סיפור מההפטרה מאת אבי נוסבאום

 

הרבה השתנה מאז הבת־מצווה שלא היתה לסבתא שלי (היא בדיוק התחתנה) ועד הבת־מצווה של בתי

הסבתא שלי לא חגגה בת מצווה. הסיבה המרכזית לכך היתה העובדה שבאותה שנה, השנה ה־12 לחייה, היא התחתנה. כלומר, חיתנו אותה. האירוע הזה הוריד מעל הפרק כל אפשרות לשמחה נוספת באותה שנה, אבל יש לשער שגם ללא החתונה, סבתא שלי לא היתה חוגגת שום בת מצווה. 

בדור שהגיע אחר כך דברים רבים השתנו. אמא שלי, למשל, לא העלתה בדעתה להתחתן בגיל 12 או לתת למישהו “לחתן אותה”, כנהוג בימי הביניים המוקדמים. אבל גם לה לא חגגו בת מצווה. זה פשוט לא היה אירוע שנהגו לחגוג אותו. 

הבנות שלמדו איתי ביסודי כבר חגגו בת מצווה. אבל ברוב המקרים זה היה אירוע קולקטיבי לכל בנות השכבה. וגם כשמישהי הזמינה את החבר’ה לבת המצווה הפרטית שלה, היה ברור שמדובר באירוע של גברים. את המתנות אמנם היא קיבלה, אבל הגברים דיברו. הגברים בירכו. הגברים לחצו ידיים לגברים אחרים. 

פה ושם היתה בת אחת נועזת שהעזה לעמוד מול הקהל ולומר דרשה. לא מעט גבות הורמו בחצר בית הכנסת מול המהלך חסר התקדים. והיו כמה שתהו בקול ובחשש מה יהיה הצעד הבא. אבל הילדה הזאת, לרוב דור שני או שלישי לפמיניזם, עמדה מול הקהל ובקול רועד מהתרגשות אמרה “בפרשת השבוע שלי…”. האימהות והסבתות מחו דמעה, ולא רק מגאווה על הבת המוצלחת. הן בכו גם כי להן עצמן מעולם לא היתה פרשת בת מצווה משלהן. 

החפיפה הכל כך ברורה מאליה בין מחזור השנה היהודי לבין התאריכים האישיים והפרטיים תמיד היתה נחלתם הבלעדית של בנים. לאנשים שמרנים יש דרכים משלהם לעשות מהפכות, והם ידעו טוב מאוד שהם חוזים במהלך היסטורי, ושכדאי מאוד לא לעשות מזה עניין. נכון, היא לא עלתה לתורה ולא קראה את הפרשה. אבל היא ידעה שזאת הפרשה שלה.

  •   •   •

ואז חלפו עברו עוד כמה שנים, הגלגל המשיך לסוב על צירו; תלתלים הפכו שיבה, וגם הטוטאליות הפטריארכלית איבדה את רוב האחיזה שלה במציאות. חברים בני הדור שלי ראו את בנותיהם מתקרבות לגיל 12 וברוב המקרים היה להם ברור שהמתכונת הישנה פשטה את הרגל וזמנה חלף עבר. 

אם תשאלו אותם, הם לא באמת חושבים שיש הבדל איכותי בין יהודי כשר ובן־זכר מדאורייתא שקורא בתורה לבין אחותו שעושה את זה. אבל הם מכירים בכך שהם חלק מעולם אורתודוקסי ובורגני שאחד העקרונות המקודשים ביותר בו הוא מראית העין. ולכן הם חגגו את הבת־מצווה הפרטית של ילדתם האהובה מחוץ לעיר. 

הם לקחו כמה חדרים בבית מלון או בבית הארחה. או סתם גררו ספר תורה למתנ”ס שבקצה היישוב. הם הזמינו משפחה קרובה וחברים טובים, ועשו אירוע שלא היה עובר מתחת לעינה הפקוחה של הקהילה שלהם. 

לא אחד ולא שניים עשו בדיוק אותו דבר. שם הבת קראה בתורה, או בהפטרה. לאוזני נשים בלבד או לאוזני כל הקהל. שם, מחוץ לטווח הרדארים של הקהילה והרב המקומי, הם הרגישו חופשיים ללכת עם הלב שלהם.

כששאלתי אותם למה הם לא עושים את זה בבית הכנסת שלהם, הם נהגו לענות שעדיין לא הגיע הזמן. אבל לכולם ברור שבאופן הכי מודע שבעולם הם משאירים את המשך המהלך לילדה הצעירה שזה עתה נכנסה לעול מצוות. זה לא יקרה במשמרת של ההורים. זה יקרה בעוד 20-30 שנה. 

הרי ברור שנערה בטוחה בעצמה, שיש לה פרשה ושיש לה מקום בבית המדרש לא תיתן לעולם לדחוק אותה לפינת הבלתי־נספרות ובלתי־נשמעות. אפשר בקלות לנחש איך תיראה, למשל, הבת־מצווה של הילדה שהיא עצמה תלד ותחנך. 

בימים אלו אנחנו חוגגים בת מצווה לבתי האהובה. כשאנחנו חושבים על סבתא רבתא שלה שהתחתנה בגיל הזה, אנחנו נקרעים מצחוק. כשאנחנו חושבים על כל בנות המשפחה שמעולם לא היתה להן פרשת שבוע, יש בליבנו צער מסוים עליהן. 

אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תרגיש שהיא עושה היסטוריה, או שבכלל עדיף שזה יהיה לה טבעי ומובן מאליו. כשאני מכין ילדים לקריאה שלהם, אני ממשיך את דרכו של אבא שלי, אבל זאת פעם ראשונה שאני מכין ילדת בת מצווה לפרשה שלה. 

יכול להיות שאבא ז”ל היה מתקשה להתמודד עם הבת־מצווה של נכדתו, שתעלה לתורה ותקרא בציבור, אבל אני מאמין שהוא היה מתנחם בכך שהמהלך הזה הוא לכל הפחות מחויב המציאות.

בימים אלו מתמנה אישה דתייה לבית המשפט העליון. מי שמאמין שזה סביר שאישה תשפוט בעליון אבל לא תוכל להעיד ברבני, מאמין בסכסוך עמוק בין היהדות לבין המציאות. אם אישה יכולה לגזור דין, להעלות את הריבית במשק או למנות את שופטי העליון, היא יכולה גם לומר בקול שעדיין לא התחלף “ברכו את ה’ המבורך” ולשמוע את הקהל עונה אחריה.

  •   •   •

לא מזמן חגגו גם בבית הספר את אירוע בת המצווה השכבתי. היה מרגש. כל ההורים הגיעו בבגדי חג, והבנות חבשו זרי פרחים לבנים לראשן. כל הורה קיבל מראש שורת ברכה שהוא התבקש לקרוא, גם אני. את פתיחת הברכה שלי ממש אהבתי, אבל אז זה התחיל לזרום לכיוונים שהזכירו לי למה כל כך הרבה מהפכות מביאות בכנפיהן יותר נזק מתועלת. 

הנה הברכה: “מי שבירך את מרים הנביאה בשמחת החיים ולהט הריקוד, הוא יברך אתכן באהבת אחיותיכן בנות ישראל ובאחוות נשים עולמית”.

לכאורה מאוד יפה. אבל את הבנים שלי לא הייתי חושב לברך ב”אחוות גברים עולמית”. ובכלל, ממאבקים נעלים לחירות ולשוויון אני מצפה לגישה קצת יותר נדיבה ואחראית. מה רע, למשל, ב”אחוות אדם”? אני לא טוען שכל היעדים כבר הושגו, או שהעולם כבר נקי מדיכוי ומהדרת נשים. אבל מאז הבת־מצווה שלא היתה לסבתא שלי ועד הבת־מצווה של אביגיל שלי התחולל שינוי דרמטי שאפשר לצפות ממנו לקצת יותר מאשר התחפרות בחיקה החמים והכוזב של איזו אחווה פנים־מגדרית.

(איור: עציון גואל)