מצחיק טילים מאת ג’קי לוי

 

הסקאדים, ערכות האב”כ והמגבת הרטובה שהיתה אמורה להגן עלינו מפני גז. ג’קי לוי חוגג 26 למלחמת המפרץ

הייתי אז סטודנט לפילוסופיה ותיאטרון בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. התקן הרשמי שלי היה קיבוצניק בשנת לימודים, וזה התבטא בעיקר ברעמת תלתלים פרועה ובגדים יד שנייה, ובעובדה שעדיין לא ניחשתי שלעולם כבר לא אחזור למשק. 

הגעתי רעב ושוקק לכל מה שחיים סטודנטיאליים יכולים לספק. רציתי ללמוד הכל. לבלוע את הספרייה. להגיע לכל המסיבות המגניבות של אגודת הסטודנטים. להסיר חומות ולהכיר עולמות, ומחוזות, וסטודנטיות לספרות אנגלית שכמותן לא פגשתי קודם לכן. 

רציתי לשבת כל היום בקפטריה של רחל ולפטפט, וגם לצאת מצטיין חוג. להשתתף בהפגנות (לא חשוב על מה) ובהצגות תיאטרון שוליים (כנ”ל). ובדיוק אז, בתזמון מטופש להפליא, התחיל סדאם חוסיין להעיף עלינו תחמושת ישנה ודפק לנו את הסמסטר.

במלאות 26 שנה לאירוע המוזר ההוא, נשאלת השאלה מה אני באמת זוכר? ובכן אני זוכר לא מעט. את הרחובות הריקים. את נחמן שי שזכה לתואר “המרגיע הלאומי” בעיקר כי הפציר בנו לשתות הרבה מים. ואת תחנות הרדיו שהתאחדו לכבוד השעה הגורלית. את הסיסמה “נחש צפע”, את הבדיחות העדתיות שלא נרגעו מהעובדה שהטילים העיראקיים התעקשו ליפול בזה אחר זה דווקא ברמת גן, מעוז העדה העיראקית. 

אבל בעיקר אני זוכר שכבר אז חשבתי שמדובר באחד האירועים המגוחכים בתולדותינו. משהו שם לא הצליח לשכנע אותי. כשהבטתי בקישוטים הפתטיים שניסו להפוך את ערכות המגן למשהו מגניב; כשסירבתי לקשט את שלי; כשראיתי את אמא מנסה לדחוף את שוברט, חתול האנגורה הענק והטיפש, לתוך ממ”ט; כשנזכרתי שגם לנו, בדיוק כמו לחתול, לא אמור להיות שום צד בסכסוך עם סדאם חוסיין; כשסבתא שלי בכתה עם המסיכה על הפנים; וכשהדבקנו ניילונים על פתחי החדרים והוספנו מגבת רטובה מתחת לדלת כדי ששום גז קטלני לא יפלוש אל חיינו דווקא בפס הצר שבינה לבין הרצפה. 

בקיצור, כשניסיתי לעקוב אחרי כל האירועים הקטנים והגדולים שהרכיבו את החורף המוזר ההוא, משהו בי סירב להתמסר. וכן, אני זוכר שאחת המחשבות העיקריות שליוותה אותי תוך כדי ההתרחשות היתה הוודאות שממש בקרוב ננסה לספר את הסיפור הזה למישהו והוא בחיים לא יאמין. המישהו הזה, למותר לציין, עשוי להיות ילד שלנו, חבר שחזר מחוץ לארץ או התעורר מתרדמת. המישהו הזה בפירוש יכול להיות אנחנו עצמנו. 

ואכן, אני מתקשה להאמין לעצמי שאך לפני 26 שנה הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה עם הקרטון המטופש הזה על השכם. זה פשוט לא יכול להיות שבהצגות החוג לתיאטרון עלו שחקנים לבמה עם הערכה עליהם. וכן, כבר אז חלפה במוחנו המחשבה שזה קצת דופק את האמינות של “בית ברנרדה אלבה” כשהדמות הראשית סוחבת על עצמה קרטון עם מספר קטלוגי מהימ”ח. לא להאמין. 

היינו תמימים מאוד. או טיפשים מטופשים. ואולי נסנגר על עצמנו ונאמר שהכל היה עניין של זהירות מופלגת. כך או כך, אין לי הרבה דברים טובים לומר על שיקול הדעת שלי כשאני מנסה לחשב כמה פעמים הערכה ההיא עברה איתי מדירה לדירה. שוכנת לבטח ליד כלי הפסח במעמקי הבוידם או המחסן. מביטה בזלזול בחפצים אחרים שמתבלים ומושלכים לפח, בעוד היא זוכה לחסינות על סעיף ביטחוני. 

לא פחות מוזר לחשוב על הפעמים שבהן נקראנו לרענן את הערכה. להחליף את המסיכה או הפילטר או את הכל קומפלט. מישהו עשה, ככל הנראה, גם לא מעט כסף על הסיבוב הזה, ואני לגמרי מפרגן לו. 

על דבר אחד אי אפשר להתווכח: עדיף להבטיח מלחמה איומה ולא לקיים, מאשר להבטיח יונה עם עלה של זית ולמצוא את עצמך בזירת פיגועים. 

ובכל זאת הפכו כל זיכרונות המלחמה ההיא שלא היתה – הערכה והניילונים, המגבת הרטובה וה”שתו מים!” – לסמל מקומי של כל מה שמגוחך בביטחוניות היתר שלנו. 

ואני זוכר עוד דבר. כתבה ששודרה בטלוויזיה הגרמנית בעקבות אחד הסקאדים שנפל באזור רמת גן וניפץ מין חלון ראווה של סופרמרקט מקומי. קולה של הכתבת הגרמנייה רעד מהתרגשות כאשר היא תיארה את מעט האזרחים שעברו במקום, אספו מצרכים שנפלו והחזירו אותם למקומם מול חלון הראווה המנופץ. נדמה לי שהיא העירה משהו על כך שברוב המקומות בעולם אירוע דומה היה מסתיים בביזה חגיגית.

התשבחות נגעו לליבם של אנשי החדשות שלנו, בגלל התוכן או כי זה היה בגרמנית, והם מיהרו לשדר את הכתבה גם אצלנו, כחלק מטקסי הפטריוטיות הקטנים שאנחנו מפרגנים לעצמנו בשעות מלחמה. 

אני זוכר שגם חיים יבין התרגש, ושזה הזכיר לי את הפסוק המפורסם “אז יאמרו בגויים הגדיל ה’ לעשות עם אלה. הגדיל ה’ לעשות עימנו”. השורה העתיקה והמושחזת הזאת נוגעת בתכונה הכל כך יהודית לפרגן לעצמנו מילה טובה רק אחרי שקיבלנו אישור מבחוץ. 

זה באמת לא היה סיפור גדול. אבל עובדה היא שגם אחרי 26 שנה אני לא שוכח אותו. ואני חוזר ונזכר בו דווקא בתקופות של פרשיות שחיתות מבישות (יש כאלה מפעם לפעם), אז אני מעלה את הסיפור הזה מהאוב ונזכר שבניגוד לכמה רמי דרג שאיבדו את זה בדרך למעלה, האנשים הפשוטים של העם הזה הם בדיוק השכנים שהייתי רוצה לחיות לצידם. 

(איור: עציון גואל)