פצצת אנרגיה צהובה מאת ניר וולף

עדיין יש לי אנרגיה. כשזה יתחיל לדעוך, אולי אתחיל לחשוב על הגיל שלי. אני חושב שבתעשייה הגיעו למסקנה שאני לא רוצה לשחק יותר, אבל זה ממש לא נכון” • רגע לפני גיל 80, רוברט רדפורד מככב בסרט חדש וחולם להחזיר את הצופים המבוגרים אל אולמות הקולנוע

redsord-1

 רוברט רדפורד. “אנשים חושבים שהכל בא לי בקלות, אבל זה לא נכון”

בגיל 79, רוברט רדפורד יודע שימיו ככוכב ענק שייכים לעבר. יש לו הרבה מאוד כסף, המון הערכה ומקום של כבוד בהיסטוריה של הקולנוע, אבל יש לו גם חשק עז להמשיך לשחק. זאת אומרת, לעשות כמה שהוא מסוגל.

“אתה הולך שלושים מטר, והם אומרים ‘אוקיי, קאט’, ואז אתה עושה זאת שוב, ושוב, ושוב. אתה מוצא את עצמך מצלם את הסצנה בפעם השביעית והשמינית, וזה לא פשוט”, סיפר רדפורד על סרטו החדש “דרך ארוכה”, שיוצא השבוע. “הצילומים היו קשים מאוד, פיזית. אבל זה חלק מהמחויבות שלך לתפקיד, שמגיעה ברגע שאתה ניגש לגלם דמות כלשהי. לא יכולתי לעשות זאת הפעם רק בעזרת הפרצוף שלי. הייתי צריך להשתמש בכל הגוף”.

זה בסך הכל סרטו הרביעי מאז 2007, ורדפורד מגלם בו מחבר של ספרי מסע, שהגיע לגיל פרישה ויוצא לטרק שחוצה את הרי האפלצ’ים – יותר מ־5,500 קילומטרים בתוך טבע פראי במזרח ארה”ב. מין דרך מקורית להתנתק מאשתו ומילדיו, ובעיקר מהשיגרה, שהחלה לכלול יותר מדי הלוויות של מכרים בני גילו.

התוכנית מסתבכת כשהוא נאלץ להתמודד עם חבר מהעבר (ניק נולטה), שמצטרף למסע ברגע האחרון ולא מפסיק להתווכח איתו. לא משנה איך תסתכלו על זה, זה סרט שמכוון לקהל צופים מבוגר, דור שכבר מזמן לא מוצא את עצמו בתוך עולם הקולנוע הנוכחי.

“אנשים מבוגרים די ויתרו על סרטים בימינו, כי הקולנוע לקח לעצמו כיוון צעיר – אפקטים מיוחדים, פיצוצים, התרסקויות, ועוד פיצוצים”, הסביר רדפורד בראיון ל”בריסטול פוסט”. “בתוך כל זה רציתי להוציא סרט ששם דגש על הסיפור ועל הדמויות, ולא מסתמך רק על אפקטים או מסך ירוק. אני חושב שסרטים מהסוג הזה יכולים למשוך אליהם קהלים חדשים, שיצפו בסרט ויאמרו לעצמם, ‘אני יכול להזדהות עם הדרך שהכל קורה בה עכשיו, ועדיין אני מסוגל לזכור איך הרגשתי כשהייתי צעיר’.

“הסרט עוסק במחשבה מה אתה מתכוון לעשות בזמן שנותר לך. האם אתה פשוט הולך לשבת ולחכות? דבר אחד שאתה בהחלט לא רוצה שיקרה לך זה שתהפוך להיות האיש ההוא, שיושב לבוש בחלוק רחצה על כיסא נדנדה במרפסת הכניסה של ביתו ואומר לעצמו, ‘הלוואי שהייתי כזה, והלוואי שהיה לי את זה’. כדי שזה לא יקרה גם לך, אתה צריך לקום ולהפיק את המיטב משארית חייך.

“אני וניק מגלמים אנשים שהגיעו לנקודה בחיים שבה הם כבר רואים את הסוף, והוא לא כזה רחוק. בשלב הזה כל מה שנותר להם הוא לירות את הירייה האחרונה, לעשות ניסיון אחרון לפרוץ את המונוטוניות ולשבור את המוסכמות: לבחון אם הם עדיין צעירים מספיק כדי לצאת ולעבור חוויה מסוכנת. מהלך כזה יכול לשנות עבורם את כל התמונה, וזה לדעתי המניע המרכזי של הדמויות בסיפור.

“עבורי, הסיכון היחיד האפשרי הוא הימנעות מלקיחת סיכונים. כי בסופו של דבר, סיכון הוא דבר שמניע אותך קדימה. לא צריך לקחת סיכונים כל הזמן, וברור שכאשר עושים את זה, נכשלים לפעמים. אבל כל עוד תמשיך לקחת סיכונים, דברים ימשיכו להתקדם עבורך בחיים”.

redsord-2

עם ניק נולטה. “אנחנו מגלמים אנשים שהגיעו לנקודה בחיים שבה הם כבר רואים את הסוף, והוא לא כזה רחוק”

את הספר שעליו מבוסס הסרט גילה רדפורד ב־2002. אחרי שרכש את הזכויות מהמחבר ביל ברייסון, הוא ייעד את תפקיד שחקן המשנה לפול ניומן, שותפו מ”קיד וקאסידי” ומ”העוקץ”; אבל ניומן הלך לעולמו ב־2008, ובסופו של דבר תפס את מקומו ניק נולטה (74).

הסרט הופק בתקציב זעום של 8 מיליון דולר. “האקלים השתנה”, מסביר רדפורד. “הסרטים היקרים – סרטים בסגנון שעושה טום קרוז – הם סרטי אקשן גרנדיוזיים, שמניבים הכנסות גדולות ומחזירים את ההשקעה. לכן כל האולפנים הגדולים פוסעים בדרך הזאת, ועל זה הם שמים את הכסף הגדול”.

השיכור של הקמפוס

רדפורד נולד בקיץ של 1936 בסנטה מוניקה, קליפורניה. היו לו יחסים מורכבים עם אביו, צ’רלס, שסבל מתסכול תמידי משום שהתקשה להתפרנס ממקצועו כרואה חשבון ונאלץ לעבוד כחלבן. אמו, מרתה, היתה מדענית במקצועה.

דווקא אחיו הגדול של אביו, דיוויד, שהיה ספורטאי מצטיין, שימש עבורו דמות אב ומודל לחיקוי. אבל הוא נהרג בקרב במלחמת העולם השנייה, מה שעירער את מצבו הנפשי של רדפורד.

הוא שיחק בקבוצות הפוטבול והטניס של בית הספר התיכון, הסתובב עם כנופיות רחוב, ואף נעצר פעם באשמת גניבת תכשיטים ופריצה לבתים כדי להשתכשך בבריכות פרטיות. “נכשלתי בכל מה שניסיתי לעשות”, סיפר בעבר. “עבדתי כנער ארגזים בסופר ופוטרתי. אבא שלי השיג לי עבודה במפעל, וגם משם פוטרתי”.

כשהיה בן 19 נפטרה אמו, אחרי סיבוך בלידת תאומים. “זה הרגיש לי כמו שכר ועונש, כאילו זה אסון שאני יצרתי”, אומר רדפורד. “הייתי צריך להתעלם מכל היגיון פשוט כדי שאוכל להמשיך בחיים הפזיזים הללו. הסתובבתי תמיד בתחושה שהמוות יושב לי על הכתף כל הזמן. הכלב שלי נדרס כשהייתי ילד, הדוד שלי מת במלחמה, אמא שלי מתה. האפילה כיסתה אותי”.

כדי לברוח מהדיכאון ומהעצב, הוא החל לשתות. נהג לגנוב בירות ממחסן של חברים ולפרוץ לבתים ריקים כדי להעביר בהם לילות של שכרות. באוניברסיטת קולורדו, שאליה התקבל על בסיס מילגת בייסבול, ראו בו סטודנט שאינו ניתן לשליטה ועלול להוות סכנה.

הוא נזרק מקבוצת הבייסבול, איבד את מילגת הלימודים, ולבסוף נזרק מהאוניברסיטה. “במקום להתמקד בבייסבול ובלימודים הפכתי להיות ‘השיכור של הקמפוס’, ולא לקח הרבה זמן עד שהעיפו אותי משם”, סיפר ל”פיפל מגזין”.

בגיל 20 החליט לעבור לאירופה ולהיות צייר. קרוב לשנה וחצי בילה ברחבי היבשת, השתלב בחיים הבוהמייניים ולמד על אמנות, פוליטיקה ותרבות. בפאריס התחבר עם קבוצה של צעירים בקומונה וצבר חוויות מכוננות.

“ראיית העולם שלי עוצבה אז. הייתי אמן צעיר, והעדפתי לצבור חוויות ולראות תרבויות מאשר לשבת בכיתה וללמוד. פגשתי הרבה מהגרים בזמן המהפכה ההונגרית באמצע שנות החמישים וראיתי את המדינה שלי מזווית אחרת. יכולתי לראות איך מסתכלים עלינו ממקומות רחוקים, וזה שינה לי את כל צורת המחשבה”.

כשחזר לארה”ב, התמקם בניו יורק והחל לקחת שיעורי משחק באקדמיה האמריקנית לאמנות הדרמה. הוא התאהב במשחק ובבחורה מורמונית, לולה ואן וגנן, שעזבה את לימודיה בקולג’ כדי להתחתן איתו ב־1958 בלאס וגאס. כעבור שנה נולד בנו הבכור, סקוט. המשפחה התגוררה בדירה גדולה במנהטן, ורדפורד החל להשתתף בהצגה חדשה בברודווי, “The Highest Tree”.

צלקת שלעולם לא תגליד

בערב קריר אחד, ב־17 בנובמבר 1959, נתן רדפורד נשיקת לילה טוב לסקוט, בן חמשת החודשים, והשכיב אותו לישון במיטתו. למחרת בבוקר מצאה אותו אמו ללא רוח חיים. הוא מת בשעות הלילה בעריסה, תסמונת שבאותם ימים אפילו לא היה לה שם. שוב חש רדפורד איך המוות מסרב להרפות ממנו.

“זה היה קשה מאוד”, סיפר רדפורד בביוגרפיה שלו, שיצאה לפני ארבע שנים. “היינו מאוד צעירים. קיבלתי את העבודה הראשונה שלי בתיאטרון, ולא הרווחתי מזה הרבה. לא ידענו כלום על מוות בעריסה, כך שהדבר היחיד שאתה חושב עליו זה שבטוח עשית משהו לא נכון. כהורה אתה מאשים את עצמך, זה יוצר צלקת שלעולם לא תגליד לגמרי. לא חיפשתי נפש תאומה שתכיל את הכאב שלי. העדפתי להתמודד עם הנושא הזה לבדי. הייתי ונשארתי זאב בודד”.

לרדפורד ולולה נולדו אחר כך שלושה ילדים משותפים. שאונה, היום בת 55, אמנית; ג’יימי (53) תסריטאי, במאי ומפיק; ואיימי (45), שחקנית ובמאית.

כשג’יימי נולד, שבעה שבועות לפני המועד המתוכנן, אובחנה אצלו מחלה שהובילה לבעיות נשימה קשות, שכמעט גרמו למותו. הרופאים נתנו לתינוק סיכויים של ארבעים אחוז לשרוד, אך הוא נלחם במשך חודש, עד שמצבו התייצב. גם לולה היתה במצב קשה בעקבות הלידה המסובכת, ורק אחרי כמה ימים יצאה מכלל סכנה.

רדפורד מיעט לספר על התלאות שעבר. בראיון שהעניק ב־1998 התוודה: “אנשים חושבים שהכל בא לי בקלות. זה ממש לא נכון. הדבר הקשה ביותר בעולם זה כשיש לילד שלך בעיות. קרו כל כך הרבה דברים במשפחה שלנו שאף אחד לא יודע עליהם. אני לא רוצה שיידעו עליהם”.

טרגדיה משפחתית נוספת שאיתה הוא מתמודד עד היום היא הרצח של סיד וולס, הארוס של בתו שאונה. וולס נמצא ב־1983 בדירתו בקולורדו, מרחק בתים ספורים מדירתה של שאונה, כשהוא ירוי בראשו. שותפו לדירה נעצר לתקופה קצרה, אך שוחרר בגלל מחסור בראיות שיקשרו אותו לרצח. רדפורד דחה את השתתפותו בסרט שבו היה אמור לשחק וטס לקולורדו כדי לנחם את בתו ולעמוד לצידה בהלוויה. “היא היתה מזועזעת ומבולבלת, ובמצב נפשי גרוע”, סיפר.

במשך שנים נאלצה המשפחה להתמודד עם חוסר הוודאות בנוגע לזהות הרוצח. הבלשים נהגו לעדכן את רדפורד בהתפתחויות, אבל רק בשנת 2010 הצליחו המשטרה וה־FBI להוכיח שהשותף לדירה הוא שירה בוולס. למרות פרס כספי על ראשו, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. על פי ההערכות, ברח למקסיקו.

ב־1985, לאחר 27 שנות נישואים, נפרדו רדפורד ולולה. הם המשיכו להיפגש בבית החולים ליד מיטתו של ג’יימי, שסבל מבריאות רופפת ונאלץ לעבור ניתוחים רבים והשתלת כבד בגיל 30. ההשתלה נכשלה, והשתלה שנייה נקבעה כעבור שלושה חודשים.

“אלה היו 12 השבועות האיומים ביותר של חייו”, כתב מייקל פיני קאלאן, מחבר הביוגרפיה של רדפורד. ואולם הכוכב עצמו מסרב עד היום לספר מה בדיוק עבר עליו בתקופה ההיא. ההשתלה השנייה עברה בהצלחה.

“אבא שלי היה מאה אחוז מעורב”, סיפר ג’יימי לקאלאן. “הוא התייעץ לגבי כל אספקט שקשור לניתוח”. והאם לולה אמרה: “הורים תמיד יישארו הורים של הילדים שלהם, גם אם הם גרושים. במשך כל התקופה הקשה הזאת אני ובובי נשענו זה על זה בשביל התמיכה הרגשית”.

להישאר בפוקוס

קריירת המשחק של רדפורד החלה להמריא בתחילת שנות השישים, במחזה של ניל סימון “יחפים בפארק”. הוא השיג לעצמו גם כמה תפקידים קטנים בתוכניות טלוויזיה, וב־1962 רשם את הבכורה הקולנועית שלו כשהשתתף ב־”War Hunt”, דרמה אנטי־מלחמתית על מלחמת קוריאה.

הפריצה הגדולה הגיעה ב־1967, כשכיכב לצד ג’יין פונדה בעיבוד הקולנועי ל”יחפים בפארק”. כעבור שנתיים נבחר לשחק במערבון “קיד וקאסידי” לצד פול ניומן, שם גילם את דמותו של שודד הדרכים סאנדנס קיד – אחרי שג’ק למון, וורן בייטי ומרלון ברנדו ויתרו על התפקיד. “קיד וקאסידי” היה הסרט הרווחי ביותר של אותה שנה בארה”ב, ועבור רדפורד זו היתה קפיצת המדרגה שהפכה אותו לכוכב בינלאומי.

redsord-3
עם פול ניומן (מימין) ב”קיד וקאסידי” // צילום: איי.פי

נוימן ורדפורד חזרו לשתף פעולה ב־1973 בסרט “העוקץ”, שזיכה אותו במועמדות ראשונה לאוסקר ונחשב לסרטו המצליח ביותר בקריירה, עם הכנסות של יותר מ־150 מיליון רק באמריקה – פי 28 מתקציב הסרט. באותה שנה הוא כיכב גם בדרמה הרומנטית “כך היינו”, לצד ברברה סטרייסנד. בהמשך שנות השבעים שיחק בשוברי הקופות “גטסבי הגדול”, “שלושת ימי הקונדור” ו”כל אנשי הנשיא” על פרשת ווטרגייט.

ב־1980 ביים רדפורד את הסרט הראשון בחייו, “אנשים פשוטים”, על התפוררותה האיטית של משפחה ממעמד הביניים. הוא זכה על כך בפרס האוסקר הראשון שלו, כשהוא מנצח בדרך גם את מרטין סקורסזה, שביים את “השור הזועם”.

רדפורד החל לתמרן בין בימוי ומשחק, וב־1985 כיכב עם מריל סטריפ בסרטו של סידני פולאק “זיכרונות מאפריקה”. ב־1993 חזר שוב לתודעה עם הופעה בלתי נשכחת ב”הצעה מגונה” לצידם של וודי הרלסון ודמי מור, בתפקיד מיליונר המציע לזוג מיליון דולר תמורת לילה אחד עם האישה. ב־2001 כיכב בסרט “משחק ריגול” לצד בראד פיט, שיש הרואים בו את ממשיך דרכו של רדפורד בקולנוע. בשנה שעברה הוא השתתף בשובר הקופות “קפטן אמריקה: חייל החורף”.

“אני נהנה להופיע”, סיפר רדפורד בראיון שהעניק בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של הונגריה. “התחלתי כשחקן בתיאטרון, ואחר כך בסרטים, ותמיד הקפדתי להישאר בפוקוס על העבודה שלי ולהתמקד בדמות שאני מגלם. בגלל שהתחלתי את חיי כצייר, חשתי שהמשחק לא מספיק לי.

“עברתי לביים כי הרגשתי תסכול מחוסר היכולת שלי לספר את הסיפור בדרך שלי. תמיד הייתי חלק מנקודת מבט של מישהו אחר, ורציתי שתהיה לי היכולת לפעמים גם לספר את הסיפור שלי, כפי שאני רואה אותו.

“עכשיו, אחרי שביימתי במשך תקופה, שוב התחלתי להתגעגע למשחק. אני מתגעגע רק להיות שחקן וזהו, אבל אני לא חושב שזה אומר שוויתרתי על הרעיון להמשיך לביים בעתיד”.

redsord-4

עם אשתו סיביל זגארס. צעירה ממנו בעשרים שנה // צילום: GettyImages

לכתבה המלאה הקישו