וושינגטון מדברת הרבה ועושה מעט/שמואל רוזנר

Slider (34)

באחד הדיאלוגים המוכרים מהסדרה הקומית “סיינפלד”, חוזר ג’ורג’ קוסטנזה מביקור אצל הרופא, חרד ומתלונן. “כששאלתי אותו אם זה סרטן, הוא לא נתן לי את תשובת ה’עזוב, שטויות’. זה מה שרציתי לשמוע: ‘סרטן? עזוב, שטויות’.”

הנה תשובה שרופא אחראי לא ממהר לתת, אך ממשל אובמה מחלק בנדיבות, אם לא במפורש אזי במשתמע, כבר כמה שנים. נשיא סוריה בשאר אסד מאיים, והממשל בשלו: נשק כימי? הוא לא יעז להשתמש בו. נגד אזרחים, נגד ילדים? עזוב, שטויות! שהרי אם יעז, זה יהיה קו אדום. והרי אמריקה שלחה לו “מסרים”, ומשום מה גם נדמה היה לה שהוא “מבין” את המסרים הללו.

ורק גופותיהם המצמררות של הילדים המוטלים מתים בטור ארוך מעידות שלא הבין. מעידות ש”עזוב, שטויות” איננה תשובה טובה במזרח התיכון. כשעוזבים זה לא נגמר בשטויות. זה נגמר בטבח.

בסוף שנת 2010 ניצל הנשיא אובמה את פגרת הסנאט כדי למנות שגריר בסוריה, רוברט פורד. מינוי הפגרה התחייב בגלל כמה סנטורים, שהודיעו לשרת החוץ דאז, הילרי קלינטון, כי יתנגדו למינוי בטענה שיש בו משום “פרס” על התנהגות רעה לסוריה של אסד. אבל ממשל אובמה לא השתכנע. לא מדובר בוויתור, אמרו דוברי הממשל, אלא כלי שיאפשר לארה”ב להעביר מסרים לצמרת הסורית ביתר יעילות.

בעת ההיא, ההתפעלות הראשונית מעצם ההחלטה לבטל את ההחרמה מימי הנשיא בוש חלפה. הממשל כבר היה מפוכח ביחס לסוריה, כבר ידע שהדיאלוג עם הסורים מתסכל. ובכל זאת, מיהר לנקוט בצעד שיו”ר ועדת יחסי החוץ של בית הנבחרים, אילאנה רוס-לטינן, הגדירה כ”כניעה”. אבחנה מדויקת, אם כי לא בהכרח מהסיבה הנכונה: רוס-לטינן חשבה שמדובר בכניעה לסוריה, אך האמת היא שהייתה זו כניעה של הממשל לעצמו – כניעה לדחף הבלתי נשלט לדיאלוג, כניעה לאמונה שאסד הוא בן שיח ל”מסרים”.

צריך להיזהר משום שהמאמר הזה נכתב בטרם תקיפה, אבל נדמה שהממשל שוב עומד להיכנע לדחף הזה. נדמה שאסד שוב יקבל מסר. תקיפה בהיקף מוגבל, שנועדה להבהיר לו – היד רושמת והראש מסרב להאמין – שרצח ילדים בגז סארין הוא מעשה בר עונשין. על רצח של אלפים, על ירי באזרחים, הרס, אכזריות – אין עונש, על חציית קו אדום של שימוש בנשק כימי כבר מזמן, קו אדום שהנשיא אובמה עצמו קבע, אין עונש, אבל הפעם אסד הגזים. הגיע הזמן לשלוח לו מכתב רכוב על טומהוק.

אין חוק המחייב את ארצות הברית של אמריקה להתערב בכל משבר בעולם, אין זו חובתה למנוע טבח בכל יבשת נידחת, אין הכרח שתרצה לקבוע למדינות אחרות, לשליטים אחרים, כיצד להתנהג.

אם הייתה מודיעה שהיא מושכת ידיה מסוריה, שאין לה עניין במלחמה המתחוללת בה, זה היה מצער, אבל מובן. אלא שארה”ב לא הודיעה שאין לה עניין. היא הודיעה שאסד צריך ללכת, והודיעה שלא תאפשר שימוש בנשק כימי, והודיעה שתסייע למורדים, וגינתה את המעורבות האיראנית בקרבות. ואז לא עשתה שום דבר.

מכל המסרים שנשלחו לאסד, זה המסר החזק ביותר: וושינגטון מדברת הרבה ועושה מעט. וושינגטון מגנה הרבה, אבל מחזירה את השגריר. וושינגטון מותחת קווים, אבל מוחקת אותם כשהם נחצים. וושינגטון סבורה שיש לה זכות לקבוע שמעשה מסוים “אינו בר סליחה”, כפי שהגדיר זאת שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי שלשום, ואז ממהרת לסלוח.

ובמילים פשוטות: וושינגטון רוצה לאכול את העוגה – להמשיך ולהנהיג את העולם, ולהשאיר אותה שלמה – לא לשלם את המחיר שמשלמים מנהיגים. זה מצער וגם מגונה.

למאמר המלא הקישו

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/contents/articles/opinion/2013/08/us-inaction-syria-chemical-weapons-israel-iran.html#ixzz2day3xG2U