצי, פעם בשבוע, היא היתה באה לסדנה של אילן בתל אביב. אחר כך הצטרפה לסדנת המשך, שמיועדת למי שרוצה לכתוב ספר. 

היא הקימה לעצמה פינת כתיבה בבית, בנפרד מחדר העבודה. כותבת על שולחן לבן מעוגל שרגליו אדומות, ולמרגלותיו המיטה של כלבת הפאג, סטייסי. מאחורי השולחן וילון בד אדום. על השולחן, בין המקלדת למסך, ארבע קוביות עץ, שעליהן חרוטות האותיות א’, ו’, ש’, ר’, לצד מלאכים מנגנים קטנים, שמזכירים לה שכאן חושבים על דברים טובים. היא כותבת בדרך כלל לפנות בוקר, עד שהבית מתעורר. לפעמים היא מצליחה לכתוב בשעות אחר הצהריים או הערב, ומדי פעם יוצאת לכתוב בבתי קפה, לשנות אווירה.

“בהתחלה כתבתי רומן, כי אילן אמר לי לכתוב רומן. כשהקראתי את זה בסדנה, אנשים אמרו שאין לי תעוזה. אילן שלח אותי הביתה ללמוד איך הגיבורים שלי מצחצחים שיניים, ומה הדבר הראשון שהם עושים כשהם קמים בבוקר. למדתי גם איך הם עושים סקס, כדי להכיר אותם יותר. וכתבתי את זה, לפי מה שהכרתי מהספרים שאני קוראת. ירדתי לרמת פירוט מאוד גרפית, כמו שאני מכירה מהספרים. אחרי שהקראתי את זה, כבר לא אמרו לי שאני לא מעזה. לא כתבתי את הסיפור הזה מסיבות כלכליות. זו הרי תעשייה שמגלגלת מיליארדים בעולם. כתבתי את מה שאני אוהבת לקרוא, גם אם זה קצת אחר”. 

  •  • •  •

הסיפור שלה מתאר רומן בין מיכאלה (מיקי) ליונתן, רופא בכיר. הוא מתאר את החיים האישיים של כל אחד מהם, וגם אינטראקציות ארוטיות, ולא בהכרח רומנטיות – כולן ברמת פירוט גבוהה מאוד, והכל “לפּנים”.

“לא חשבתי לרגע לוותר על סצנות הסקס. אלה הספרים שאני קוראת, נשמע לי מאוד הגיוני גם לכתוב את זה. אחרי שסיימתי, ספרתי אולי שש סצנות כאלו בספר. עשיתי בדיקה עם עצמי, והוצאתי אותן רגע החוצה, לראות כמה נפח הן נותנות לסיפור. ראיתי שהן לא משמעותיות, אפשר לספר את הסיפור בלעדיהן, אבל בשביל מה? חלק גדול מהאישיות של יונתן הוא הצורך שלו בשליטה. סצנות הסקס מתארות את השליטה שלו במיקי, כנקודת מבט נוספת על היחסים”.

קצת מזכיר ספר אחר, נו, משהו עם גוון אפור. 

“בהתחלה חששתי באמת שזה יהיה דומה מדי ל’50 גוונים’ או לעלילות אחרות שקראתי. אבל אילן הצליח לשכנע אותי שלכל אחד מאיתנו יש קול, ושגם אם כותבים את אותה עלילה, היא יוצאת אחרת. אז היו לי לא מעט השראות בכתיבה, מכל הספרים האחרים שקראתי, אבל לפי התגובות העלילה אצלי אחרת, שונה, מקורית. זה מאוד שימח אותי”. 

את הטיוטה הראשונה כתבה במשך שנה. כשסיימה, העבירה אותה לכמה מחברותיה הקרובות, שפגשה בשנים האחרונות בפייסבוק, והן הפכו לחברות גם במציאות. “כל ספר חייב לעבור ביקורת רצינית מכמה כיוונים, שלא יהיו חורים בעלילה, שהיא תהיה הגיונית. אמרתי להן מהרגע הראשון שלא יתביישו להגיד לי כלום, כי אם אני אפרסם את הספר והוא יהיה פדיחה, הפדיחה היא גם שלהן. אז הן קראו, וקטלו. אמרו, למשל, שהגיבור רע מדי. אז שיניתי כמה דברים, וגם הכנסתי כמה פרקים מנקודת מבטו, כדי לחבר את האנשים אליו. מצד שני, אני כתבתי שיונתן עלה אל מיקי הביתה כדי לאסוף אותה, והן אמרו שזה לא הגיוני, כי הוא לא הטיפוס שיעלה אליה. וזה נכון. על תיאורי הסקס הן לא אמרו מילה”. 

במקביל, בעלה והילדים, כולל הצעיר, היו מעורבים בכל שלבי הכתיבה וההוצאה. “כולם ידעו על מה אמא כותבת ובמה כרוכה העלילה. מתמיד גידלתי את הילדים בבית פתוח, שמדברים בו על הכל, כמו הבית שאני גדלתי בו.

“ליאב אמר לי שאין לו בעיה, החברים שלו בכל מקרה לא קוראים ספרים. גם הוא וגם מתן לא קראו ולא הראו רצון לקרוא אותו. שני ציטטה שחקנית שאמרה בראיון שאין לה בעיה להצטלם בעירום כי זה דבר טבעי וחלק מהחיים. היא אמרה שגם ספר כזה הוא טבעי, ועכשיו היא באמצע הקריאה. היא רצתה הפתעה, ספר מוגמר, ולא חלקים”.

מאוחר יותר תאמר בחיוך מבויש שהיא לא בטוחה שיהיה לה קל לראות את שני קוראת את הספר. “בכל זאת, אני אמא שלה, ולמרות שאנחנו בית מאוד פתוח, אנחנו לא מדברים עד כדי כך על תיאורים ופרטים. היא בת 20, אבל עדיין ילדה בעיניי. זה חלק מההתמודדות שלי, להבין שגם הילדה שלי יכולה לקרוא ספר כזה”.

כתיבת ספר כזה משפיעה על חיי המין? 

“ברור. זה יהיה שקר להגיד שלא. חיי המין שלנו תמיד היו טובים, אבל מה שהשתנה עכשיו זו הפתיחות שלי לנושא. בהתחלה הייתי מתביישת לדבר איתו על הספרים שאני קוראת, אבל עם הזמן התחלתי לשתף אותו, וזה הפך את השיח בינינו ליותר פתוח ומשתף. זה הפך להיות חלק מאוד משמעותי בזוגיות שלנו, אולי גם בגלל שהילדים כבר גדלו, ויש לנו יותר זמן לעצמנו”.

  •  • •  •

כדי לקבל את האישור הסופי מבעלה להוצאת הספר, היא הדפיסה לו את הסצנה עם התיאורים הכי “קשים”, מבחינתה. “זו סצנה שיש בה תיאורים של סקס פחות ‘נורמטיבי'”, היא מקפידה על ניסוח עדין. “אמרתי לו שאני משאירה אותו לבד, ושיקרא. ואם זה לא מתאים לו, אם הוא אומר לי לא לפרסם – אני לא אפרסם. יצאתי מהבית לסידורים, וכשחזרתי שאלתי אותו אם הוא קרא. הוא אמר שזה לא נורא, ושאלך על זה.

“זה מדהים. בכל פעם שרציתי לעזוב את הספר, הוא דחף אותי קדימה. והיו באמת ימים שהיה לי קשה, שאמרתי, די, אני לא רוצה לפרסם את זה. לא רוצה לחשוף את האני הפנימי שלי. אבל כל מי שמכיר אותי ודיבר איתי על הספר התרכז בעלילה, פחות בסצנות סקס.

“היה חבר אחד שאמר לי שקרא את הספר ביום אחד, אבל שזה היה לו קשה, כי הוא כל הזמן שמע את הקול שלי ברקע, כאילו אני מקריאה לו את זה. רוב האנשים לא נבהלו ולא ברחו. לפחות לפי מה שהם אמרו לי”.

היא התכוונה להוציא את הספר באופן עצמאי. “ידעתי שהוצאות גדולות מוציאות בז’אנר הזה ספרות מתורגמת, ולא חשבתי שהן ירצו להוציא גם ספרות ישראלית. זה גם היה בתקופת ‘חוק הסופרים’, שבה הוצאות מיעטו להחתים סופרי ביכורים.

“לפני שהתחלתי לגשש איך להוציא את הספר לבד, התייעצתי עם אילן. הוא ביקש שאשלח לו עותק, כדי שינסה עם ‘מודן’. אמר שהסיכוי קלוש, אבל ננסה. שלושה ימים אחרי הוא התקשר נרגש, ואמר ש’מודן’ רוצים את הספר. שהם מאוד אהבו אותו. אחר כך ישבתי בגינה יותר משעה עם חיוך טיפשי על הפנים. 

הספר יצא לפני כשלושה שבועות בגירסה דיגיטלית ולרכישה מוקדמת ברשת. שרית ונסים בדיוק התארגנו לנסיעה לצימר, לחגוג את יום ההולדת שלו. אלא שאז החלו להגיע התגובות. המון תגובות. “בסוף יצא שבמקום סוף שבוע רומנטי, הייתי צמודה לטלפון. עניתי בפייסבוק לשאלות של נשים שחברות בקבוצות קריאה”, היא מחייכת. “בגלל שעד עכשיו היו בעיקר כותבות ישראליות שהוציאו ספרים כאלו בהוצאה פרטית, נהייתה תרבות כזו של שיח פתוח עם הכותבות. אז גם אצלי, פתאום קיבלתי המון הצעות חברות מנשים שאני לא מכירה”.

מה היו התגובות? 

“ביום הראשון היו שאלות על מה הספר ואם יהיה לו המשך, ואחרי יום התחילו להגיע הודעות של נשים שקראו. כתבו שהן מרגישות קשת של רגשות לאורך הספר. בכי, צחוק, כעס, שנאה ואהבה. כי זה ספר שנוגע”. 

היו גם תגובות שליליות? 

“בינתיים לא, למרות שאני יודעת שגם זה יגיע”.

  •  • •  •

גם עכשיו, שבועיים אחרי הוצאת הספר, היא עדיין לא האישה הכל כך פתוחה שהיתה רוצה להיות. כשהיא נתקלת ברחוב במכר קרוב, והשיחה ביניהם קולחת על סופרים וכותבים, היא מספרת לו שהוציאה עכשיו ספר, ועוצרת. לא אומרת שהוציאה ספר ארוטי.

יש אנשים שהיית מעדיפה שלא יקראו את הספר?

“כן. בוסים שלי לשעבר. אני לא בטוחה שנוח לי שהם יראו דרך הסיפור מישהי ויחשבו שזאת אני”.

וסטודנטים שלך? 

“אני לא אגיד שזה לא מביך. בשיעור הראשון אחרי יציאת הספר עמדתי לפני כיתה, וחשבתי לעצמי, מעניין מי מהם כבר קרא. אבל מהר מאוד זה עבר לי. אני חושבת שבשנתיים וחצי האחרונות עברתי תהליך ארוך. היום אני יכולה להגיד שאני מאוד גאה בספר”.

ספר ההמשך בדרך? 

“אני כותבת ספר שני. התחלתי לכתוב אותו עוד כשסיימתי את הראשון. אני חושבת שקולו של יונתן, הגיבור שלי, עוד לא נשמע, ויש לו סיפור משלו לספר. אבל אני מאמינה שאחליט אם להוציא עוד ספר לפי הביקורות על הספר הראשון. בינתיים, כל הנשים שכתבו לי על הספר שאלו אם יהיה המשך. 

“אני מקווה שהספרים האלה, לא רק שלי, יגיעו למקום טוב. אני שומעת על הרבה סופרות שרוצות להוציא ספר כזה. עד היום, הרוב הוציאו את הספרים הארוטיים בהוצאה עצמית, וזה כרוך בהשקעה עצומה. יש מי שחוסכות בהוצאות על עריכה, ואז זה ניכר בספר. אני מקווה שהוצאות מוכרות ילכו בעקבות מודן, יתחילו להתייחס לז’אנר הזה ברצינות ויעשו אותו גדול.

“אני שומעת על בנות שבעקבות ספרי ארוטיקה התאהבו מחדש בבני הזוג שלהן. שזה פתח להן עולם נוסף. בסופו של דבר, כולנו עושים את זה בלילה. את יודעת מה? לא רק בלילה”.

batchene@israelhayom.co.il

 

צו קריאה

הנשים שהתמכרו לספרות הארוטית יוצאות מארון הספרים

הן נשים ככל הנשים. נשואות באושר. משכילות. עובדות. אימהות שמכינות כריכים בבוקר ומתעסקות עם כביסה וסידור הבית. אבל כשהן נכנסות לעולם הספרותי, הן אחרות. חוות חוויה של מישהי אחרת, כנועה או מאוהבת, חסודה או מופקרת, זו שרוצה לתת דרור לחשקיה המיניים ולהיסחף בסיפור שקיים, ובכן, בעיקר בספרים.  

חלקן כלל לא הכירו את הז’אנר הזה, של קריאת ספרי ארוטיקה, עד שנתקלו ב”50 גוונים של אפור”. לא ידעו שאפשר, שמותר.  

“לא משנה מה אני חושבת על השפה או על האיכות של ’50 גוונים’ – הוא עשה שירות טוב, כי הוא נתן פתאום לגיטימציה לדבר על סקס, לקרוא עליו, לכתוב עליו”, אומרת ליז מינץ (45), מהיישוב אירוס שליד נס ציונה. היא נשואה ואם לשלושה, הגדולה בת 18, מרצה בבית ספר לסיעוד. בשנים האחרונות התוודעה לספרי הארוטיקה והתאהבה בז’אנר. 

“לבוא ולהגיד שאני קוראת ספרי ארוטיקה זה במובן מסוים כמו לצאת מהארון”, היא צוחקת. “ספרות כזו נתפסת על ידי הסביבה, על ידי קולגות, אפילו על ידי בני משפחה, כספרות זולה. מתפלאים למה אני אוהבת לקרוא אותה בכלל. איך אני מסוגלת לקרוא סיפור עם סקס, ועוד על פסיכופתים. 

“בהתחלה הייתי מנסה להסביר. שיש פה סיפור אהבה, שיש פה עלילה. אבל אז הפסקתי לדבר על ההעדפה הספרותית שלי עם כל אחד, ומצאתי קבוצה של נשים שאוהבות כמוני את הז’אנר הזה”.

ומה את מסבירה למי שלא מבין איך אפשר לקרוא את זה?

“שספרים כאלה הם כמו סרט טוב. מותר לך לקרוא דברים ולהיחשף לדברים שאת לא נחשפת אליהם ביום־יום. זה לא רק הקטע של הסקס, אלא הסיפור שמאחוריו, והסקס הוא חלק מזה. סוג של התפשטות מסוג אחר של הגיבורים, לא רק בגלל שהם הורידו את הבגדים, אלא גם כי בזמן סקס את חשופה רגשית מול בן הזוג.

“הילדים שלי, למשל, יודעים מה אני קוראת. אני לא עושה מזה עניין, אז גם הם לא עושים מזה עניין. בעלי פחות מתחבר לז’אנר. הוא היה מוכן לנסות לקרוא אותו בשבילי, התחיל איזה ספר, ולא המשיך. אבל הוא כבר הבין את ה’שריטה’ של אשתו”.

היא מספרת בידענות שספרי הארוטיקה מתחלקים להרבה תתי־נושאים. ספרי אופל, ספרים רומנטיים, ספרים קיטשיים של נסיך על סוס לבן. בקבוצות הפייסבוק השונות אפשר למצוא המלצות על ספרים חדשים וישנים, טובים יותר או פחות, רבים מהם באנגלית. ליז מעדיפה את ספרי האופל.

“הם מציגים לך גם דברים חיוביים באדם הכי מופרע, מכניסים צד אנושי גם למתעלל סדרתי, וגורמים לך להבין מה הביא אותו למצב הזה. אני אוהבת את זה שאני צריכה לחשוב. את זה שהדברים לא החלטיים.

“הסקס מאוד מוסיף, אבל סופר טוב יודע לתאר סיטואציות גם בלי לפרש אותן ולתאר ממש כל פרט, ואז אפשר לקרוא גם בלי תיאורי הסקס מסביב”.

זה נותן רעיונות למציאות? 

“אין ספק שקריאת ספרים כאלו עושה לך משהו. באופן אישי היא מעלה ומרוממת את האישה, וגם מועילה לזוגיות. נותנת יותר תעוזה”. 

  •   •   •

סאלי אילן (40) מנס ציונה מאמינה שאין סיבה לא לדבר על הספרים שהיא קוראת, גם אם הם עוסקים בסקס. “כשלא מדברים על משהו, ושמים אותו תחת קטגוריה של דברים שלא אומרים בקול, זה מקטלג אותו במקום אחר, לא טוב. 

“לא צריך להיות עם אופי מסוים כדי לקרוא ארוטיקה. כל אחת יכולה, כל עוד זה מעניין אותה. סתם נוצרה לזה סטיגמה שלא מדברים על זה בפומבי, כאילו אף אחת לא עושה את זה בבית והילדים באו מהאוויר”.  

היא נשואה ואם לשתי בנות, בנות 12 וחצי ו־4. עובדת ביבוא של בקבוקי זכוכית ליין ולשמן זית. מאז ומתמיד אהבה ספרים, בעיקר ספרי מתח ומסתורין. ואז, כשיצא “50 גוונים של אפור”, נחשפה לז’אנר הספרות הארוטית.

“קראתי כמה ספרים לא שגרתיים, שמשלבים גם ארוטיקה, ופתאום הספרים האחרים נראו לי חסרים. כי אוקיי, בחור פגש בחורה והם התאהבו והיה נחמד, אבל חסר איזה טוויסט, משהו מעבר.

“כשאת קוראת סיפור על בחורה שחטפו אותה, הפכו אותה לשפחת מין, והיא הצליחה להתמודד עם זה ולהשתקם – את אומרת לעצמך, ‘וואו, תודה לאל שיש לי את החירות והחופש שלי’. את יכולה לקרוא ולהתעצבן, או לשמוח, או לפחד. לחוות קשת של רגשות, שהיא יותר מלאה מאשר בסיפור הרפתקאות.

“אני לא מחפשת את הפרטים הטכניים, אבל תלוי איך כותבים אותם ובאיזו סיטואציה מגישים לך אותם. אם כותבים אותם יותר מדי לאורך כל הסיפור, זה מוציא ממנו את החשק, את העלילה. 

“אנשים אומרים לי, ‘את נראית כזאת בחורה עדינה, דווקא את קוראת ספרים כאלה?’ ואני אומרת כן, זה מה שמעניין אותי. לא הרגתי אף אחד. ישבתי וקראתי על מישהי שהיו לה חיים קשים ולא היה לה טוב, ואני מקבלת ממנה השראה לחוזק נפשי משלי. 

“אין לי מה להתבייש בזה”. 

  •   •   •

התיאורים המיניים לא מפריעים לפנינה בן שלום לקרוא את הספרים שהיא אוהבת גם ברכב, כשהיא ממתינה לאחד משני ילדיה שיסיים את החוג. היא בת 42, תל־אביבית, בעלת תואר שני במינהל עסקים, נשואה ואם לילד בן 14 ולילדה בת 13. עובדת בחצי משרה בחברה משפחתית להובלות, ממקימות “פורטל המשפחה הישראלי”. 

“אני אוהבת סיפורי אהבה בלתי אפשריים”, היא אומרת בערגה. “אני אוהבת שלאחד מהגיבורים יש תסביך, והוא מנסה לפתור אותו באהבה, בסקס. אני אוהבת לקרוא על מטורפים.

“אבל אני לא קוראת ספרים שמעורבים בהם ילדים או שיש להם סוף עצוב. כי כשאני נכנסת לספר, אני לוקחת אותו איתי כל הזמן, לא רק פיזית. אני חושבת עליהם, מנתחת אותם, חושבת מה הביא את הסופר לכתוב את זה.

“הז’אנר הארוטי הוא סוג של פנטזיה בשבילי. לא רק במובן המיני, אלא כמו ‘הארי פוטר’. משהו שלאו דווקא יקרה במציאות. אנחנו, הנשים, לא מדברות על סקס מספיק. את לא תשבי עם חברות ותספרי להן סיטואציות שהיו לך אתמול בלילה במיטה. אבל אם קראת את זה בספר, את יכולה להעלות את זה. נפתחת שיחה. 

“כשיש לך ילדים, משהו בספונטניות הולך. את יותר מאורגנת, צריך לחשב מתי ואיפה אפשר לעשות סקס. ואז מגיע אלייך ספר כזה, שהכל קורה בו. שהכל ספונטני”.

את שואבת משם רעיונות? 

“לפעמים. מה שמתאים. ואין לי שום בעיה עם זה. ומי שחושב שאלה ספרי פורנו, טועה בגדול. זה בסך הכל סיפור אהבה, עם המון רבדים מסביב. כאלה שאפשר למצוא רק בדמיון של מישהו אחר, ולקרוא עליהם. זה מה שהופך אותו לכיף”.

 

Leave a Comment