שירת העשבים מאת ג’קי לוי

 

ט”ו בשבט הגיע, ואיתו זיכרונות עבר מצמח ירקרק וקטן, שציפצף על אזהרות משרד ההגירה הנפאלי

שלט גדול עמד בפתח בניין משרד ההגירה הנפאלי בקטמנדו ועליו אזהרה חד־משמעית, בכמה שפות ובאותיות קידוש לבנה. אני לא זוכר בדיוק את הנוסח, אבל העניין היה סמים. 

הכתובת פנתה אל המטיילים והבהירה להם שאם יתפתו אחרי הזמינות הבלתי נתפסת של הקנאביס המקומי, הטיול שלהם עוד עלול להפוך לאירוע שעליו יתחרטו עד סוף חייהם. השלט לא ניסה בכלל להאיר פנים לתייר והכיל ביטויים כמו “עונשים כבדים”, “אפס סובלנות” ואולי אף “יד הברזל של החוק הנפאלי”. 

היה זה לקראת סוף שנות השמונים, כאשר צעירים ישראלים בוגרי המלחמה בלבנון התחילו לגלות את המזרח הרחוק, את קסם המסתורין, את הטרקים בהרי ההימלאיה ובעיקר את המחירים המגוחכים, שאיפשרו לבלות שם חודשים ארוכים בלי חשבון. 

עד אז, קטמנדו התפרסמה בעיקר כעיר מקלט של היפים מזדקנים וסתם בטלנים שהתקציב שנותר בידיהם לא איפשר להם אלא לעשות בקטמנדו את אותו שום דבר שהם עשו קודם לכן בסן פרנסיסקו. או בפאריס. או באמסטרדם.

בקיצור, נפאל הכירה מקרוב את תופעת תיירות הסמים ועמדה מולה במצב די מורכב. כמדינה ענייה, היא רצתה כמה שיותר תיירים. אבל כבניה של תרבות גאה ושמרנית שסמים מסוימים הם חלק ממנה, הם לא אהבו את האופן שבו צעירים מערביים בורחים מהבית ומעשנים את עצמם לדעת. ובקיצור, בכל פעם שהיית צריך להאריך ויזה, לקבל אישור לטרק או סתם להחתים איזה נייר מיותר, מצאת את עצמך מול שלטי אזהרה מאיימים שהתייחסו לכל תרמילאי כאל סוחר סמים בפוטנציה.

*    *    *

מדוע אני בכלל זוכר את השלט הזה, ולמה אני טורח לספר עליו? ובכן, הבעיה העיקרית עם השלט ההוא היתה שיח מריחואנה מרשים ביותר שצמח ממש לרגלי השלט והסתיר חלקים גדולים מהאזהרה. בכל פעם שהגעתי למשרד ההגירה, תמיד היו שם כמה חבר’ה שליקטו בחדווה ואף קצרו ברינה צרורות מכובדים של העשב המתוק. 

“תשמע, פשוט ניסינו לקרוא מה כתוב, אבל הצמח הזה הסתיר, אז חייבים לגזום קצת. לא?!” – המשפטים האלה, מיותר לציין, נאמרו תמיד בעברית. 

וגם הסחים, שלא ממש השתתפו בפעילות החקלאית הנמרצת, התקשו להישאר אדישים מול יחסי הזוגיות הפרדוקסליים בין השלט חמור הסבר לבין שיח המריחואנה הפראי שעשה ממנו צחוק. 

לא פעם תהינו מי הליצן ששתל אותו דווקא שם. ואולי בעצם איש לא שתל אותו, אלא מעצמו הוא חמד את פיסת האדמה שמתחת לשלט ההוא, שם נבט, השריש והתפתח יפה כל כך.

*    *    *

גינה ירוקה קטנה יש אצלנו בשכונה. יש בה כמה ספסלים, נדנדות ומגלשות. יש אפילו שני פסלים אבסטרקטיים מצופים שברי קרמיקה צבעוניים שמקפיצים את כל העניין בכמה דרגות. 

וכן, יש גם שלטי אזהרה. זה לא קטמנדו כאן, אלא ארץ חמדת אבות, ואף אחד לא מנסה לאיים. ובכל זאת השלטים משתדלים להיות מאוד ברורים ולהבהיר שהגינה מיועדת לילדי השכונה ולא לכלבים. ולכן בעלי הכלבים חייבים לאסוף אחריהם את הצרכים, ויש עונשים הכתובים בחוק, וכולכם מכירים את הציורים האלה שלא ברור אם הם מיועדים לאנאלפביתים שמחזיקים כלב, או סתם מנסים להפוך את השלט לקצת יותר ידידותי.

ידידותי או לא, מסביב לרגליו של השלט הזה תמיד אפשר למצוא כמה מזכרות לא נעימות שהשאירו בעלי כלבים, שלא סופרים אף אחד. 

מן הסתם הם התקרבו כל כך אל השלט כדי לקרוא טוב יותר מה כתוב, וכל כך התרכזו בטקסט, עד שלא שמו לב שכבר צריך לאסוף. 

מצד אחד, זה נורא נעים לי, כי זה מייד מזכיר לי את משרד ההגירה הנפאלי ואת הטיול ההוא שעשיתי אחרי השחרור, כשהייתי רווק פוחז וחופשי כציפור. 

מצד שני, הרגעים הפחות נעימים הם אלו שבהם אני עומד בחצר ומנסה גם לא להקיא וגם לנקות את הסוליות של אחד הילדים שלי, ששוב צעד בתמימות נחושה היישר אל תוך החוצפה הריחנית הזאת. 

אז ככה. בשלוש השנים שאני גר בשכונה עדיין לא ראיתי פקח כלבים אחד. לא ראיתי בעל כלבים ששכח לקחת שקית חוזר מהטיול היומי עם קנס. זה לא קורה מן הסתם כי לכלבים אין וישר, מה שמציב את הפקחים בדילמה הנצחית: איפה לתקוע את הדו”ח. 

מפעם לפעם אני קורא בעיתונות על החמרת הענישה כלפי בעלי כלבים שמפגעים ברשות הרבים. 

ראשי עירייה וחברי מועצה משתעשעים במספרים. נכפיל את הקנסות! – מכריז אחד. וכבר למחרת מישהו ידבר על שילוש הסכום. אבל כשאין אכיפה, כל הלהטוטים המתמטיים האלה הם מילים ריקות של משרתי ציבור ריקים. 

מה שנכון לגבי כלבים נכון גם לגבי אופניים חשמליים, ציות לרמזור אדום, וכל פטפוט המחוקקים הפופוליסטי הזה. חוקים שלא נאכפים הם שלט אזהרה נגד סמים עם שיח מריחואנה ענקי שמסתיר אותו. 

*    *    *

ונעבור במעבר חד לפינת האבא הזקן והטרי: 

אני חושב שעליתי על משהו השבוע. נדמה לי שאני יודע למה יהודים מתפללים כמו שהם מתפללים. למה הם קמים. יושבים. מתנדנדים. מקפצים. מהמהמים וממלמלים. 

הכל התחיל, אם אתם שואלים אותי, באישה אחת שאמרה לו: אם אתה כבר מתפלל, קח את הקטנה ותנסה להרגיע אותה. שחרר אותי לחצי שעה באמאש’ך. אני מתה לכוס קפה.

ואז הוא קם. והתיישב