צאו מהקופסה מאת ג’קי לוי

 

איך הפכה העלייה המיתולוגית של הקסטל לפקק תנועה נצחי, ואיך הכל קשור לסלע קיומנו – הרכב הפרטי

העליות של הקסטל הן מיתולוגיה מקומית. יש בארץ דרכים תלולות יותר מאשר הקסטל, אבל למיתוסים יש חוקים משלהם, והעלייה ההיא לכיוון מחלף הראל – בימיה הגדולים – נחשבה לאימת כל כוחות הסוס שבעולם. 

הדור הצעיר כבר לא זוכר את הימים שבהם רק אידיוטים גמורים היו קונים מכונית יד שנייה לפני שבדקו איך היא מטפסת את הקסטל. גם ההחלטה שהגיע הזמן להיפרד מהגרוטאה הישנה התקבלה אי שם בין עין חמד למבשרת, אחרי שהנהג הוריד עוד הילוך ועוד אחד, עד שנגמרו לו. 

הייתי אז ילד רך בשנים, או “פספוס” כמו שקראו לזה פעם, אבל אני עדיין זוכר גברברים רברבנים עם תסרוקת מייק בראנט, מכנסי “פדלפון” וקופסת סיגריות מקופלת בתוך השרוול, שהיו נשענים על מכסמנוע של ה”לארק” החבוטה שלהם ומשוויצים שהיא עלתה ברביעי(!). אף אחד לא שאל אותם את מה היא עלתה. כולם הבינו על מה מדובר ומילמלו מילות הערכה. 

הפיג’ו הישנה של אבא, לעומת זאת, היתה קסטלופובית גמורה, והיא נכנסה ללחץ כבר מהשלטים שבישרו על כך שתכף עוברים את אבו גוש ומתחילים לטפס. הצרפתייה האומללה היתה מעלה חום כמו חולה מלריה לפני גילוי הכינין, גונחת ומשתנקת. ברגעי החרדה האלה איש לא הביט בנוף. רק במד הטמפרטורה שמאחורי ההגה. אינספור פעמים עצרנו בצידי הדרך, פתחנו מכסה והוספנו מים, מה שגרם לדרך הזאת להיראות הרבה יותר ארוכה משהיא באמת.

נדמה לי ששם, על העליות לקסטל, הטראנטה גם נפחה את נשמתה. זה קרה בפסח כשנסענו לבקר את הדודים בירושלים. נפרדנו ממנה בדמעה על שולי הכביש, וביום הזיכרון מישהו כבר שם עליה דגל ופרחים, והיא הפכה לחלק מהמורשת.

אלא שהעליות לקסטל הן כבר היסטוריה. הטכנולוגיה ניצחה את המיתולוגיה, וכבר הרבה שנים שכל עגלה מליסינג חולפת על פני ההר האגדי בלי לתת כבוד, או לפחות להתחמם, להזיע ולעצור בצד. 

אני, באופן אישי, לא אוהב את האופן חסר החן שבו אנחנו הישראלים נפרדים מדמויות ומסיפורים גדולים מהחיים. אפשר לחשוב כמה מיתוסים כבר יש לנו, שאנחנו מבזבזים אותם בכזאת אדישות. אבל כאלה אנחנו. נכון לעכשיו, גיבורי התרבות שלנו הם פליטי ריאליטי שעובדים בלהגיע לפתיחות חגיגיות. ואין סיבה להתפלא על כך שאף אחד לא הציע לשמר את העליות האלה בתור אתר מורשת תחבורתי.

  •   •   •

את הקידמה אי אפשר לעצור. הגירסה המעודכנת של כביש מספר 1 חתכה את העלייה ומיתנה את השיפועים. כבר איזה חודש שהתנועה מנותבת לתוך זוג נחיריים שנפערו בלב ההר, והכל נראה חדשני, יעיל ונכון כל כך. ובכל זאת רוב הזמן הכביש פקוק ותקוע. 

כחסיד שוטה של אפליקציית “ווייז”, אני רוצה להצהיר כאן שמאז פתיחת המנהרות וקבורתו של מיתוס “העליות של הקסטל”, תוכנת הניווט לא מציעה לי כמעט אף פעם לצאת מירושלים דרך כביש מספר 1. היא שולחת אותי דרך 443; דרך הפיתולים של צור הדסה ודרומה; היא מורידה אותי מהכביש אל שבילי עפר מסומנים של החברה להגנת הטבע, ומאלתרת דרכי קיצור יצירתיות בין חורשות קק”ל לבין פרדסים קשישים. 

לפעמים היא פשוט שואלת אותי אם אני ממש חייב את הנסיעה הזאת. רק שלא אעז לעלות על דרך המלך התקועה, שפעם נשאה שמות מפחידים כמו “סיבוב המוות” והיום היא רק הורגת לך את היום בפקק תנועה נצחי. 

התגובות בנוסח “הציבור מתבקש להתאזר בסבלנות”, או “עם הזמן התנועה תזרום כמו שיטפון בנחל צאלים”, לא נוסכות בי אפילו טיפה של אופטימיות. כבר בילדותי לימד אותי אבא לא להאמין לאף מוכר נעליים שמבטיח לך שעם הזמן הנעל תתרגל לרגל, או הרגל לנעל. “זה צריך להיות נעים ונוח כבר בניסיון הראשון”, הוא אמר, “וכל מי שמבטיח לך אחרת הוא נוכל”. 

עם הזמן למדתי שמה שנכון לנעליים נכון גם לגבי מכשירים סלולריים, כיסאות, זוגיות ואפילו נתיבי תחבורה. נעליים לא מתרגלות לרגל, וכבישי אספלט לא מתרגלים לקצב רכישת הרכבים של המשפחה הישראלית

מאיפה שלא נהפוך את זה, עם ישראל יצטרך להיפרד מכמה הרגלים נושנים שהפכו כבר להתמכרות. במוקדם או במאוחר כולנו – בעיקר אלו שחיים במרכזי ערים – ניאלץ לעבור לתחבורה הציבורית. לרכבות ולאוטובוסים. 

זה לא הולך להיות פשוט. הרכב הפרטי הוא מיתוס עתיק, ששורשיו עמוקים לא פחות מהעליות של הקסטל. היחס של רובנו למכונית שלנו חורג מיחסים סבירים שעשויים להתפתח בין אדם לבין כלי. 

אנחנו לא מתאהבים בטוסטר, לא נותנים שם חיבה למייבש הכביסה ולא מזדהים עם מכונת הקפה שלנו, ובטח שלא מעמיסים עליהם את שלל ענייני האגו, הזהות והכבוד שאנחנו מטילים בלי חשבון על המכונית. אבל למיתוסים, כאמור, יש חוקים משלהם, ומספיק לראות איך אנחנו נוהגים כדי להבין כמה כל זה לא קשור בכלל להיגיון. 

כבר מימי קדם בני אדם, ובעיקר גברים, לקחו נורא ברצינות את כלי הרכב שלהם. דוגמה טובה לעניין היא הזובור שאחשוורוש הכין להמן הרשע. יום הכיף הזה הגיע לשיאו בכך שהמן הוביל את היהודי על גבי סוס מלכותי ברחוב הראשי של שושן. אני בטוח שעל העץ המן פחות סבל, אבל אין ספק שהחלק המרכזי בהשפלה היה העובדה שמרדכי ישב על האוכף, והמן הלך על האדמה. 

אחת הבעיות הקשות היא שרובנו תופסים את המעבר מרכב פרטי לתחבורה ציבורית כנסיגה בלתי נסבלת במהלכה התקין של ההיסטוריה. תנועה נגד הזמן וכמעט בניגוד לדרך הטבע. בכל תחומי החיים אנחנו עוברים יותר ויותר להפרטה. אז איך יכול להיות שדווקא את המכונית – בבת עינינו, סלע קיומנו ומעוז גבריותנו – ניאלץ לנטוש לטובת אוטובוס או רכבת?

זה יכאב, אבל זה בדיוק מה שיקרה. בכל פעם שאני תקוע בפקק, אני נוהג להביט שמאלה וימינה אל הנהגים שנתקעו לצידי. לא כדי לבחון את טכניקת החיטוט באף שלהם, אם כי גם זה די מעניין לעיתים, אלא כדי לוודא שגם הם, כמוני, נוסעים לבדם. אדם אחד בקופסת מתכת שמספיקה לחמישה מסוגו. מה הפלא שלא נשאר מקום לזוז? 

(איור: עציון גואל)