שד ושבר/אביעד קליינברג

 

 

יותר מדי “מבקרי אשכנזים” הפנימו את הערכים שכנגדם הם יוצאים

Slider

יש משהו מוזר בדיון המתנהל בימים אלה בארץ על יחסי “מזרחים-אשכנזים”. זה מתחיל בקטגוריות. המונח המועדף על חובבי התקינות-הפוליטית, “מזרחים”, הוא מונח אוריינטליסטי במובהק. זה אינו מונח שצמח בין אנשי קבוצה המדוברת עצמה (אלה קראו לעצמם במאה שמות אחרים) אלא גיבוב של כל מי שהוא לא (לא אשכנזי) לקטגוריה נוחה אחת. כל מי שאינו חלק מן “התרבות המערבית” הוא “מזרחי”, יהיה אשר יהיה מיקומו הגיאוגרפי. לפעמים צריך להזכיר לאנשים שמרוקו ממוקמת ממערב לשוויץ ולסקנדינביה וכמובן ממערב לרוסיה, לאוקראינה ולפולין, להונגריה ולרומניה. “מזרחים”, כמו “אשכנזים” הוא כינוי הכורך יחד קהילות יהודיות שהקשרים ההיסטוריים ביניהן היו רופפים מאד. לפני הולדת ה”מזרחים” היו “ספרדים”. גם השם הזה הוא הכללה המעלימה הבדלים עמוקים, אבל לו יש לפחות שורשים היסטוריים אותנטיים. היהודים בארצות הנוצרים נטו בתחילה להתפלל בנוסח “אשכנז” ואילו היהודים בארצות האסלאם התפללו ברובם בנוסח “ספרד”. אלה נעשו אפוא אשכנזים ואלה ספרדים. בשני המקרים, חשוב לזכור, מדובר בהשתלטותה של אליטה מערבית קטנה על קהילות מקומיות בתהליך שמחק חלק מזהותן המיוחדת. “אשכנזים” הם יהודים שחיו תחת שלטון הנוצרים ואימצו את נוסח התפילה שהנהיגו יוצאי אשכנז (צפון צרפת וגרמניה) במזרח אירופה בימה”ב המאוחרים. ה”ספרדים” נוצרו כתוצאה מהשתלטות תרבותית של אליטה מערבית קטנה (יוצאי ספרד ופורטוגל) בשלהי המאה ה15 על המגוון העצום של נוסחים מקומיים בארצות האסלאם. בקהילת “בוכרה” למשל ההסתפרדות התחוללה רק בשלהי המאה ה18. הרב יוסף ממן, שהגיע לקהילה מצפת, הכריז אז כי בני הקהילה הם מצאצאי גולי ספרד ושכנע אותם לנטוש את נוסח התפילה הפרסי שבו נהגו להתפלל. הוסיפו לכך את העובדה שחסידות מזרח אירופה אימצה לעצמה נוסח תפילה המכונה “נוסח ספרד” דווקא ותקבלו בלגן מושגי.

“המזרחיות” וה”אשכנזיות”, להבדיל מנוסחי התפילה האשכנזי והספרדי הן המצאות ישראליות. היהודים המכונים אשכנזים לא ראו את עצמם כיחידה תרבותית אחת. יהודי גרמני בז מעומק ליבו ליהודי המזרח (מזרח אירופה)—האוסטיודן—בהתנשאות אוריינטליסטית למהדרין. גם בני קהילות אחרות (ליטאים, פולנים, רומנים, הונגרים, גליציאנרים) התייחסו אלה לאלה בחשד ובלעג. הרומני גנב, איש גליציה אוויל, ההונגרי טיפש, הגרמני פוץ, הליטאי מתנשא ועל הפולני מוטב לא לדבר. בת שהביאה בן זוג מקבוצה אחרת זכתה לא פעם בפרצוף חמוץ ובמבול של סטריאוטיפים מבזים. זה אפיין לא רק את ארצות הנוצרים. “הספרדים” במרוקו התייחסו בבוז לדוברי הברברית (“השלוכים”). בהודו קיימו יהודי קוצ’ין משטר אפרטהייד בין לבנים לשחורים ובחלק מן ההיסטוריה שלהם ראו “הבגדאדים” של הודו באנשי קהילת “בני ישראל” המקומית נחותים שאין להתחתן בהם ואין להתפלל אתם באותו מנין. מצד שני ברוב הקהילות לא היה מתח בין יהודים אשכנזים לספרדים, משום שמלבד במקרים מעטים (למשל בקהילת אמסטרדם) לא היה מגע בין שתי הקהילות.

כל זה השתנה עם ההגעה למדינת ישראל. בישראל התקיימו זו בצד זו קהילות שמוצאן בארצות הנוצרים וקהילות שמוצאן בארצות המוסלמים. יתרה מזאת, יוצאי ארצות האסלאם, שהיוו לפני השואה כ10% מכלל יהודי העולם (רובו המכריע של העם היהודי הוא במונחים ישראלים “אשכנזי”) היוו בישראל כמחצית מן האוכלוסייה. הנהגת היישוב הייתה כמעט כולה מזרח-אירופית ודוברת יידיש. היא נטתה לראות ביהודי ארצות האסלאם (דוברי הערבית והלדינו) מעין כוח עזר לסחיבת העגלה המדינית שנועדה לפתור את הבעיה הפוליטית והתרבותית של יהודי מזרח אירופה. הציונות נועדה קודם כל בשבילם. רק אילוצים חיצוניים (סירובם של רוב יהודי אירופה להגר לישראל) יצרו את המצב, האנומלי מבחינת ההנהגה, שבו החברה בישראל אמורה להתאים את עצמה גם לצרכיהם של יהודי ארצות האסלאם ולהפסיק לראות בהם מעין “תאונה” היסטורית שתבוא על תיקונה כשיגיעו לישראל ההמונים שלהם נועדה המדינה.

כאן מתחילים העניינים להסתבך. האידיאולוגיה הציונית השלטת לא הכירה בהפרדה קהילתית. היא הכריזה על אחדותו של עם ישראל –אחדות שנדרשה לה לצורכי בניית אומה. על אף שהאליטה הייתה מזרח-אירופית ודוברת יידיש, היא לא בקשה ליצור כאן קהילה מזרח אירופית מורחבת, אלא, יש מאין, ישראלי חדש. במדינה החדשה לא דברו יידיש אלא עברית, לא במבטא אשכנזי, אלא בספרדי דווקא. במדינה החדשה בזו לכל התכונות של היהודי המזרח אירופי הגלותי, כינו אותו אבק אדם, צאן מובל לטבח, סוחר רמאי, שתדלן כנוע—בקיצור יהודון. הוא היה האויב התרבותי. כל הבאים ארצה נדרשו לשכוח את מורשתם—את הגלות—ולהתחבר לשורשיהם המקראיים המדומיינים, לפני שנעשו פולנים ותימנים, עיראקים ורומנים. אלא ששכחה תרבותית היא עניין אחד והעדפת הדומה לך עניין אחר. גם כאשר ניהלו מלחמת חורמה כנגד הגלותיות המזרח אירופית (מלחמה שלא נעדרו ממנה אלמנטים אנטישמיים) ידעו פקידי הממשל הישראלים יוצאי מזרח אירופה “לסדר” עניינים לבני מינם ולבני עירם. לא מעט “אשכנזים” לא-מזרח אירופים גילו זאת עד מהרה. “היקה” אולי לא היה מאוס כיוצא השטייטל, אבל הוא לא היה “משלנו.” אנחנו לא מכירים את המשפחה שלו ולא ממש מבינים את השפה שלו. יהודי “אמתי” אמור לדבר יידיש. יהודי טוב אמור להיות ציוני. יהודי מצטיין הוא חבר מפא”י.

עכשיו הוסיפו לכך את העובדה שהתרבות שהביאו אתם יהודי ארצות האסלאם הייתה תרבותם של אויביי המדינה שמנגנוני התעמולה שלה הציגו כמפגרים ורצחניים. השמירה על “פער האיכות” המיתולוגי שלנו לא הייתה רק שמירה על עליונות בטכנולוגיה (שהגיעה מן המערב), אלא גם הצטרפות למשפחת המדינות “המתוקנות”—כלומר המערביות. התרבות הערבית, כמו תרבות השטייטל, הייתה אנטיתזה לתרבות המערבית הנערץ. חשוב לזכור שהתרבות שאותה נדרשו יהודי ארצות האסלאם לאמץ לא הייתה תרבותם של יהודי מזרח אירופה, אלא התרבות שאותה אימצו אלה לעצמם מבחירה תוך הרס שיטתי של שורשיהם ההיסטוריים. תרבות המערב המזוהה בארץ עם “האשכנזים” היא בעבור רובם תרבות זרה. הרקע התרבותי ההיסטורי שלי ושל “אשכנזים” כמוני אינו פרויד וקפקא ואיינשטיין, אלא הרבי מקוצק והמגיד מדובנא. התרבות ההיסטורית שלנו היא במונחים ישראלים “מפגרת” ו”גלותית” לא פחות (ואולי יותר) מן התרבות העיראקית, התימנית והמרוקאית. יוצאי מזרח אירופה החילונים בארץ השליכו את תרבותם ההיסטורית לפח ואימצו את תרבות המערב הגויית. על התרבות הזאת אין להם זכות יותר גדולה משיש ליהודי מרוקו. כל דצריך ייתי ויכול.

האפלייה לרעה של יהודי ארצות האסלאם לא הייתה אפוא נטועה באידיאולוגיה. היא הייתה במהותה אנטי-אידיאולוגית, משפחתית, “פרוטקציונרית”. מבחינות רבות הגישה הזאת פגעה לא רק ב”מזרחים” אלא גם בלא מעט “אשכנזים” שלא היו להם חברים במקומות הנכונים ושלא השתייכו לממסד הפוליטי הנכון.

לפני שאעבור לדיון המתקיים כעת בנושא היחסים בין “אשכנזים” ל”מזרחים”, ראוי להזכיר עוד תופעה מוזרה. הקבוצה המזוהה ביותר עם מזרחיות, מפלגת ש”ס, היא מבחינות רבות קבוצה אוריינטליסטית קלאסית. הסקטור היחיד שבו אפליית יוצאי ארצות האסלאם נעשתה ונעשית בריש גלי ולא בקריצת עין הוא הסקטור החרדי. יחסם של החרדים ליהודי ארצות האסלאם הוא יחס מתנשא ומתבדל. הם לא אימצו את האידיאולוגיה הציונית שקובעת כי כולם אחים, אלא המשיכו את התפיסה “הגלותית” המבחינה הבחנות בין היתר על בסיס הדם (“ייחוס”). אנשי ש”ס שיצאו לכאורה להילחם באפלייה הבוטה שאפיינה את “עולמה של תורה”, עשו זאת תוך אימוץ גמור של תפיסת עולמם של המפלים. מחזירי העטרה ליושנה אימצו לא רק את הלבוש המזרח אירופי, אלא גם את תפיסת הלימוד המזרח אירופית, את מוסדות הלימוד שלה ואת מבנה הקהילה החרדית המזרח אירופית המכורה לחומרות. אולי חשוב מכל, הם מילאו תפקיד חיוני בהאחדה של הקהילות השונות של יוצאי ארצות האסלאם ובהפיכתן לקהילה אחת—”מזרחית”, כלומר בהפיכת הזרמים הלא מזרח-אירופים השונים לזרם אחד—”המזרחים”.

“המזרחיות” הישראלית היא תופעה קלאסית של אימוץ נקודת השקפה של האחר. בעיני ה”אשכנזי” כל מי שאינו כמוהו הוא “פרענק”. אין הרבה חשיבות להבחנות. “המזרחיות” מאמצת את הגישה הזאת לא רק בתחום הדתי, אלא גם באחרים. המאבק באפלייה נעשה בתוך הקטגוריה המומצאת “מזרחים” ובשמה. המאבק הזה מנסה ליצור שני מחנות ברורים—”אשכנזים” ו”מזרחים”. דא עקא שהקיפוח על רקע מוצא ותרבות אינו מתחלק במובהק על פי הקווים הללו. ראשית, ההבחנה הזאת נוטה להתעלם מאובייקט האפלייה העיקרי של החברה הישראלית—הערבים, שכל היהודים, “אשכנזים” ו”מזרחים” שותפים לדחיקתם לשוליים. שנית, הוא מתעלם מן התפקיד המזיק שממלאים מזרחים בקיפוח: ש”ס היא אמנם מפלגה שכל נציגיה בכנסת מזרחיים, אבל היא עושה רק לביתה. הדחיקה של ערבים, נשים ולא חרדים על ידי עסקני ש”ס “נסלחת” בשם הסולידריות המזרחית. שלישית, הוא מתעלם מן העובדה שבמדינת ישראל שיעור הנישואים בין “אשכנזים ל”מזרחים” עולה על 20%. שיעור הנישואים בין קבוצת הרוב לקבוצות מודרות באמת (שחורים בארה”ב, ערבים בישראל) הוא בדרך כלל אחוזים בודדים. פירוש הדבר הוא שישנה בישראל קבוצה גדולה מאד של אנשים “מעורבים”. כדי לשמור על הקווים המדומיינים בין הקבוצות, צריך ליצור אבחנות גזעניות המבוססות על דם (כמה דם מזרחי נחוץ כדי להיחשב מזרחי), זאת על אף שיותר ויותר ישראלים אינם לא “אשכנזים” ולא “מזרחים”.

כל זה אינו אומר שלא הייתה בישראל אפלייה של יוצאי ארצות האסלאם. הייתה. זה לא אומר שלאפלייה הזאת אין תוצאות גם כיום. יש. מי שלא זכה לשוויון הזדמנויות מוצא את עצמו מפגר במרוץ שלא באשמתו. יש בישראל גם גזענות פשוטה כנגד “מזרחיים” (ובמידה מעטה יותר גם כנגד “אשכנזים”). הגזענות, בכל צורותיה, ויהיו אשר יהיו נשאיה, ראויה לכל גינוי. חברה טובה לוקחת אחריות על תחלואי העבר ונלחמת במעשי הנבלה של ההווה. היא אינה חייבת לעשות זאת על פי קווי ההבדלה שקבעו המקפחים. במדינת ישראל יש קיפוח. צריך לתקן אותו. האם התיקון צריך להיעשות על ידי בדיקת שושלות היוחסין של אלה שאינם זוכים בנתח ראוי מן העוגה? אני לא בטוח. צריך לוודא שאיש אינו מופלה בשל מוצאו. לא בטוח שצריך לייצר מכל המופלים קטגוריה חברתית-תרבותית יחידה.

עכשיו אנחנו חוזרים לדיון המתקיים כיום. הדיון המצביע על עוולות העבר כלפי יוצאי ארצות האסלאם הוא דיון חשוב שיש לקיים אותו בכנות הגדולה ביותר. אבל המתדיינים כיום נוטים להכניס את הדיון בכור ההיתוך הישראלי ובעוולותיו, אז והיום, לתוך תבנית דואליסטית פשטנית. אין צורך לדידם להבין את הרקע ההיסטורי או את ההתפתחויות החברתיות (למשל את העלייה הדרמטית בשיעור “נישואי התערובת”). הסיבה לאפליית יוצאי ארצות האסלאם היא גזענות טהורה, שאינה תלויה בזמן ובמקום. יתרה מזאת, הגזענות הזאת אפיינה ועודה מאפיינת את “האשכנזים” כמכלול. ההסבר הגזעני מאפשר לרדד את הדיון, לעקור אותו מכל הקשר ולהבחין בין בני אור לבני חושך. בהקשר הישראלי ההסבר הזה פשוט מידי. לא זו בלבד שהוא מעתיק את המציאות הישראלית להקשרים לא רלוונטיים (קיפוח המזרחים אינו דומה לקיפוח השחורים בארה”ב ואפילו לא לקיפוח הערבים בישראל), בצורתו הגורפת הוא הופך את “המזרחים” לשחקן פסיבי, נטול אחריות מוסרית וחברתית. השאלה מדוע אין יותר מצליחנים “מזרחיים” אינה ניתנת לתשובה רק במונחי היחסים בין יוצאי ארצות אירופה ליוצאי ארצות האסלאם. לפחות חלק מן הקשיים במוביליות של קבוצה כזאת או אחרת נובעים מערכיה, תרבותה, מסורותיה ומנהיגותה. העברת כל האחריות ל”מדכא” מניבה רווח רגשי, אבל בה בעת היא משתקת מוסרית ומקבלת במשתמע את האינפנטיליזציה שהמדכא עושה למדוכא. המהפכה הציונית, להזכירכם, התחילה בביקורת עצמית חמורה, על אף שהיו ליהודי מזרח אירופה כל הסיבות שבעולם להאשים במצבם את שכניהם הנוצרים.

הבעיה האחרונה היא הנטייה להאשים בכל הרעות לא ממסד פוליטי מסוים, אלא א​ת “האשכנזים”, כקבוצה. ההאשמה הזאת היא גזענית ממש כמו האשמת “המזרחים” בעצלות. הממסד הפוליטי בישראל פגע ופוגע ברבים, “מזרחים” ו”אשכנזים”. לא כל “האשכנזים” בישראל היו חלק מן האליטה. רבים מהם הגיעו עם מעט מאד השכלה ומעט מאד רכוש. הם היו פליטי אחת האיומות ברדיפות שידעה האנושות. הם הדחיקו את כאביהם ועבדו קשה כדי להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. חלקם נהנה מהעדפה, אבל רבים עשו הכול בדרך הקשה. הם לא “גזע האדונים”. בתהליך יצירת כור ההיתוך הישראלי שילמו רבים מחיר כבד. ההאשמה הקולקטיבית הופכת אותם משותפים לתיקון לאויבים. לא פעם היא מלווה בהוקעה גורפת של המורשת היהודית המזרח-אירופית כולה: מאכליה מגעילים, תרבותה מרושעת ומתנשאת, שפתה מעוררת גיחוך, כאביה חסרי משמעות או מניפולטיביים וקורבנותיה למען הכלל תכסיס להשתלט על הזולת. לא פעם די בשם המשפחה של הדובר, ומבלי לדעת עליו דבר מלבד שם המשפחה, כדי להוקיע אותו לא רק כמדכא, אלא כמתנשא ויהיר ששנאת “מזרחים” טבועה בדמו. הגישה הגזענית—כן כן, גזענית—הזאת מרתיעה לא פחות מן הגישה הגזענית ההפוכה (אתם, “המזרחים”, חבורה של בטלנים ובכיינים) ומן הגישה המתרפסת של  “אשכנזים מודעים” הממהרים להכות על חזם ובעיקר על חזם של “אשכנזים” פחות “מודעים” מהם. לא מעט “אשכנזים” שהיו יכולים להיות מאזינים אמפתיים לסיפור ושותפים מלאים למאמצי התיקון, מגיבים ברתיעה לנוכח התחושה שהדרך היחידה שהמזרחיסטים מתירים להם לגלות אמפתיה כלפי אחיהם “המזרחיים” היא על ידי הגחכתה של מורשתם והרשעתה בפשע קולקטיבי, שרובם אינם חשים כי הם והוריהם (בהנחה ששניהם אשכנזים) אשמים בו. חשבון הנפש בעניין היחס ליהודי ארצות האסלאם הוא חשוב ונחוץ. חשוב לערוך אותו ללא מניפולציות וללא גזענות, משני הצדדים.

 

הכתבה פורסמה ב 11-8-2013 בקומפרס.קום

Compress.com