משפחתי ושחיתויות אחרות מאת ג’קי לוי

 

בכל פעם שמתעורר חשד לשוחד במגזר הציבורי, אני נזכר בחוויית ילדות קטנה וקצת מביכה

בכל פעם שעוד איש ציבור בכיר נעצר בחשד לשוחד, אני חוזר ומנסה לצייר לעצמי את הסיטואציה הבאה. 

משרד מנכ”ל, או ראש אגף, או ראש העיר. שולחן מנהלים נאה וקצת רחב מדי, עם תמונות של ילדים צוהלים בטיול משפחתי. על השולחן מונח משום מה צעצוע המנהלים ההוא עם כדורי המתכת המתנדנדים. יש גם גביע מאיזה טורניר. על הקיר תלויות שתיים־שלוש תעודות הוקרה. אחת מהן מיחידה צבאית שנקראת “תחשי הבקעה” או משהו. 

האורח של איש הציבור מביט סביב, סוקר את הקישוטים הטריוויאליים ומנסה להתרגל לחלל. כולנו ישראלים, ואין רגע אחד של רשמיות קפואה. תכף ייפתח שלב החימום ההכרחי, כדי להרוג קצת זמן עד שהשיחה תינעל סוף סוף על העניין שלשמו התכנסנו. שתי דאחקות, אחת מהן על תימנים. 

“אז מאיפה אתה במקור?”, “וואלה, אז אתה בטח מכיר את אבישי?”

לירון, או לירז, או שירז, מביא או מביאה קפה. הבכיר מתגאה באיכות הקפה וספק מתנצל, ספק מתרברב, על כך שהם הפסיקו עם כל השיט של רוגלך ובורקס. מאז שהוא הולך ל”איירון מן” יש במשרד רק פירות העונה, מקלוני גזר וגוג’י ברי.

הבחור בכיסא האורחים הוא יזם. יש לו רעיון והוא מחכה שמישהו ייתן לו הזדמנות. הוא רוצה לייסד פסטיבל מקומי, להקים בית ספר חדשני, או עוד מכינה קדם־צבאית. לפתור את מצוקת החניה, להביא צעירים לעיר, או סתם לבנות 160 יחידות דיור בסטנדרט גבוה. 

שניהם בוחנים זה את זה ותוהים איך החיים שלהם היו נראים אילו הדלתות הסתובבו קצת אחרת. מעניין מה היה קורה אילו ראש העיר היה פונה לעסקים וליזמות, ודווקא העצמאי היה מוצא את עצמו בשירות הציבורי. 

רוב הסיכויים שמדובר בשעמום מוחץ. רמת ההשראה מזכירה את הדקורציה של המשרד. שניהם למודי פגישות, ובדיוק כמו רווקים מיואשים – הם כבר לא מצפים לכלום. 

אז מתי זה קורה, אני שואל את עצמי. מתי בדיוק מישהו מהם מכחכח, משנה מבט וזורק לאוויר את הצעת השוחד. איך בדיוק זה קורה, והכי מסקרן: איך הוא מעז, למען השם. מה לעזאזל גורם לאיש לחשוב שהוא על קרקע בטוחה. למה הוא לא חושש שאם רק תיזרק מפיו הרמיזה האסורה ההיא, יקפצו עליו מיידית שני שוטרים וילוו אותו לתא המעצר הקרוב.

אני בחיים לא הייתי מעז, ונדמה לי שזה חלק מאיזו הבנה שנוגעת לתפיסת הישראליות שלי. אני מניח שיש דברים שפשוט לא שייך לעשות אותם בעברית, ובמשרד שתלויות בו תעודות הוקרה של חיילי סוללת “גבע” או גדוד “ארנבי הבשן”. 

בשורה התחתונה יש להודות שמישהו מאיתנו – אני או הם – לא מבין בדיוק איפה הוא חי. 

מה שמזכיר לי חוויית ילדות קטנה וקצת מביכה שאספר כאן בקיצור ובמלוא הזהירות והאיפוק הראויים. 

  • • • • •

גם במשפחה שלנו, כמו אצלכם, היה המוסד הזה שמכונה “הדודים מחוץ לארץ”. אבל אצלנו, הדודים האלה שכנו בחו”ל די אקזוטי. הם לא היו הדודים מניו יורק או מניו ג’רזי. למרות המוצא שלי, הם אפילו לא היו מדרום צרפת. אצלנו היו דודים בפנמה. 

השם “פנמה” תמיד הילך קסמים על כל שלוחות המשפחה. מאז שדודי ציון זצ”ל נשלח לכהן כרב הראשי של פנמה, הגיעו לשם עוד ועוד בני משפחה הרפתקנים. כולם למדו ספרדית, עשו עסקים והעסיקו משרתות אינדיאניות, שיודעות עד היום להכין מעדנים ירושלמיים כמו עלי גפן ממולאים וטחינה ירוקה. 

אנחנו, האחיינים הפרחחים, חשנו גאווה וטיפה שייכות לארץ ולתעלה. לאמיתו של דבר, יעד הטיולים המרוחק ביותר שהכרנו באמת היה מצדה, אבל כבר מגיל צעיר ידענו למצוא בגלובוס את השרוך הדקיק שמחבר את האמריקות. מדי מונדיאל התאכזבנו לגלות שהדודים שלנו חיים בנמושת כדורגל דרום־אמריקנית. מצאנו עניין אפילו בשכנותיה, שהיו לא פחות אקזוטיות ולא יותר מתוקנות מפנמה עצמה.

כשהדודים מחוצלארץ היו באים לביקור, כל המשפחה התרגשה, הצטחצחה ולקחה ימי חופשה. כולם רבו עם כולם על הזכות לארח אותם בבית שאולי אין בו משרתות ובריכה, אבל יש בו חיילים ועברית טובה. השיא של הביקורים הללו היה הטיולים. טיילנו למקומות הקדושים ולמקומות ההיסטוריים, ובכלל לא למקומות עם מים, כדי שהם לא יצחקו עלינו בפנים. 

וכשפתחו לראשונה את הספארי ברמת גן, היה ברור שהפעם לוקחים אותם לשם. בעיקר כדי להתגאות בכך שלמדינה כל כך צעירה כבר יש אתר מתקדם שבו חיות הפרא מרגישות לגמרי בבית. למרות שאחד הדודים העיר שנדמה לו שמעבר לחומה, בכביש גהה, יש חיות הרבה יותר מסוכנות. 

ובכן, בוקר אחד הגיעה שיירת כלי הרכב של משפחת לוי אל שער הספארי. המכוניות כמעט קרסו מכובד הצידניות, העמוסות כריכים עם כל הווריאציות של ביצים קשות. הילדים לא היו חגורים, כמובן, ורובם ישבו, כמו בהודו, על הדשבורד ואחד על השני. אבל התחושה היתה שבמאבק היוקרה בין הארץ שלנו לבין החוצלארץ של הדודים, לנו היתרון. עובדה: לנו יש ספארי, להם יש סתם ג’ונגל.

כשהגענו אל השער החשמלי של הספארי, זה קרה. נעצרנו מול המחסום, ואדם לבוש מדים התקרב אלינו. אני לא זוכר אם זה היה שוטר או פקח, או שאולי לספארי בשנותיו הראשונות היו יומרות להחזיק צוות בתלבושת רשמית. בכל אופן הוא חבש כובע מצחייה וענד כמה שרוכים וכמה תגים. המראה של נציג רשמי של הממסד המתקרב לחלון המכונית שלנו הספיק לאחד הדודים מפנמה כדי להוציא שטר ירקרק מהכיס ולנופף בו דרך החלון – כנהוג בצד ההוא של הכדור. 

את מה שהתרחש ברגעים הבאים אין אוצר מילים שיוכל לתאר. אבא שלי זינק ממקומו כמו חודורוב האגדי ופשוט הרחיק את הדוד מהחלון וריתק אותו לרצפת המכונית. האיש במדים התרעם והזדעזע, ואינספור תנועות ידיים ומילים מבוהלות ניסו להסביר לו שיש לנו כאן עסק עם דודים שמבלים את החופשות שלהם במקומות כמו קוסטה ריקה וקולומביה. ששם הנימוס הבסיסי מחייב שליפה של שטר בכל מקרה שבו מתקרב אליך שוטר או מישהו במצחייה.

  • • • • •

אין לי מושג איך יצאנו מהתסבוכת. כמובן שאיני זוכר בעל חיים אחד שראינו באותו יום. אני לא חושב שהיינו פנויים למשהו מכל זה. ניתן לשער שעברנו על פני יענים, קרנפים והיפופוטמים, אבל הלב היה עסוק באירוע ההוא ליד השער, שהיה יותר ספארי ויותר ג’ונגל מכל החיות המנומנמות שפיהקו עלינו בהמשך. 

היה זה רגע שבו נחשפנו לתמונת השיגרה במקומות שבהם השוחד הפך לנורמה שאפשר לנופף בה מהחלון לאור יום. אני זוכר שהתמלאתי זוועה וגאווה. הייתי אז מספיק אידיוט לחשוב שלעולם השוחד יישאר בעיניי מין תמונה רחוקה ואקזוטית מהצד הלא נכון של הגלובוס. 

איך בדיוק אפשר לצייר את הרגע שבו ישראלי מציע שוחד בעברית? 

אבל ברגע מסוים זה פשוט קרה. במשרד מנהלים. בירושלים או בכפר סבא. בין קפה שחור, תעודות הוקרה מחיילים ובדיחה על תימנים. מישהו כיחכח, שינה מבט, שלף מעטפה. והעיניים שממול רמזו לו שיש על מה לדבר.

(איור: עציון גואל)