גוונים של אפור/דודי כספי

הוא רק סיים לגלם חסר בית ניו־יורקי בסרט חדש של אורן מוברמן, ובימים הקרובים כבר יצטלם בישראל ל”אופנהיימר” של יוסף סידר • בגיל 65, למרות גירושים יקרים במיוחד, ריצ’רד גיר מרגיש הכי שלם עם עצמו • ויש גם תובנות חדשות על המזרח התיכון • ראיון

Richrd-Geer

ריצ’רד גיר. “לא משנה אם אלה אמריקנים או ישראלים שמוצגים בתור האיש הרע, אין פה שחור או לבן”

כשהוא לבוש בג’ינס ובחולצת פשתן כחולה בהירה, מרכיב משקפי ראייה ועונד צמיד בודהיסטי המלופף בעדינות סביב פרק כף ידו, ריצ’רד גיר תופס רגע של שלווה מול השמש של טורונטו ובודק הודעות בסמארטפון. מהגובה שבו אנחנו נמצאים, בסוויטה הענקית במלון היוקרה של דונלד טראמפ, קשה לו להבחין בעשרות המעריצים שמתגודדים בחוץ, בתקווה לתפוס קצת אבק כוכבים.

העוזרת האישית שלו מבקשת להמתין כמה דקות ושואלת את גיר מה ירצה לאכול לצהריים. “סלט ירוק בלבד, ואם יש איזה סלמון או עוף צלוי להוסיף מלמעלה, זה יספיק”, הוא עונה. ארוחת הצהריים שלו תגיע בדיוק כשנרצה להתחיל בראיון, והוא יתנצל בנימוס שהוא חייב לאכול במקביל, כי יש לו יום עמוס והוא לא מקבל הפסקה. גיר לוקח את קידום הסרט החדש שלו ברצינות מוחלטת ובפנים חתומות, לא מחייך, לא מנסה להיות נחמד, אבל עדיין אדיב להפליא.

ישראל והישראלים אינם זרים לגיר, שגם בגיל 65 עדיין נחשב לאחד הגברים השרמנטיים בעולם. הוא ביקר בארץ כמה פעמים כדי לקדם דו־שיח בין שני צידי הסכסוך, נפגש עם הנשיא לשעבר שמעון פרס ועם הסופר דויד גרוסמן, ואף היה אורח הכבוד במסיבה פרטית בביתו של היחצ”ן רני רהב בסביון. בד בבד ביקר גם בכפרים ערביים, וב־2009 הגיע להעניק פרס מטעם הדלאי לאמה לפעילת שלום ערבייה־ישראלית.

ובכל זאת, משהו השתנה בו מאז. “אני עדיין שומר על קשרים מצוינים עם חברים קרובים שלי משני צידי הסכסוך”, הוא אומר, “אבל כבר בתקופה שהתחלתי להיות מעורב בנעשה במזה”ת, הסכסוך הישראלי־פלשתיני היה בידיהם של ראשי הגוורדיה הוותיקה משני הצדדים, שנשאו ונתנו בסוגיה במשך עשרות שנים.

“כשפגשתי אותם לראשונה והם לחצו את ידי, כל אחד מהצדדים הזהיר אותי שאני אכווה מהר מאוד אם אכניס את עצמי לסיפור. כך באמת היה, נשרפתי. אחרי זמן קצר הבנתי שכל הסוגיה כבדה מדי על כתפיי, והיום אני נשמר מלהתערב יותר מדי בנושא. אפילו פעילי שלום נמרצים שמקדישים את כל חייהם למטרה הזאת נכווים בשלב כזה או אחר, כנראה אין מנוס מזה.

“אנשים שמאבדים את אדמתם נותרים מחוסרי כל. הם מאבדים את התרבות שלהם ואת האני שלהם. כך, למשל, האינדיאנים אצלנו בארה”ב. לא משנה אם אלה אמריקנים או ישראלים שמוצגים בתור האיש הרע, אין פה שחור או לבן. כולנו האיש הרע בסיטואציות כאלו, ואין מנצחים. גם בכל הנעשה בארה”ב, אפשר הרי להפנות אצבע מאשימה אלי, בתור אזרח אמריקני. זו הנקודה שממנה יצאתי כשהתחלתי במעורבות החברתית שלי, תחושה של אחריות לעשות דבר מה למען אחיי ואחיותיי, באשר הם”.

חיטט בפחי האשפה

חמוש בתובנות הללו עומד גיר להגיע לארץ בימים הקרובים, במסגרת צילומי “אופנהיימר”, סרטו החדש של יוסף סידר (שהיה מועמד לאוסקר על “בופור” ו”הערת שוליים”). זו קופרודוקציה ישראלית־אמריקנית

המביאה את סיפורו של נורמן אופנהיימר (גיר), עסקן יהודי ניו־יורקי לא יוצלח, שנתקל ברחובות מנהטן בפוליטיקאי ישראלי (ליאור אשכנזי), ומפתח איתו חברות מפתיעה.

החבירה שלו לפרויקט היא פועל יוצא של ההתקשרות עם במאי ישראלי אחר, אורן מוברמן, שחי בניו יורק וחתום על “אופנהיימר” כאחד המפיקים. מוברמן (48), יליד גבעתיים שעזב את ישראל עם משפחתו בהיותו נער, הכיר את גיר ב־2007, בצילומי הסרט הביוגרפי על הזמר בוב דילן “אני לא שם”, שבו היה מוברמן שותף לכתיבת התסריט. ההיכרות הזאת הבשילה בשנה שעברה לסרט “Time Out of Mind”, שצפוי לצאת למסכים בקרוב.

צילומי הסרט החלו לפני פחות משנה בניו יורק, וצלמים אף תיעדו את גיר על הסט כשהוא שפוף, ערירי ומחטט בפחי אשפה – הכל לטובת דמות ההומלס בסרט. זה כמעט סרט תיעודי, שעוקב מהצד אחר גיר כשהוא מתהלך ברחובות מנהטן ונבלע בתוך ההמון – מרחק שנות אור ממעמדו בהוליווד.

Richarrd-Geer-2

בסרט “Time Out of Mind”. “חוויה מהעמוקות שעברתי ביני לבין עצמי” // צילום: WireImage

“תהליך הלידה של הסרט היה ארוך במיוחד”, אומר גיר. “יש פה סיפור מרתק עם כמה דמויות מעניינות, אבל כשהוא הוצע לי במקור, סירבתי. ועדיין, הוא נשאר איתי, עד שבשלב מסוים פשוט החלטתי לרכוש בעצמי את התסריט וניסיתי לחשוב כיצד זה אמור להרגיש על המסך. קראתי ספר שנקרא ‘איש הקאדילק’, שיצא לפני כשש שנים, סיפורו יוצא הדופן של הומלס, סוג של שירה פואטית בלי מסננים על אדם מתוק נטול רחמים עצמיים ומודעות לעולם סביבו.

“אמרתי לאנשים שאני צריך איש מקצוע כמו אורן שישכתב את הסיפור, ידעתי שהוא יבין את הרעיון, ואפילו בלי לקבוע, נתקלתי בו במקרה. ידעתי שהוא עסוק עד מעל הראש בעשרות פרויקטים, ובכל זאת הצעתי לו לעבור על התסריט. אין הרבה טקסט בסרט; גם כשהדמות שלי כן מדברת, הוא ממלמל ללא משמעות. זה כמעט סרט אילם, במובן האמנותי של המילה. הקצב הוא נשימתו של הבן־אדם, זה הטון”.

איך זה הרגיש, ללכת ברחוב בדמות של הומלס?

“זו חוויה מהעמוקות שעברתי ביני לבין עצמי, ושאני לא רוצה לבטא במילים, כי זה רק יגרע ממנה. את התגובות כשאני צועד על שטיח אדום כלשהו אני כבר מכיר. אבל מעולם לא בחנתי את התגובות כשאני הולך ברחוב במראה שונה לגמרי. כולם התעלמו ממני ונרתעו ממני במשך 45 הדקות שבמהלכן פשוט עמדתי לתומי בכביש, והמצלמות היו מוסתרות.

“הנסיבתיות הזו היא אלמנט משמעותי בחיי כבודהיסט. אותו תימהוני שגילמתי הוא הרבה יותר קרוב למי שאני באמת מאשר הגבר שמתהלך בטוקסידו מצוחצח על השטיח האדום. ברחוב הייתי חור שחור.

“כולנו נושאים על גבנו מאגרים של סבל וכאב, זו המציאות שלנו כבני אדם, ואנחנו יכולים להתגבר עליהם ולנסות להחליק את מה שעובר עלינו, אבל בכל מקום אנחנו נתקלים בקרחונים. החוויה האותנטית ביותר היא לראות אילו רגשות יעורר הסרט הזה בקרב הקהל, בלי צורך לתמלל אותם”.

“ריצ’רד הוא לא תמיד צנוע, בכל זאת הוא כוכב קולנוע”, אומר לי מוברמן, “אבל בסרט הזה הוא לא קיבל קרונוע פרטי, אלא ישב בצד ושתה תה בין צילומי הסצנות, כמו נזיר. הוא אדם מדהים בנדיבותו, הלב שלו פתוח, והוא נותן לך אותו. הוא מקצוען ואינטליגנט, והוא יודע מה הוא עושה, מה הדמות שלו ולאן הוא הולך, והוא תמיד מוכן. לעולם לא תתפוס אותו שוכח משהו. לא צריך לדבר איתו יותר מדי. אף פעם לא עבדתי ככה עם שחקן.

“אי אפשר לעשות סרט כזה בלי לסמוך זה על זה בצורה מוחלטת. קופצים וטובעים לתוך זה יחד, וזו היתה ההבטחה שלנו זה לזה. הוא נתן לי שליטה מלאה בסרט ובעריכה הסופית, אפילו התחייב על זה בכתב – זה דבר שלא ממש רואים בתעשייה”.

כשמדברים עם גיר על מראהו האלגנטי והעובדה שהוא אחד הגברים הנחשקים בהוליווד, הוא זז בכיסאו באי נוחות. “אף אחד לא באמת חושב עד כמה הוא באמת יפה. כיום אני מבוגר יותר, ובטח לא יפה כמו שהייתי בעבר”. אבל בניגוד לכוכבים אחרים בני גילו, אין לו בעיה לדבר על ההזדקנות.

“זה מגוחך בעיניי שאנשים בתעשיית הסרטים מתאמצים כל כך לטשטש את גילם”, אמר לאחרונה למגזין “People”. “לפעמים, כשאני נכנס לחדר עמוס בשחקנים, אני מביט מסביבי ורואה על הפנים שלהם איך הם כל כך מפחדים לחשוף את הגיל האמיתי שלהם ופשוט להרשות לעצמם להזדקן. אני לא מבין למה כל ההיסטריה הזאת? זה הרי דבר טבעי להתבגר ולהזדקן”.

יש שחקנים שרוצים להישאר רלוונטיים ונחשקים. אין לך בעיה שהשיער המלבין שלך, לדוגמה, מסגיר את הגיל שלך?

“בעיה? להפך! אני גאה מאוד בשיער האפור שיש לי על הראש כבר שנים רבות, מעולם לא צבעתי אותו לצרכים אישיים, ואני בוודאי לא מתכוון לעשות זאת עכשיו. בעבר נאלצתי לצבוע אותו פעמיים לצורך תפקיד, וזה ‘הצעיר’ אותי בקושי בחמש שנים. אי אפשר להילחם בטבע. בכל מקרה, אחרי כמה שבועות הצבע דהה והשיער שלי חזר לגוון האפור. להתחיל להתעסק בצביעת השיער ולתחזק את זה מרגיש לי מיותר, ובעיקר מעייף מאוד. זה אני וזה גילי”.

צוחק על עצמו 

בקומדיה “מלון מריגולד האקזוטי השני”, שתצא בשבוע הבא לאקרנים, משחק גיר לצד זוכות האוסקר ג’ודי דנץ’ ומגי סמית’, בנות השמונים. זהו סרט ההמשך הבריטי על עלילות של פנסיונרים בריטים, שמעבירים את ערוב ימיהם במלון בהודו.

“נזקקתי בדיוק לשתי שניות של מחשבה כדי לומר כן לפרויקט הזה. חשבתי שזה יכול להיות נחמד מאוד להשתתף בסרט שפונה מראש לקהל מבוגר, ואהבתי את העובדה שהדמויות צוחקות על עצמן ולא לוקחות את עצמן ברצינות תהומית”.

הסתדרת עם ההומור הבריטי?

“הרגשתי בבית לחלוטין. במשך שנים נהניתי מההומור הבריטי השנון. האמת היא שתמיד העדפתי את הסרטים האירופיים על פני האמריקניים. עד היום, כשאני מגיע לפאריס, אני מייד שואל את המקומיים, ‘נו, אז איזה סרט אני חייב ללכת לראות בבית הקולנוע?’ אותו הדבר קורה לי כשאני מגיע לאיטליה.

“אם להיות כן, הרבה מהסרטים שעשיתי בארה”ב נכשלו שם, אבל הצליחו בענק באירופה, ואיפשרו לי לתחזק קריירה קולנועית ארוכה. אולי בגלל זה הרגיש לי נכון כל כך לקחת חלק בסרט שמשופע בשחקנים בריטים. באיזשהו מקום, אני מרגיש יותר בריטי מאמריקני”.

השיוך לשכבת הגיל הקשישה לא הרתיע אותך?

“שחקן לא יכול להיות שחקן אם אין לו נפש צעירה, ואפילו ילדותית. אני חושב שהדמויות שמופיעות בסרט משקפות מאוד את הקשישים של ימינו, ששונים בתכלית מהקשישים שהכרנו בעבר. פעם אנשים הזדקנו פיזית ונפשית כבר בשנות החמישים של חייהם, והיו מתים בגיל צעיר. היום אנשים בני שמונים עדיין פעילים ומתפקדים.

“הקולנוע היום השתנה מאוד. כמעט לא רואים סרטים אמיתיים וריאליסטיים עם מצבים אותנטיים ודילמות אמיתיות כמו הזדקנות, אהבה ותשוקה בגיל מאוחר, ודברים נוספים שמאפיינים בני שישים ומעלה. היה לי כיף לקבל את התסריט לסרט שלא רק מצליח לרגש, להצחיק ולעורר מחשבה, אלא גם עומד במבחן סרטי ההמשך, שרבים נכשלים בו”.

Richarrd-Geer3

בתחילת הקריירה. העירום הפרונטלי לא הפריע לוצילום: GettyImages

תודה לג’וליה רוברטס

ריצ’רד טיפאני גיר נולד באוגוסט 1949 בפילדלפיה, שני מבין חמשת ילדיהם של דוריס־אן, עקרת בית, והומר ג’ורג’, סוכן ביטוח שקיווה בצעירותו להיות כומר.

“אבא שלי ניגן בחצוצרה ואמא שלי בפסנתר, ובכל פעם שהבאתי הביתה חברה חדשה, כל המשפחה היתה פוצחת במקהלה”, סיפר בראיון ל”סטודיו למשחק” ב־2002. “זה היה די מרתיע לגדול במשפחה כזאת. למדתי לנגן בחצוצרה, ולמדתי בעצמי לנגן בכלי מיתר נוספים, הייתי בטוח שאעסוק בזה בבגרותי. הייתי גם מתעמל קרקע, ואני מוצא בזה הקבלה למקצוע המשחק, במשמעת ובמבנה של הפעולות”.

ההצטיינות באתלטיקה סידרה לו מלגה לאוניברסיטת מסצ’וסטס, שם בחר בלימודי תואר ראשון בפילוסופיה. את החופשות העביר בסדנאות למשחק בבוסטון. כעבור שנתיים נשר מהלימודים ועבר להתגורר בניו יורק. ב־1973 נדד ללונדון, שם התקבל כמחליף לדמות הראשי של דני זוקו במחזמר “גריז”. שנתיים לאחר מכן שב לארה”ב והופיע בסרטו הראשון, “Report to the Commissioner”, וממנו המשיך לסרטים “מחפשת את מר גודבר” ו”ימים ברקיע” של טרנס מאליק.

ב־1980 הגיע הרגע המכונן הראשון בקריירה שלו, כשכיכב בסרט “ג’יגולו אמריקני”, בתפקיד נער ליווי שרמנטי, שיועד במקור לג’ון טרבולטה שפרש ברגע האחרון (“זו פיסת אינפורמציה שהוא אף פעם לא שוכח להזכיר לי כשאנחנו נפגשים”). הסרט כלל עירום פרונטלי, מה שהרתיע את טרבולטה וגם את כריסטופר ריב. לגיר זה לא הפריע.

בשנות השמונים הוא ניסה לשמר את מעמדו בהוליווד, אך למעט “קצין וג’נטלמן” לצד דברה ווינגר, סרטיו נחלו כישלון. עד שב־1990 נכנסה לחייו ג’וליה רוברטס עם “אישה יפה”. הסרט היה להצלחה מסחררת, הכניס כמעט חצי מיליארד דולר ברחבי העולם והפך את השניים לכוכבים הגדולים בעולם בעת ההיא.

“קראתי את התסריט של ‘אישה יפה’ ותהיתי, איזה מין חליפה אני לובש פה, מה בעצם התפקיד שלי? כי אני כלל לא חושב שזה מתאים לי. חבר טוב שלי, ג’פרי קצנברג, שניהל אז את אולפני דיסני, אמר לי שאני טועה לחלוטין. הוא צדק”.

גם את ההצלחה הכבירה הזו התקשה גיר לשחזר. הוא הופיע בסרטים מצליחים יותר, דוגמת המותחן “פחד ראשוני”, ומצליחים פחות, למשל הדרמה הרומנטית “מר ג’ונס”. ב־1999 התאחד עם רוברטס לסרט “תפוס את הכלה” שהיה שוב הצלחה קופתית, והמשיך בשנות האלפיים לסרטים מוערכים שבהם “בוגדת”, “עסקה מגונה” והמחזמר “שיקגו”. דרישות השכר שלו נותרו קבועות: 10-5 מיליון דולר לסרט, על פי ההערכות.

גיר ניהל קשרים עם שורה ארוכה ומכובדת של נשים – ובהן הזמרות דיאנה רוס וברברה סטרייסנד, השחקניות קים בייסינגר ואומה תורמן, ואפילו פריסילה פרסלי, אלמנתו של אלביס. באמצע שנות התשעים נבחר לגבר הסקסי בעולם על ידי המגזין “People”, עם אשתו דאז, דוגמנית־העל סינדי קרופורד. השניים היו נשואים ארבע שנים והתגרשו ב־1995 – לדברי קרופורד, בגלל פער הגילאים בן 17 השנים (“התחלתי להתבגר והחלטתי שאני לא רוצה להיות תמיד המובלת בזוגיות”). הוא נבחר שוב לגבר הסקסי בעולם ב־1999.

שנה לאחר גירושיו החל לצאת עם הדוגמנית־שחקנית קארי לואל (“נדודי שינה בסיאטל”, “חוק וסדר”), הצעירה ממנו ב־12 שנים. בשנת 2000 נולד בנם המשותף הומר. גיר אמר אז ל”Evening Standard”: “להביא ילד לעולם שינה את האופן שבו אני מרגיש עם עצמי, כיצד אני מעביר את הזמן ומה הלב שלי חושב. עשיתי הרבה טעויות, והמפתח הוא ללמוד מהן. התכנסתי בתוך עצמי יותר מדי, דבר שנבע מחוסר ביטחון וביישנות, ולקח לי זמן להתבגר. בשלב זה אני שלם עם מי שאני, ולא סביר לחשוב שאשתנה רדיקלית”.

ב־2002 נישאו גיר ולואל, והיו נשואים 11 שנים. בשנה האחרונה ניהל זוגיות עם מנחת הריאליטי הקולינרי “טופ שף”, פאדמה לאקשמי, דוגמנית לשעבר ילידת הודו וגרושתו של הסופר סלמאן רושדי, אולם גם הקשר איתה הסתיים לפני חודשים ספורים.

לכתבה המלאה הקישו