“חוסר ידע = אנטישמיות”/יעל ברנובסקי

כתבתנו הצטרפה לפרויקט “פניקס” ומצאה את עצמה במסע מרגש לפולין ולאוקראינה • אז מה דוחף סטודנטים מבריה”מ לשעבר להעמיק את הקשר בין הקהילות שלהם לעם היהודי?

 Slider54

מסע אל היהדות. תמונה קבוצתית באושוויץ

באחד הלילות ישבתי עם כמה מחבריי וצפינו בסרט עלילתי. היתה שם דמות של יהודי לא אסתטי שבמקרה גם היה שתיין וגילם אותו שחקן לא יפה במיוחד. ואז אחד החברים פנה אלי ואמר: זה העם שלך? אליו את רוצה להשתייך? זה הרגע שבו הבנתי את עומק הבורות. החלטתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו”, מספרת גלינה חולומיאנסקי האוקראינית תוך כדי שהיא משתתפת בסיור בגטו ורשה במסגרת פרויקט “פניקס”.

גלינה, סטודנטית לכלכלה בת 21 מאוקראינה, שייכת לקבוצה של כ־50 צעירים יהודים מרחבי בריה”מ לשעבר, שיצאו למסע של שבוע במחנות באוקראינה ובפולין עם כמה סטודנטים ישראלים במסגרת פרויקט “פניקס” שמארגנים יד ושם, קרן ג’נסיס, ג’וינט והסוכנות היהודית. מטרת הפרויקט היא להכיר לצעירים הללו את ההיסטוריה של העם היהודי מקרוב, ואז לחזור למדינותיהם ולהקים פרויקטים ייחודיים לתחיית היהדות.

 קבוצת הצעירים ביקרה בלבוב, בערים שונות של פולין, והכירה מקרוב את המקומות שבהם התפתחו חיי הקהילה של היהודים לפני השואה. רוב המשתתפים כבר ביקרו בישראל, בעיקר במסגרת פרויקט תגלית, ורובם גם מתכננים לעשות עלייה לארץ.

להוריד את רמת האנטישמיות

“אני לא מצליחה לתאר את החוויות שהיו לי במהלך הנסיעה וזה לדעתי משותף לכל הקבוצה”, מספרת גלינה, שהספיקה מאז לעשות עלייה וחיה כיום באשדוד. “במהלך הביקור שלנו בפולין חשתי עצב גדול של העם שלי, אבל היום אני יודעת בוודאות שאני חלק מהעם שאי אפשר להשמידו. אנחנו תמיד קמים לתחייה”.

 מייד לאחר ביקורה באושוויץ החליטה גלינה להקים פרויקט שיוקדש לניצולי השואה, שבמסגרתו היא מעבירה שיעור ומספרת את סיפורם דווקא לאוכלוסייה הלא יהודית באוקראינה שלדבריה, היא אנטישמית וחסרת ידע בכל הקשור ליהודים. “החלטתי לפנות לאוכלוסייה הלא יהודית משום שבאוקראינה יש הרבה מכחישי שואה. בנוסף, זה יעזור לי למצוא יהודים שהוטמעו חזק באוכלוסייה המקומית, כי למשל בעיר שבה גרתי, סימפופול, אין כל כך הרבה יהודים או שאנשים פשוט לא מספרים שהם יהודים. אני מקווה שבעזרת הפרויקט נוכל שוב לאסוף אנשים ולהקים קהילה יהודית אקטיבית”.

 רוב החברים של גלינה באוקראינה הם יהודים, אבל באוניברסיטה שלה כמעט אין כאלה. לפני שעלתה לארץ היא עבדה בסוכנות ושימשה מדריכה במחנה קיץ. “אישית תמיד נמשכתי לנושא השואה, אבל כבר בבית הספר הבנתי שלא מדברים על ההרג ההמוני שבוצע בעם היהודי. אוקראינים לא מבינים שום דבר בהיסטוריה של העם היהודי וחוסר הידע הזה גורם להם להיות אנטישמים. אני מקווה שבאמצעות הפרויקט אוכל להוריד את רמת האנטישמיות, להעלות את רמת הידע ולמצוא חברי קהילה חדשים”.

גם אנסטסיה בורוביקובה בת 22, סטודנטית באקדמיה למוסיקה מאלמה אטה שבקזחסטן, משמשת בין היתר מדריכה בסוכנות. אך דווקא חלומה הציוני לא מתגשם בגלל השואה: כמו רבים מיהודי רוסיה, הסבים שלה שרפו את מסמכיהם כדי להינצל וכעת היא ומשפחתה לא יכולים לעלות לישראל. “אני רוצה להמשיך לספר על השואה, אבל לעשות את זה בדרכים שונות. אני מעבירה סדנאות ושיעורים מיוחדים ורוצה להעביר לא רק את כל העובדות ההיסטוריות אלא גם את כל האמוציות שחשתי בעצמי כשראיתי את כל המקומות שפעם היו תוססים ועכשיו הפכו לאתרים היסטוריים”.

בעירה במדינה מוסלמית שמשתייכת למדינות חבר העמים לשעבר, לא נותרו הרבה יהודים. “כעת חיים באזור שבו אני גרה כ־5,000 יהודים, כמחציתם משתתפים בפעילויות שונות של הקהילה. אנו מנסים לעודד צעירים להתחבר לשורשיהם היהודיים, כי יש הרבה צעירים עם סיפור דומה לשלי, שסביהם ברחו לקזחסטן ואין להם מסמכים המוכיחים את יהדותם”.

אנסטסיה מרגישה חלק אינטגרלי מהעם היהודי, וכועסת שהבעיה הביורוקרטית לא מאפשרת לה להגשים את החלום הציוני. “לפני כמה שנים הרגשתי עם זה ממש רע, היה ממש מעליב שלא רוצים אותי, אבל עכשיו אני מבינה שאני יכולה לעשות משהו למען העם שלי כאן בקזחסטן. לאסוף ולחפש מסמכים זה תהליך מאוד ארוך ולא רציתי לשבת בחוסר מעש; כך הגעתי למרכז תרבות ישראלי לפני שש שנים. בהתחלה לא ידעתי כלום. לא גדלתי במשפחה מסורתית. התחלתי מזה שהייתי מגיעה לשיעורים בנושא מסורת, ועם הזמן הוזמנתי לפעילויות שונות ולמדתי דברים שונים במשך שלוש שנים, ואפילו ביקרתי בישראל במסגרת פרויקט תגלית”.

 במסגרת פרויקט “פניקס” אנסטסיה מארגנת ערבי תרבות שבהם היא מדברת על ההיסטוריה היהודית דרך סיפורי השואה. “אני משתדלת לצאת מהראייה הצרה של השואה כאירוע היסטורי. אני רוצה שאנשים יראו את התמונה המלאה, ברצוני להראות את החיים של הקהילות היהודיות לפני השואה”.

להרגיש חלק מהעם היהודי

חברתה למסע, נסטיה גורדון בת ה־24 ממינסק, עובדת למחייתה כמנהלת חשבונות. לאחר שביקרה בישראל במסגרת פרויקט תגלית, החלה להתנדב בקהילה היהודית בבירת בלארוס ויחד עם צעירים יהודים נוספים היא מנקה בתי קברות יהודיים ומסייעת למשפחות יהודיות נזקקות. נסטיה לא גדלה כיהודייה, סבה מצד אביה יהודי, אבל היא תמיד הקשיבה לסיפוריו וחשה חלק מהעם היהודי. “כששואלים אותי ‘מה אני?’ אני אומרת שאני מעורבת, אבל אני מרגישה יותר קשורה לעם היהודי. אני קוראת הרבה ספרים על היהודים, אני עונדת מגן דוד, אני לומדת עברית ואני רוצה להרגיש חלק מהעם היהודי”.

טטיאנה מנוסובה, מנהלת פרויקט “פניקס” של קרן ג’נסיס ויד ושם, מביטה על הצעירים בגאווה. היא מספרת כי היא עומדת בקשר רציף עם הצעירים שמשתתפים בפרויקט גם כשהם חוזרים לקהילותיהם, ומתעדכנת תדירות בעבודתם. “‘פניקס’ הוא הזדמנות נדירה לחנך מובילי דעת צעירים בקהילות יהודיות ברחבי בריה”מ לשעבר. במהלך המסע הצעירים הללו למדו על החיים של הקהילות היהודיות בפולין ובאוקראינה – שנחשבו לקהילות תוססות לפני המלחמה – ועם חזרתם למדינותיהם הם משקיעים בחינוך הקהילה המקומית”.