לי זה קשה יותר מאת ג’ונה לרר

 

 

למה כולנו מרגישים שאנחנו קורבנות? על פרדוקס הרוח הנגדית

X כשרצים מול הרוח, התחושה היא שלאוויר יש כוח עצום. הוא מעיף אותנו לאחור, מאט אותנו, הוא מכשול מעצבן שמקשה מאוד על הריצה.

ואז מסתובבים, והרוח הנגדית הופכת לרוח גבית. האוויר שהדף אותנו לאחור, דוחף אותנו כעת קדימה. אבל השאלה היא, האם אנחנו עדיין חשים בו?

קרוב לוודאי שלא. במילים פשוטות, רוח נגדית מורגשת הרבה יותר מרוח גבית. בכל הקשור לאימוני כושר, אנחנו נוטים להתמקד יותר במכשולים ולהתעלם מהתמריצים.

הפסיכולוגים שי דווידאי ותומס גילוביץ (Gilovich) מראים במאמר חדש כי האסימטריה הזו נוכחת בכל תחומי החיים, ולא רק כשאנחנו יוצאים לריצה ביום שבו נושבת רוח.

כדי להוכיח זאת, דווידי וגילוביץ ערכו מספר מחקרים מתוחכמים. בניסוי ראשון הם שאלו אנשים איזו מפלגה זוכה ליתרון או לקושי בזכות כללי הדמוקרטיה האמריקנית, כמו, למשל, שיטת בחירת האלקטורים. כצפוי, משתתפים משני צדי המתרס חשבו שהצד שלהם סובל מרוח נגדית. הדמוקרטים היו משוכנעים שהמערכת הפוליטית מעדיפה את הרפובליקנים, והרפובליקנים היו משוכנעים שהשיטה מעניקה יתרון לדמוקרטים. מעניין לציין, כי ממדי היתרון/חסרון הושפעו ישירות ממידת המעורבות הפוליטית של הנשאלים – ככל שאלה היו יותר מעורבים פוליטית, תחושת חוסר ההגינות שלהם הייתה גדולה יותר. בקיצור, ככל שתחשבו יותר על הפוליטיקה האמריקנית, כך תגיעו למסקנה כי היא מפלה אתכם לרעה. (למען ההגינות, יש לציין כי ההתרחשויות האחרונות מעידות כי הדמוקרטים צודקים, כנראה).

אפקט דומה נצפה בקרב אוהדי כדורגל, שנטו לשים לב בקלות רבה יותר למשחקים קשים המצפים לקבוצתם, ולא למשחקים קלים. האסימטריה הזו, בין רוח נגדית לרוח גבית, מעצבת אפילו את תפישותיהם של אקדמאים בנוגע למסלול ההתקדמות המקצועי שלהם, משום שאנשים נוטים לחשוב שתחום התמחותם כולל יותר מהמורות מתחומי התמחות אחרים.

וישנם גם חיי המשפחה, המספקים עושר רב של טענות ומענות. כשפסיכולוגים שאלו אחים אם הוריהם נהגו בקשיחות רבה יותר בילד הבכור או הצעיר, התשובות היו תלויות במידה רבה במיקומם שלהם בתוך המשפחה. ילדים בוגרים יותר חשבו שההורים נהגו ברכות רבה יותר באחיהם הקטנים, ואילו האחים הקטנים טענו בעיקשות כי חונכו באותה מידה של קפדנות. אמא תמיד אוהבת יותר את האחר.

לדברי דווידי וגילוביץ, הגורם לאפקט הרוח הנגדית היא היוריסטיקת הזמינות – כלומר, השיפוט שלנו מעוות בגלל הקלות שבה עולות בדעתנו דוגמאות רלוונטיות. הראשונים שתיארו את התופעה היו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. לדבריהם, היוריסטיקת הזמינות מסבירה מדוע אנשים חושבים שסופות טורנדו קטלניות יותר מהתקפי אסטמה – סופות טורנדו מייצרות כותרות בתקשורת, על אף ששיעור המתים כתוצאה מאסטמה גבוה פי עשרים – והסיבה שבגללה בני זוג נוטים לאמוד בהגזמה את חלקם בעבודות הבית. (אנחנו זוכרים את המקרים שבהם רוקנו את פח הזבל. אנחנו לא זוכרים את כל המקרים שבהם לא עשינו זאת). כפי שתימור קוּרָן (Kuran) וקאס סנסטין (Sunstein) מציינים, הנטייה להעדיף את מה שנגיש לנו היא כנראה כלל החשיבה הנפוץ מכולם, המעוות ללא הרף את תפישת התדירות וההסתברות שלנו. אנחנו מתבוננים מבעד לעדשות והכול נראה לנו אפל. היוריסטיקת הזמינות היא, לעתים קרובות, שגורמת לעדשות להיות כהות כל כך.

המחקר החדש מצביע על כך שהטיית הנגישות יכולה לעוות אפילו את נרטיב חיינו. אנחנו חושבים שהזיכרון שלנו משקף את האמת. נדמה לנו שאנחנו זוכרים את ההתרחשויות פחות או יותר כפי שהיו. אבל במציאות, הסיפור שלנו מוטה לעבר תחושות שליליות, משום שכל כך יותר קל לנו לזכור כל פצעון זעיר וכל מהמורה בדרך.

למה זה חשוב? לא ידענו כבר שהזיכרון שלנו הוא ברובו קשקוש-בלבּוּש? דווידי וגילוביץ טוענים שלפגם הספציפי הזה באופן שבו אנחנו זוכרים יש השלכות מעשיות. למשל, אפקט הרוח הנגדית מקשה עלינו לחוות הכרת תודה, שמחקרים מראים כי היא קשורה לרמות גבוהות יותר של אושר, לפחות אשפוזים בבתי חולים ולהתייחסות נדיבה יותר לאחרים. משום שאנחנו מתייחסים לרוח הגבּית בחיים כמובנת מאליה – הרוח הנגדית זוכה לתשומת לבנו המלאה – אנחנו צריכים להתאמץ על מנת להבחין בכל הטוב שבחיינו. אנחנו זוכרים בקלות מי פגע בנו, ושוכחים בקלות את מי שעזר לנו.

האפקט הזה עשוי אפילו לעצב מדיניות ציבורית ולהגביל את האכפתיות שלנו כלפי מי שמזלם לא שפר. אנחנו נוטים כל כך לראות את מצוקותינו שלנו, שאיננו מסוגלים להזדהות עם מצוקותיהם של אחרים, אפילו כשהן גדולות בהרבה משלנו. ומאחר שאנחנו נוטים להתעלם מהיתרונות שזכינו שהם – הורים טובים, כפית של כסף וכו’ – אנחנו נוטים לחשוב שאלה מילאו תפקיד קטן יותר בהצלחתנו. התוצאה היא שורה של אמונות מוטעות בנוגע לגורמים להצלחה.

בראיון שנתן לאחרונה, רוב לאו קונן על המכשולים שהגבילו את ההזדמנויות שלו בראשית הקריירה. שחקנים נאים כמותו, הוא אמר, סובלים מ”נטייה איומה לדעות קדומות כלפי ‘אנשים יפים’ במירכאות”.

כולנו קורבנות. אפילו היופי הוא רוח נגדית.

מקור: