האם מדינת ישראל איבדה את הנגב?/אמילי עמרוסי

 

הכלכלה השחורה הבדואית מוערכת בכ־2 מיליארד שקלים בשנה, החוק הישראלי האוסר על ביגמיה ופוליגמיה הוא אפילו לא המלצה, על חוקי התכנון והבנייה איש לא שמע, וכך גם על חוקי התנועה והנהיגה • הבדואים כבשו כמעט את הנגב כולו והפכו אותו למדינה שכנה עם חוקים משלה

Slider

וילות מפוארות ובנייה פיראטית, לצד מאהלים סמליים. בניית הבדואים בנגב. צילם זיו קורן

 בגובה של 2,000 רגל מעל פני האדמה חזות הנגב מייאשת: אולי כדאי לוותר על כל זה. לתת להם את המשולש באר שבע־ערד־ירוחם ולחסוך כאב ראש, דם ודמע. 360 מעלות סביב, למלוא רוחב המישור, היה הזקן בוודאי שמח: הנגב פורח. מרוצף ומנוקד ברבבות בתים, יפים מאוד, ענקים. בנייה לא חוקית של בדואים בהיקף מסנוור. מה שמכונה “הפזורה” הוא רצף אחד גדול הנמתח מאופק אל אופק. והידיים רפות.

באר שבע־ערד־ירוחם הוא כנראה משולש ברמודה של המדבר: השטח העצום שנבלע ביניהן (כמה עשרות פעמים כל גוש דן) נגזר מתוך מדינת ישראל והפך לאקס טריטוריה שבה מתקיימת מדינה שכנה. הכלכלה השחורה המתקיימת בנגב־ברמודה מוערכת בכ־2 מיליארד שקלים בשנה. החוק הישראלי האוסר על ביגמיה ופוליגמיה לא מוכר במדינה השכנה. כך גם חוקי התנועה והנהיגה. חוקי התכנון והבנייה הישראלים הם לאו דאורייתא. כשמדינת ישראל מבצעת ניסיונות להשיב את המשולש האובד אל מקומו בפאזל היא נתקלת בהתעלמות או בהצתת אש אלימה. בחסות התנועה האיסלאמית וגורמים קיצוניים הולך המשולש ומתנתק מבסיס האם. יותר מכך: הוא מאיים למשוך איתו עוד חלקים.

מקורם של הבדואים, בני שֵם, בערב הסעודית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה־18 החלו להצפין ולנדוד בין חצי האי סיני למרכז סוריה ולחלקו הדרומי של הפרת, כשהם מגלים בדרך את אזורי המרעה של ארץ ישראל־פלשתינה ורועים בהם לפי עונות השנה. במהלך מלחמת העצמאות ברחו עשרות אלפים מהבדואים תושבי הנגב, בעיקר לרצועת עזה, אם מפחד היהודים ואם מחשש שיגויסו לצבאות ערב, כפי שדרש הוועד הערבי העליון. ב־1951 נמנו בנגב 12 אלף בדואים.

מאז אותו מיפקד ב־1951 ועד סוף השבוע שעבר ניסתה מדינת ישראל כמה פעמים להוביל את הבדואים להתיישבות מוסדרת, מוכרת. לא תמיד נעשו הדברים בחוכמה ובקשב. בתחילת שנות ה־50, עם החלת הממשל הצבאי, אולצו הבדואים להתכנס אל שני אזורי מגורים ונוודות, מגודרים בגדר, בשם “הסיִיג הגדול” ו”הסיִיג הקטן”. כשהסתיים הממשל הצבאי התברר כי בלתי אפשרי לנהל מדינה מערבית עם אוכלוסיית נוודים: אספקת מים וחשמל, שירותי חינוך ובריאות – כולם יכולים להינתן רק כשלאזרח יש כתובת קבועה.

מדינת ישראל הקימה שבע עיירות קבע לבדואים: כסייפה, תל שבע, שגב שלום, ערוער, חורה, לקיה ורהט. כל מי שחפץ קיבל מגרש ותשתיות. רק כמחצית מהבדואים, בעיקר העניים וחסרי הקרקעות, נכנסו למגורי קבע בשבע העיירות. המחצית האחרת התעקשה להישאר בפזורה והחלה בהגשת תביעות בעלות. מבין אלפי התיקים שהוגשו בשנים

1976-1967 בחן בית המשפט כמה מאות; בכולם התברר כי אין סימוכין או הוכחות לבעלות. התהליך שנעצר אז מתחדש עתה, בתוכנית פראוור וחוק בגין.

בישראל כ־300 אלף בדואים, 80 אלף בגליל והיתר בנגב. הבדואים הישראלים מחזיקים בשיא עולמי של ריבוי טבעי: 5.6% בשנה. בשנת 2025 עתידה מדינת ישראל להתמודד עם 420 אלף בדואים בנגב. 120 אלף מהבדואים בנגב מתגוררים היום בעיירות המוכרות, או שנמצאות בתהליך הכרה, ו־100 אלף נוספים מכסים את המישורים הצחיחים ב”פזורה”: אדמות מדינה שאליהן פלשו; לעיתים לא רחוקות בתוך שטחי אש של צה”ל או שמורות טבע. אלפי מבנים נוספים מצטופפים בצמידות לקו התב”ע של העיירות המוכרות – בנייה לא חוקית שנהנית מכל העולמות: בונים ללא היתר, לא משלמים ארנונה, מושכים קווי מים וחשמל פיראטיים – וגם נהנים מהשירותים של המדינה. בתי ספר, מרפאות, מתקני ספורט. בלקיה, בכביש הראשי, יש מצד ימין מבנים חוקיים (עם מדרכה), ומצד שמאל, מעבר לקו הכחול של היישוב, מבנים לא חוקיים (בלי מדרכה).

רק כדי להבין את סדרי הגודל של התביעה הבדואית: בישראל כולה יש 21 מיליון דונם. בניכוי שטחי האש של צה”ל חולקים אזרחי ישראל כולם 11 מיליון דונם למרחב אזרחי. הבדואים דורשים כמעט מיליון מתוכם. אגב, רק בחלק קטן מאותם דונמים נתבעים מתגוררים היום בדואים. בחלק אחר נעשתה רעיית צאן ומכאן טענתם לבעלות. ועוד נתון, למען האוזן. למעלה מ־7 מיליון אזרחי ישראל מחזיקים בכ־700 אלף דונם אדמות הרשומות בטאבו על שמם. תביעת הענק הבדואית מדברת על סדר גודל דומה של אדמות, המחולקות בין 15 אלף תובעים רשומים.

בשנים האחרונות החלה המדינה להכיר רטרואקטיבית ב־11 כפרים לא חוקיים המשתייכים למועצה האזורית אבו בסמה. הבדואים הגישו בקשה לעוד 45 כפרים, אבל בתצלומי האוויר אפשר לספור בקלות יותר מ־1,000 כפרים. בהגדרה הרואה כל מקבץ אוהלים קטן ככפר, יש יותר מ־2,500 כפרים.

הלבנה מאולצת

 אל־סעיד הוא אחד הכפרים שנמצא בתהליך הסדרה, הלבנה. הפלונטר סבוך. יש תב”ע – אבל הציבור ממשיך לבנות ללא היתרים. יש תקציב לכביש – אבל אי אפשר לסלול אותו כי הגדר של חמולה אחת, חזקה במיוחד, עוברת על התוואי. אי אפשר להכניס תשתיות או לבנות בתי ספר כי על כל דונם יש דריסת רגל של מישהו. במועצה האזורית אבו בסמה לא אוכפים את חוקי התכנון והבנייה “כדי לשמור על יחסי אמון עם התושבים” – כך בתשובתם לבית משפט. מישהו הרים בית של ארבע קומות, מסוגנן ומצועצע, וסביבו חמישה דונם מטע זיתים. לך תסביר לו שלפי התב”ע אמור להיות כאן גן שעשועים.

ב־2003 הוצעה לתובעים הבדואים הצעת ההסדרה הראשונה: מועצת מקרקעי ישראל הסכימה להעניק להם 20% מהיקף הקרקעות במתנה, לפנים משורת הדין, ועל 80% הנותרים פיצוי כספי. מעט מאוד תובעים חתמו.

אחד החותמים היה שבט א־סנע (שאליו משתייך הח”כ לשעבר טאלב א־סנע) מהעיירה לקיה, אחת התחנות שלנו במסע אל ברמודה־נגב. במסגרת ההסכם העניקה המדינה לשבט א־סנע עשרות מגרשים מפותחים, עם תשתיות מלאות ומגרשי ספורט.למרות זאת ראשי השבט מונעים את ההתיישבות שם. למה? אולי כדי להימנע מהכרה בהסדרת היחסים מול הציונות. אולי כי מתבצעת שם חלוקה ויקטוריאנית של השלל: רק הבן של או הנכד של יזכה לבנות באחד המגרשים. כך או כך, עשור אחרי, כמעט כל המגרשים המפותחים בלקיה עומדים בשיממונם.

אנחנו במאגר המים של לקיה, גבעה בודדה במרחב המישורי. התצפית פחות מעניינת מהמאגר עצמו: מוקף גדרות תיל, מצלמות אבטחה על גג המבנה – הביטוח האמיתי למתחם הוא צינור שחור ודק המתפתל מתוך המאגר, גולש בכתף ההר ומגיע עד למקבץ בתים סמוך. מים של מקורות, מהכסף שלי ושלך. פרוטקשן.

ולא רק מקורות. חברת חשמל, מע”צ וחברות הסלולר מעדיפות לשלם מדי חודש עבור “שמירה” (כולל קבלה מוכרת למס) מאשר להתמודד עם נזקים לציוד בהיקפים של מיליונים.

תחנה נוספת. חורה. דגלי חמאס ירוקים, מתריסים, מתנופפים. כל המסגדים שראינו מעוצבים כדגמים מוקטנים של המסגד בהר הבית. מאות מגרשים מפותחים ומוכנים לבנייה מחכים כאן משנות ה־70 לאנשי שבט אבו־אלגיאן. המדינה לא הבינה את הדקדוק הפנימי של השבטים: מישהו אחר הגיש תביעת בעלות על אותו שטח – אבו־אלגיאן מסרבים לממש את המגרשים שהוכנו להם. לגבי בית אחר של אותו שבט, בכפר עתיר, הוצא צו הריסה. בג”ץ קבע שהבית לא חוקי.

ב־2004 הגיעו מאות שוטרים לעתיר לממש את הצו, ואיתם נציגי משרד הפנים, הסיירת הירוקה, אמצעים לפיזור הפגנות. מישהו בכפר ירה שתי יריות באוויר. מפקד הכוח הודיע שהוא לא מוכן לקבל אחריות על שריטה של מי מפקודיו. הבית לא נהרס.

תחנה שלישית, ביר הדאג’. המדינה הכשירה מגרשים ואישרה תב”ע על שטחים שאין עליהם תביעת בעלות של איש. יש שטח מסומן לכל משפחה (משפחה=אישה. גבר הנשוי לארבע נשים יקבל ארבעה מגרשים), ובצמוד לכל בית, כמו במושבים הישנים, שלושה דונם לשימוש חקלאי. גם שכונת “בנים ממשיכים” סומנה במפות. אבל הכלה לא רוצה. אנשי ביר הדאג’ לא מוכנים להיכנס לשטחים המסומנים. מתעקשים על פזורה. לא מוסדרים ולא מוכרים, הם אוספים בכף יד קעורה דמעות על קיפוח.

אבל המדינה לא עשתה מספיק. סופגניית חומר הנפץ תפחה. ב־2008 הוגש לממשלה דו”ח גולדברג, שהמליץ להכיר בדיעבד בחלק גדול מהבנייה העבריינית ולפצות כספית את היושבים בחלק האחר. שלוש שנים אחר כך מאשרת הממשלה את תוכנית פראוור ליישום דו”ח גולדברג: יורחבו יישובים בדואים קיימים, יוקמו יישובים חדשים בהתאם לאופי האוכלוסייה (חקלאי/כפרי/פרברי/עירוני), וכל התובעים יפוצו ב־50% מערך הקרקע. חוק בגין שאושר לאחרונה מגדיל את החבילה: פיצוי של 63%-50% בקרקע חלופית, והיתר פיצוי כספי. על התובע לא מוטל להוכיח דבר או להראות מסמכים. די שדווח על כך שמשפחתו חיה באותו מקום מזה דורות.

העיירות המוסדרות הקיימות אינן משלימות את הפוטנציאל. פרויקט ענק ברהט, שמומן על ידי המדינה, עומד ריק. קשה להסביר מדוע. תוכנית המתאר של לקיה כוללת 35 אלף תושבים. בפועל מתגוררים בה כ־10,000 איש בלבד.

דוגמה מדהימה להצלחה של העתקת אוכלוסייה בדואית הוא היישוב תראבין א־צאנע. השבט ישב ליד עומר באופן לא חוקי, והפריע לתוכניות ההרחבה של היישוב. המדינה איתרה שטח שלא היו עליו תביעות בעלות, תיכננה יישוב מהמסד ועד הטפחות, העניקה פיצוי כספי למי שהתפנה מסביבת עומר – והשבט עבר כולו. בתראבין הישנה כבר עומדת השכונה החדשה של עומר. אבל גם בתראבין החדשה צמחו צמודי דופן: אלו שרוצים להשתמש בשירותי היישוב אבל לא לשלם ארנונה. ומדינת ישראל רודפת אחרי הזנב של עצמה.

למאמר המלא הקישו