תעלומת הלובי מאת משה גלעד|

רוברטס הסירה בתנועה אלגנטית כובע רחב שוליים, העבירה יד בשיערה וצנחה לאחת הכורסאות. אהה, אמרתי לעצמי. עכשיו אני מבין למה צריך לובי. מה הסיכוי, אבל באמת, מה הסיכוי שאפגוש את ג’וליה רוברטס? משה גלעד מספר חוויות מביקור בפריז

Julia

ג’וליה רוברטס. צילום: שאטרסטוק

כאשר ג’וליה רוברטס פסעה מעדנות לתוך אולם הכניסה של המלון בפריז, חשבתי שפיצחתי את תעלומת הלובי. בשביל מה צריך אותו בעצם? למה אי אפשר להיכנס למלון, לחלוף על פני דלפק הקבלה ולהמשיך היישר למעלית או לבר או לבריכה? בשביל מה יש בכל מלון אולם גדול וכמעט תמיד ריק, עם המון כורסאות ועציצים?

רוברטס הסירה בתנועה אלגנטית כובע רחב שוליים, העבירה יד בשיערה וצנחה לאחת הכורסאות. אהה, אמרתי לעצמי. עכשיו אני מבין למה צריך לובי. מה הסיכוי, אבל באמת, מה הסיכוי שאפגוש את ג’וליה רוברטס? אם הייתי עולה לחדרי וטובל באמבטיה הרי לעולם, אבל לעולם, לא הייתי פוגש את הכוכבת הגדולה.

אני מבין כמובן שהלובי משמש כמחווה לסרטים מצוינים שבהם מתרחשת בו המון פעילות. תמיד יושב שם בלש שמסתתר מאחורי עיתון שהוא מחזיק הפוך. במציאות, מעולם לא קרו לי אירועים מסעירים בלובי. במקרה הכי גרוע, כאשר חשתי בדידות גדולה, השתרעתי שם על אחת הכורסאות למשך עשר דקות תמימות, בתקווה שמישהי תשאל אותי שאלה הרת גורל. זה טרם קרה. ויש גם את עניין הפסנתרן בלובי. גם זאת מסורת מסתורית, ששורשיה אינם מובנים לגמרי. בדרך כלל מתעוררת בי חמלה גדולה כלפי אותו פסנתרן עגמומי, שכמחווה ברורה לגמרי לסרט “קזבלנקה” מקיש בחריצות על קלידי הפסנתר מול אולם ריק עמוס בכורסאות. מי הגה את הרעיון הזה ואיזו מטרה מסתורית הוא משרת?

היו כמה מקרים תמוהים שלא עזרו לי לפצח את התעלומה. במלון באורלנדו התגאו בפניי פעם במסורת רבת שנים, שבמסגרתה מתקיימת בכל בוקר ובכל ערב תהלוכה קטנה; אחת מעובדות המלון צועדת בראש ואחריה מתהלכת משפחה של ברווזים. העובדת מוליכה אותם בכל בוקר ממעון הלילה שלהם אל בריכת הנוי שנבנתה במרכז הלובי הענק, ובשעות אחר הצהריים היא מצעידה אותם בחזרה למעונם. זה היה יפה וכמה מן האורחים צילמו את התהלוכה, אבל האם כדאי לבנות בשביל הברווזים אולם כה גדול? אלא שאז פסעה רוברטס לאותו לובי בפריז ולרגע נדמה היה לי שפיצחתי את המסתורין.

הגעתי בשעת בוקר מוקדמת יחסית והחדר שהוזמן עבורי טרם היה מוכן. פקידת הקבלה הבטיחה שבעוד חצי שעה אוכל לעלות לחדרי ולכן פשוט קרסתי לתוך אחת הכורסאות העמוקות, בהיתי במעליות וניסיתי להפעיל את כל הכוחות המאגיים שבמבט ממוקד כדי לזרז את המנקים שעבדו ללא לאות בקומות העליונות. כך חלפו חמש דקות בלי אירועים מיוחדים, עד שנכנס ללובי זלאטן איברהימוביץ’. הזדקפתי בתדהמה. איברהימוביץ’, שמשחק כבר כמה שנים בפריז סן ז’רמן, הוא אחד הכדורגלנים המסקרנים בעולם. אי אפשר לטעות בדמות שלו. הוא ענק, עם קוקו ואינספור קעקועים. הנה, אמרתי לעצמי, עכשיו הבנתי את מהות הלובי. יושב אדם סתם כך בשעת בוקר במבואה של מלון פריזאי די צנוע ופוגש את זלאטן. עד שסיימתי להתפעם פסעה פנימה ג’וליה רוברטס, הסירה את הכובע והתיישבה בשיכול רגליים אלגנטי לצדו של זלאטן.

הלם מוחלט. המחשבות התרוצצו במוחי במהירות מטורפת. תחילה ציינתי לעצמי שרוברטס נראית נפלא. השנים כלל לא הותירו בה סימן והיא גבוהה ונאה בדיוק כמו ב”אושן 11″ או ב”נוטינג היל”. אחר כך החלקתי את החולצה המקומטת שלי, כדי שאשאיר על רוברטס רושם טוב. ניסיתי להבין איך נקלענו שלושתנו בדיוק לאותו מלון, שהיה אמנם נעים ומשפחתי, אבל בהחלט לא עמד בשורה הראשונה של מלונות הפאר בעיר. גם על המחשבה הזאת לא הצלחתי להתעכב יותר מכמה שניות, כי בדיוק אז צעדו אל הלובי אלביס פרסלי ומרלין מונרו. אם באותו רגע היה פוסע פנימה גם שפן עם שעון ואומר שהוא מאחר לא הייתי מתפלא כלל. אלא שבניגוד לעליסה בארץ הפלאות לא ישנתי. אני נשבע שלא ישנתי.

כדי לברר את העניין לאשורו קמתי מן הכורסה, בנימוס ובזהירות רבה דילגתי מעל רגליה הארוכות של רוברטס, ובראש סחרחר צעדתי אל דלפק הקבלה ואחזתי בו בחוזקה. הפקידה לא נראתה נסערת במיוחד מן האורחים. אפילו לא מן הזוג שהגיע היישר מן העולם הבא ועמד באותו רגע באחת מפינות הלובי.

“ראית אותם?”, שאלתי בעדינות ובלחש.

“את מי, אדוני?”, השיבה הפקידה, שהעיפה לרגע מבט על האולם הרחב.

“את זלאטן”, לחשתי, בניסיון להתמודד עם האתגר הקל יותר לפיצוח.

“אה, בטח. הוא מצוין נכון? נראה ממש כמו זלאטן האמיתי. החדר שלך כבר מוכן. תרצה לעלות?”. אחר כך פנתה לשוער שניצב לצדה ואמרה: “תבקש מהכפילים שהגיעו לאודישנים לעלות לקומה הראשונה. בכל בוקר אותו סיפור; הם משתלטים כאן על הלובי ולא נשאר מקום לאורחים של המלון. תסביר להם שהמבחנים שלהם באולם הלוטוס ושיכינו לעצמם שם קפה”.

משה גלעד – עיתונאי. ספרו “טיול ילדותי” ראה אור בהוצאת עם עובד