לצעוד במשעול הנכון מאת הרב דויד סתו פרשת חיי שרה

prshat-chei-sara

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת חיי שרה, אף שבתחילת הפרשה נמסר לנו ששרה מתה. אולי זה נעשה כדי להבליט את העובדה שמסריה ורעיונותיה עדיין חיים איתנו. ואכן, חכמינו מספרים כי יצחק הבן, בבואו לבחור לעצמו כלה, רצה כזו שתכונותיה יתאימו למעלותיה של שרה אמו. עכשיו, אחרי ששרה מתה, האמא האוהבת והדואגת, שלפי רבותינו נפטרה בעקבות מעשה העקידה, זה הזמן לחשוב על כלה עבור יצחק.

אברהם נכנס לעבודה זו במלוא כוחו. הוא שומע כי במשפחתו בחרן נולדות בנות שאולי יתאימו ליצחק. הוא קורא לעבדו אליעזר ומבקש ממנו ללכת למקום הולדתו כדי להביא משם רעיה לבנו.

העבד מעלה בפניו את החשש הסביר, “אולי לא תאבה האישה ללכת אחריי אל הארץ הזאת?” כולנו יודעים כי לא תמיד מוכנה האישה לעבור דירה למקום מגוריו של הבעל, בעיקר כשזה כרוך במרחק רב ממשפחתה.

אבל חכמינו ביקרו את דברי העבד באומרם כי היה מצוי בניגוד עניינים מוחלט, וזאת משום שגם לו היתה בת, שאותה הוא רצה לחתן, ומי אם לא יצחק הוא הראוי להיות חתנו.

מהיכן צץ להם רעיון זה? ובכן, הם טענו כי קיים פער בין המילה הכתובה “אלי” לדרך שבה היא נקראת “אולי”. משמעות הפער היא שהעבד חשק בבן אברהם לבתו ומאוד לא רצה שהאישה מחרן תרצה לבוא איתו, ולכן אמר “אולי לא תאבה”, אבל התכוון לרמוז שהוא מבקש “שאלי תבוא” – אלי, אל אליעזר תבוא – היינו שאברהם יחתן את בנו עם בת אליעזר.

על פניו זו נראית דרשה קצת משונה, ועליה לבנות תלי תלים של קונספירציות על אליעזר. אם כך הם פני הדברים, מדוע אין התורה מספרת זאת במפורש? רמז אחד בולט לטענות על התנהגות אליעזר אפשר למצוא בפער בין ניסוח הבקשה של אברהם לדרך שבה בחר אליעזר להגיב. כשאברהם מבקש מאליעזר ללכת לחרן, הוא אומר לו, “אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני”. הטון משדר נוסטלגיה וגעגועים של אברהם לבני מקומו, שם כנראה הוא בטוח שימצא

אנשים כלבבו. הוא רוצה כלה מחרן ולא כלה כנענית, אפילו אם היא בת אליעזר משרתו הנאמן. בתגובה, מגדיר אליעזר את המקום ההוא בחו”ל, שממנו בא אברהם, באופן שונה: “ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?” כלומר הוא מזכיר לאברהם כי זו הארץ שממנה הוא ברח, האם אליה הוא רוצה להחזיר את בנו? ואם התשובה שלילית והוא אינו חפץ להחזיר את משפחתו לשם, אולי בכל זאת כדאי שיחתן את בנו עם תושבת הארץ, שאליה הגיע עתה.

 

  •   •   •

 

השיח של העבד אכן מגלה כוונות סמויות. עלינו לשאול מדוע אין התורה מספרת זאת במפורש? אחד המיוחדים שבחכמי החסידות, האדמו”ר מקוצק אמר: “כי כשהיה נוגע לא הרגיש נגיעתו”, כלומר הוא אפילו לא שם לב לכך שטענותיו באות ממקום אישי.

לו היינו שואלים את אליעזר אם יש אינטרסים מאחורי שאלתו, הוא היה מכחיש זאת בכל תוקף; אפשר שהוא אפילו לא שיקר. הוא באמת לא היה מודע לנגיעותיו האישיות וחשב שהוא פועל באובייקטיביות.

וזה אולי תמצית הסיפור של אליעזר ואברהם. חכמינו אומרים כי יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים, כלומר התורה מאריכה בסיפורים למה שנראה נחוץ כדי ללמדנו דרכם תובנות חשובות לחיינו.

אחת ממחשבות אלו היא מרכיב הנגיעה והאינטרס האישי בפעילותנו. העבד לא מודע לכך שהוא פועל מנבכי ליבו, לכן התורה רק רומזת לכך במשחק האותיות בין “אלי” ל”אולי”.

אחד האתגרים הרובצים לפתחו של אדם בכלל ושל מנהיגי ציבור בפרט הוא לדעת אם פעילותם מונעת מאמת או מאינטרסים צדדיים שאולי אין הם מודעים לקיומם. ייתכן כי רק אנו, הצופים מבחוץ, יכולים להבחין בכך ולהפנות את תשומת הלב של האדם לאופן שבו הוא פועל, וכך לעזור לו ולכוונו לדרך נכונה. שבת שלום!