האם ארלן גאלבריית באמת חשב שהוא יכול להפוך את היונה לתחליף בשר־תרנגולת, או שמדובר בנוכל הגרוע בעולם מאת ג’ון מועלם ניו יורק טיימס מגזין | איור: שחף מנאפוב

  1. כבד הוא הראש הנושא בכתר

מלך היונים נשא את נאום הסיכום שלו בפני המושבעים כשהוא לבוש בחליפתו היחידה. שמו היה ארלן גאלבריית, והוא ייצג את עצמו. הוא פיטר את עורך הדין שלו באופן פתאומי כשנתיים קודם, במהלך שרשרת האירועים המפותלת שקדמה למשפט, ואז התעלם מעצת השופטים שהפצירו בו לקחת עורך דין אחר. הוא נראה אבוד אבל גם לגמרי בטוח בעצמו. אחד מעובדיו לשעבר, שהעיד מטעם התביעה, אמר שהוא כנראה צפה יותר מדי בסדרה “חוק וסדר”: “אני חושב שהוא התיישב יום אחד ואמר, ‘כן, אני יכול לעשות את זה'”.

Harlen-1

זה היה בדצמבר 2013. גאלבריית נשפט בבית המשפט העליון בקיצ’נר שבאונטריו באשמת תכנונה של “אחת ההונאות הגדולות ביותר בתולדותינו”, לדברי אחד התובעים. הוא היה בן 66, גבר מוצק עם שיער מאפיר, עיניים צרות וקול מאנפף, מנומנם. “פרצוף נאה מאוד למראה, בוטח”, תיארה אותו מישהי שהשקיעה 80 אלף דולר בחברה שלו.

החליפה שלבש גאלבריית היתה כהה, וידוע לנו שהיתה חליפתו היחידה מפני שאחת מהשאלות המוזרות הרבות ששאל את העדים במשפט, שנמשך חודש, היתה: “האם אתה מאמין שהחליפה הזאת היא החליפה היחידה שיש לי ושקניתי אותה ב–1997? אתה מאמין בזה?” הוא השחיל לאותה חקירה מבולבלת את העובדה שעכשיו הוא “חסר בית”, חי בבקתה קטנטנה של חבר ב”ערבות הספר של הצפון הרחוק של אונטריו” — פרט מידע שבדומה לחליפה היחידה שלו סתר לטעמו את ההנחה שהיה יכול לגזול את כספם של מאות אנשים. יומיים לאחר מכן ציין בפני עד אחר שבית השימוש של הבקתה שבה התגורר היה בחצר.

שבע שנים כיהן גאלבריית כמלך היונים, מ–2001 עד יוני 2008, אז קרסה האימפריה שלו. התביעה השוותה את החברה שלו, פיג’ן קינג אינטרנשיונל, להונאת פונזי — מקרה דומה לזה של ברנרד מיידוף, שבמקרה התרסק חודשים אחדים בלבד אחרי גאלבריית, אלא שבמקום לשחק עם מניות וניירות ערך כמו מיידוף, גאלבריית השתמש בציפורים חיות. חברת פיג’ן קינג אינטרנשיונל מכרה זוגות רבייה של יונים לחקלאים והתחייבה לקנות מהם חזרה את הצאצאים במחירים קבועים במשך עשר שנים. בהתחלה אמר גאלבריית לחקלאים שמדובר ביוני מירוץ יוקרתיות ושהוא מתכנן למכור את הצאצאים לשוקי יוקרה שתומכים בספורט הזה בחו”ל. בהמשך שינה את הסיפור ואמר לחקלאים שהיונים הן חלק מתוכנית פורצת דרך להשביח את בשרן ולהפוך אותו ממעדן אזוטרי בצפון אמריקה לבשר העוף הנפוץ הבא. אבל בסוף “הן לא היו זה ולא זה”, כדברי התובעת; גאלבריית מעולם לא מכר ולו יונה אחת לספורט או לבשר. נראה כי רק לקח את הגוזלים שקנה מהחקלאים של פיג’ן קינג אינטרנשיונל ומכר אותם שוב, כזוגות רבייה, לחקלאים אחרים שחתמו על חוזים עם החברה, כשהוא מעביר את היונים הלוך ושוב מאסם אחד למשנהו. פירוש הדבר שהוא המשיך לגייס משקיעים חדשים כדי להכניס כספים לצורך קניית היונים שהפיקו לו משקיעיו הקיימים כל חודש. כשתוכניתו של גאלבריית קרסה לבסוף, היו לפיג’ן קינג אינטרנשיונל כמעט אלף מגדלים תחת חוזה בחמש פרובינציות קנדיות ו–20 מדינות בארצות הברית. הוא גבה קרוב ל–42 מיליון דולר מחקלאים ולא עמד בהתחייבותו לקנות חזרה את גוזליהם בשווי של 356 מיליון דולר, מה שהביא לקריסת עסקיהם של רבים מהמשקיעים האלה. דוח פורנזי קבע כי אילו היה מחתים את מספר מגדלי היונים החדשים שבאמת נדרש לו כדי לשלם על החוזים האלה, היה נכנס לבור עמוק עוד יותר, של 1.5 מיליארד דולר (כל הסכומים המופיעים כאן הם בדולרים קנדיים).

Harlen-2

ככל שהתבררו יותר ויותר פרטים, כך קשה היה להבין את ההיגיון העסקי של פיג’ן קינג. אבל גם כתרמית לא היה שם הרבה היגיון. במשך שבע שנים, עד שסגר את החברה, אסף גאלבריית את הגוזלים של המגדלים בזמן, ומעולם לא הפר חוזה ולא פיספס תשלום. בפרק זמן של שלוש שנים הוא שילם לחקלאים ולבעלי חוב אחרים 30 מיליון דולר. רבים מהמשקיעים הראשונים שלו גרפו רווחים בני שש ספרות. “עשיתי ההפך ממה שעבריין היה עושה”, טען גאלבריית בסוף המשפט. הוא שילם את ההוצאות העיקריות של העסק במלואן, לפעמים כמה חודשים מראש, ולא נעלם כשהיה ברור שהחברה מתמוטטת. הוא ניסה להילחם עד שנשאר בחוסר כל (היו שנים שמשך לעצמו שכר של כ–400 אלף דולר, אך את רוב הכסף השקיע בחילוץ החברה). אפילו הטענות הפרנואידיות שלו כי הופל בעקבות “מסע הכפשות והפחדות” התבררו כנכונות בעיקרן. הוא לא התקשה לגייס משקיעים חדשים עד שאמינותו נפגעה על ידי איש רוח בולט מקהילת האמיש, אדם תמהוני עם מגאפון ובעל מגזין קטן שעסק בחשיפת שחיתויות בענף החקלאות.

“אני לא עורך דין”, אמר גאלבריית למושבעים בנאום הסיכום שלו. “אני רק חקלאי ויזם, שמנסה להגן על עצמי מפני האשמות שלדעתי מעולם לא היו צריכות לעלות נגדי מלכתחילה”. הוא השווה את עצמו לסטיב ג’ובס, “אדם שלוקח סיכונים ובעל חזון”, והסביר שכל מה שרצה היה להעניק “שמחה לאנשים, לתת להם חיים טובים יותר באמצעות גידול יונים”. אפילו כמה מקורבנותיו לא היו בטוחים שהוא התכוון לרמות אותם. במשפט שאל גאלבריית חקלאי בשם קן הופמן, “אף על פי שהפסדת כ–125 אלף דולר, אם ארלן גאלבריית היה מזמין אותך להצטרף אליו לארוחת ערב, לדבר על העבר, על ההווה ועל העתיד, היית יושב איתו לארוחת ערב?” “בהחלט”, השיב הופמן ללא היסוס.

הסיפור שסיפר גאלבריית היה פשוט: הוא הקים עסק, ונכשל. מנגד, הסיפור שהציגה התביעה היה פשוט עוד יותר: גאלבריית הוא שקרן. “תפעילו היגיון פשוט”, אמרה התובעת למושבעים. “זאת לא טעות”. התביעה שהוגשה נגד גאלבריית נראתה הגיונית לחלוטין: הוא הוליך שולל אנשים רבים, הרס חיים. אבל כדי להבין באמת מי היה מלך היונים — נוכל מיומן, איש עסקים חסר מזל, נוכל חסר מזל או שלושתם — אולי כדאי לשים רגע את ההיגיון בצד.

  1. אמון ללא גבול

מירוצי היונים הם ספורט עתיק בן מאות שנים, מבחן הבוחן את מהירותן ואת יכולת הניווט של הציפורים. הווה אומר, מבחן ליכולתם של בני האדם לגדל ציפורים יוצאות דופן. על פי רוב משגרים את להקות היונים למרחקים ארוכים, ואז מודדים את זמן המעוף שלהן הביתה. יונים מסוגלות לחצות 1,126 ק”מ ביום, במהירות ממוצעת של 145 קמ”ש.

עולם מירוצי היונים הוא עולם קטן, אבל ב–20 השנה האחרונות הוא נעשה הרבה יותר מקצועי. אמנם, חברי מועדון מקומי בברונקס עשויים להיפגש בסופי שבוע ולהתחרות על כמה מאות דולרים, אבל יזמים בינלאומיים עורכים מירוצים גדולים יותר, והארנקים שלהם גדולים פי כמה. בינואר השנה הוענק פרס בסך 150 אלף דולר ליונה הזוכה בתחרות היונים השנתית ה–19 בסדרת מירוץ מיליון הדולר בדרום אפריקה. ככל שעלו הסכומים גם המתח סביב המירוצים הלך וגבר — בדיקת סמים ליונים הפכה כבר לנוהל קבוע — וערך היונים הרקיע שחקים. יונים של מגדלים זוכי פרסים נמכרות במכירה פומבית למתחרים שרוצים להשביח את להקותיהם בגנים איכותיים. ב–2013 נמכרה יונה בלגית מחוננת בשם בולט, על שם האצן האולימפי יוסיין בולט, תמורת 400 אלף דולר לאיש עסקים סיני.

גאלבריית, שסירב להתראיין לכתבה, אמר לפקיד בית המשפט שהתחיל לגדל יונים כשהיה בן שש, בתקופה הרבה יותר פשוטה לספורט הזה. ככל הנראה הוא נחשף לתחביב בשנות ה–50 אצל שכניו הזקנים בסטופוויל, אונטריו, מצפון־מזרח לטורונטו. הוריו באו ממשפחות חקלאיות, וגאלבריית ידע מגיל צעיר שגם הוא רוצה להיות חקלאי. הוא נשר מבית הספר בסוף כיתה י”א — הוא התאכזב מהמורים והיה משועמם, לדבריו — וקנה חווה יחד עם הוריו ואחיו הגדול, נורמן. הם גידלו ושחטו בעצמם חזירים ובקר. אבל העסק קירטע, וב–1980 הם הכריזו על פשיטת רגל, כשגאלבריית היה בראשית שנות ה–30 לחייו. וכך, עם משפחה משלו שנדרש לפרנס, הוא נדד ממקום למקום ועסק בעבודות חקלאיות. כעסק צדדי הוא גידל ארנבות יוקרה וציפורים אקזוטיות לתערוכות. תקופה מסוימת היה לו תוכי קוֹקָטִיל מאולף שהסתובב חופשי בבית.

בפברואר 1989, כשהיתה אשתו של גאלבריית, אליזבת, בדרכה לסמינר אחיות בטורונטו, פרצה סופת שלגים עזה שכיסתה בלבן את הכביש המהיר, ומכונית אחרת התנגשה בה. התאונה הותירה אותה משותקת בארבעת גפיה, ובמשך כמה שנים גאלבריית טיפל בה ובשני ילדיהם הקטנים עד שנפרדו. זה היה לו קשה, הסביר קרוב משפחה: יש לו “תחושת אחריות עזה” והגירושים היו “בעיקר” החלטה של אליזבת.

עם כל התהפוכות והתלאות בחייו של גאלבריית, היונים תמיד היו שם. במשך כמה עשורים היה פעיל בחוגי מירוצי היונים וטיפוח היונים באונטריו. במשפטו ציין בגאווה את חברותו בכמה וכמה ארגונים: איגוד מירוצי היונים הקנדי, האיגוד הלאומי הקנדי של יוני הטיפלר, המועדון הלאומי של יוני הרולר ברמינגהם. הוא היה נשיא אגודת מטפחי הפרווה והנוצות של עמק סאוגין.

ב–2001, כשהתחיל לפרסם מודעות במגזיני חקלאות קטנים לצורך גיוס משקיעים לפיג’ן קינג אינטרנשיונל, כבר היו מאחוריו כ–50 שנה של גידול יונים. הוא כינה את עצמו “מלך היונים” וטען שפיתח גזע משלו, בשם סטראתקלייד ג’נטיקס, על שם מחוז מוצאו בסקוטלנד. הוא גם הראה לרבים מהחקלאים תמונה של מייק טייסון, מגדל יוני התחרויות המפורסם ביותר בעולם, וטען שמכר לו יונים. גאלבריית תמיד התעקש שיש לו תוכנית עסקית ברורה — הוא נהג להזכיר את הסכומים הגדולים שהוענקו ליוני מירוץ במזרח התיכון או לרמוז לקשריו בסעודיה — אבל לא נידב יותר מדי פרטים. חקלאים רבים כיבדו את האיפוק הזה. לו היה מוצא שוק נישה, מוטב היה לו לשמור זאת לעצמו.

Harlen-3-

המשקיעים מתארים אותו כפטפטן אך לא כאדם שמפעיל לחצים. “לא עניין אותו אם אתה משקיע או לא”, אמר אחד מהם. באחד מעלוני הפרסום שלו המליץ לחקלאים לבקר אצל משפחות שכבר התחילו לגדל יונים עבור פיג’ן קינג ולחכות עד שיהיו “מרוצים לחלוטין” לפני שישקיעו — גם אם לשם כך יידרשו שנים. רבים מהמשקיעים שלו, בעיקר בהתחלה, היו משפחות מקהילות האמיש והמנוניטים, אנשים שעבורם האמון בבני אדם הוא ערך מרכזי בחיים. התובעים יטענו שגאלבריית התמקד בקבוצות האלה במכוון, שהוא ניצל את תמימותם וידע שהמנוניטים, יותר מאחרים, מחויבים למחילה מוחלטת, אינם נוהגים לקחת חלק בתביעות משפטיות וסביר שלא יקומו להעיד נגדו (אחד מעובדיו יעיד ששמע אותו לועג לבני האמיש ומכנה אותם “חייזרים”). לעתים תכופות שזר גאלבריית את דבריו באמרות בעלות ניחוח תנ”כי. את אחד מעלוניו הראשונים חתם במילים: “זה שאינו בוטח בזולת, אין לבטוח בו. העסק שלי בנוי על אמון ללא גבול”. כשפיג’ן קינג אינטרנשיונל היתה גדולה דיה לצאת מהמרתף של גאלבריית ולעבור למשרד של ממש, הוא הדביק שלט עם המוטו הזה על דלת הכניסה.

בסוף 2004 ביקר גאלבריית בחוות החזירים של כריסטין ורון בולטס, לא הרחק מהמשרד של פיג’ן קינג בווטרלו, אונטריו. לבני הזוג, שקנו את הנכס זמן קצר קודם לכן, היו חמישה ילדים והם קיוו להכנסה נוספת. כריסטין סיפרה שגאלבריית הגיע בסרבל פסים כמו כל “חקלאי כפרי ממוצע”, דבר שהרגיע אותה. היא הזמינה אותו לקפה בביתה.

כריסטין בולטס בת 50, אבל נראית צעירה בהרבה מגילה; לפגישתנו בסתיו האחרון היא הגיעה בז’קט ג’ינס, מאופרת בצללית עיניים זהובה עדינה. היא זכרה שגאלבריית דיבר על משפחתו, סיפר על התאונה של אשתו והסביר שגידול יונים, בשונה מחיות משק גדולות, הוא עסק לכל המשפחה. כריסטין והילדים יוכלו לעבוד ביחד בביטחה, ורון יוכל לעשות את עבודתו מחוץ לחווה. שיחתם ארכה למעלה משלוש שעות. גאלבריית עמד על כך שיחקרו את הנושא לעומק וישקלו את החלטתם.

כעבור כמה חודשים לוו בני הזוג 125 אלף דולר כנגד החווה שלהם וקנו 360 זוגות יונים ב–165 דולר לזוג. היו רק כמה עשרות מגדלים של פיג’ן קינג באותה עת, אבל כריסטין למדה כל מה שאפשר בנושא ולא היתה חשדנית במיוחד. בכל זאת, היא דעתנית וזהירה מטבעה, יש לה אופי כמו של אבא שלה, העידה על עצמה, והוסיפה, “בעלי קצת פוחד ממני כשאני מתעצבנת”. בשלב מסוים היא נעצה בגאלבריית מבט נוקב מעבר לשולחן המטבח ושמעה את עצמה אומרת, “אם זה לא יצליח, אני אבוא לחפש אותך”. רון, מזועזע, בעט בה מתחת לשולחן. הם ניסו לעשות עסקים עם האיש, אחרי הכל.

מפתה לפטור את החקלאים שנשבו בקסמו של גאלבריית כבורים או ככאלה שתאוות הבצע סינוורה אותם. אבל לא את כולם הניעה אותה מוטיבציה, ולרובם היו שאיפות צנועות למדי. משפחות חלמו על חדר לכל ילד, או על כך ששני בני הזוג לא יצטרכו לקחת על עצמם עבודה נוספת, רחוק מהמשפחה ומהחווה. “לא ראינו דולרים בעיניים”, אמר לי אחד מהם. “ראינו יותר זמן ביחד”. ורבים מהם, כמו בני הזוג בולטס, ערכו בדיקות מדוקדקות משלהם וגילו שהפקידים האחראים לא מוטרדים מגאלבריית, אפילו אחרי שעובד לשעבר של פיג’ן קינג אמר שהזהיר את משרד החקלאות, המזון ופיתוח הכפר של אונטריו בעניין החברה ב–2006. בני זוג מאוהיו שהפסידו 250 אלף דולר (אמריקאי) תיארו בתצהיר שמסרו איך התקשרו לשישה גורמים במשרד החקלאות ובמשטרה, כמו גם לארגוני צרכנות בארצות הברית ובקנדה, אך איש מהם לא התריע על סכנה כלשהי.

ככל שהתבררו יותר פרטים, כך קשה היה להבין את ההיגיון העסקי של פיג’ן קינג. אבל גם כתרמית לא היה שם הרבה היגיון. במשך שבע שנים, עד שסגר את החברה, אסף גאלבריית את הגוזלים של המגדלים בזמן, ומעולם לא הפר חוזה ולא פיספס תשלום. גם כשהיה ברור שהחברה מתמוטטת, הוא ניסה להילחם עד שנשאר חסר כל 

כדי לגלות רחמים על קורבנותיו של גאלבריית — ואולי גם כדי להבין בכלל את הסיפור הזה — ייתכן שיש צורך להתגבר על כמה דעות קדומות בענייני יונים. תושבי ניו יורק רואים בהן אשפה מעופפת; אבל חקלאי עופות קטן, שרגיל להתגמש ולגוון, יכול בהחלט לראות בעוף הזה עוד חיה עם פוטנציאל לרווח. באותה עת, מחירי הסחורות היו נמוכים. אפילו השוק של שתן סוסות הרות היה בשפל (שתן סוסות, המשמש לטיפולים בתחליפים הורמונליים, היה עסק צדדי ותיק מאוד בקהילות חקלאיות). משקיעים רבים פשוט חיפשו דרך להקל את הלחץ של ניהול חווה משפחתית קטנה. הם ראו בגאלבריית אחד משלהם, והוא הציע להם דרך לשמר את אורח החיים שהאמינו בו. הוא קרא לערכים ולמוסר העבודה שלהם “דת היונים”.

גאלבריית התחיל להעסיק אנשי מכירות וקידם את עסקיו ברחבי אונטריו, משם התרחב לפנסילבניה ולמערב התיכון של ארצות הברית, ועלון הדיוור החודשי שהקים, “פיג’ן פוסט”, הפך למעין מקומון של הקהילה שבנה. בין עצות התזונה ליונים, המידע הכללי על יונים ושעשועי מבוכים לילדים היו גם סיפורים אישיים של משקיעי פיג’ן קינג. אחד מהם תיאר את מסכת הסבל והאומללות של משפחה עם שמונה ילדים — אחד עם גידול במוח, אחד בכיסא גלגלים עם שדרה שסועה — שחיה בבית ישן ומט ליפול, וסיים במילים: “ואז הגיעו היונים. איזו ברכה”.

  1. אצלנו במשרד צחקו לא מעט על השמועות האלה”

כשהעסק גדל, התחילה פיג’ן קינג לאבד מיציבותה. אבל היא גם נראתה יותר אמינה. בסוף 2007, מאות מגדלים כבר הרוויחו אלפי דולרים בשנה ממכירת יונים חזרה לגאלבריית. למשקיעים עתידיים היה קל יותר להרגיע את ספקנותם. כשהופיע אדם מחוץ לבית פתוח שערכה החברה באונטריו, והזהיר שפיג’ן קינג היא תרמית העומדת על סף קריסה, כולם חשבו שהוא משוגע. לא מעט מכיוון שעמד על בול עץ, בקור, וצעק במגאפון.

האיש על בול העץ היה דיוויד ג’. תורנטון, בן 73, מנהל אתר בשם CrimeBustersNow (מכסחי פשעים עכשיו) — כוח שיטור של איש אחד שלקח את החוק לידיו כדי לפרק פירמידות והונאות פונזי. בשיחה עמו תורנטון נשמע תזזיתי, עוקצני ומקובע באופן מטריד על חטאי הנוכלים שאותם הוא מכנה “גזלני חלומות”; כשדיבר, הוא התקשה למסור את המידע בצורה כרונולוגית, או אפילו ליניארית, ולא פעם פרץ בבכי. הוא סיפר שנעצר פעמים רבות — על הטרדה, הפרת סדר ותקיפה. ב–2010 למשל, רב עם תלמידת בית ספר יסודי בזמן שחילק חומרים של “מכסחי פשעים עכשיו” ליד בית ספר באזור טורונטו. על פי מסמכי בית המשפט, תורנטון אחז בפרק ידה של הילדה כדי שתקשיב לו. סגן מנהל בית הספר נאלץ להפריד ביניהם (תורנטון הורשע בתקיפה ובהפרת תנאי שחרור, אך מאוחר יותר זכה בערעור מסיבות פרוצדורליות). הוא סיפר שהוא מתקיים מהפנסיה שלו, מתגורר חינם אין כסף במרתף של חבר בקוויבק ונראה כמעט מותש מהמרדף המשולהב שלו אחר אויביו. “איבדתי הכל”, הוא אמר. ולמרות זאת הוא היה אחד הראשונים שעלו על המזימה של גאלבריית.

תורנטון התחיל לחקור את פיג’ן קינג בקיץ 2007 בעקבות רמז שקיבל ממגדל אגוזים מנוניטי. “זה היה בדיוק כמו מיידוף”, סיפר. “הבנתי שהדבר הזה יכול להרוס את כל הקהילות החקלאיות בצפון אמריקה”. הוא ידע שהדרך היחידה לעצור תרמית כמו של גאלבריית היא למנוע השקעות חדשות. הוא פירסם מגילות ארכניות על החברה באינטרנט, ואז התחיל לטלפן לבנקאים ולחברות מספוא באזורים חקלאיים בצפון אמריקה והפציר בהם להפיץ את המידע (כדי להגיע לחקלאים מבני האמיש הוא התקשר למפרזלי סוסים). הוא יצר קשר עם תחנות טלוויזיה ומשטרה וביקר במשרד התובע הפדרלי ליד משרדי פיג’ן קינג, משם לווה החוצה על ידי שוטרים. לאחר מכן נעמד בחוץ עם מגאפון וגולל בקולי קולות את טענותיו על פיג’ן קינג.

בסתיו 2007, כמעט בלית ברירה, כבר התחיל לתקוע מקלות בגלגליה של פיג’ן קינג. בנקאים הפנו חקלאים לאתר שלו כשאלה באו לבקש הלוואות ליונים. חקלאים רבים התקשרו אליו, והוא התחיל לאסוף מספרים ולהתקשר בעצמו לאנשים כצעד מנע. כפי הנראה הצליח לשכנע אנשים רבים שלא להשקיע. אבל מכיוון שהרבה להתקשר בשעות מאוחרות, וגם ביקש כסף למימון פעילויות של “מכסחי פשעים”, חקלאים רבים התקשו לקחת אותו ברצינות. “הוא נשמע כאילו הוא במסע תוכחה נגד כל העולם”, סיפר משקיע אמריקאי אחד למשטרה. “הוא נשמע קצת קוקו”, אמר דייל לייפסו, חקלאי מאונטריו. לייפסו חשד בפיג’ן קינג עוד לפני שתורנטון התקשר אליו יום אחד בשעת ערב מאוחרת, אבל תורנטון נשמע לו כל כך מעורער עד שנדמה לו שבסוף הוא מצא את עצמו מגן על גאלבריית. בסופו של דבר נתן לייפסו לפיג’ן קינג צ’ק על סך 125 אלף דולר. החברה נסגרה לפני שהספיק למכור לה יונים בחזרה.

בתחילת דצמבר 2007 שוב ספגה פיג’ן קינג מתקפה. “בטר פארמינג”, מגזין עם שלושה עובדים במשרה מלאה שעבדו ממשרד בחוותו הפרטית של העורך במזרח אונטריו, פירסם “תחקיר מיוחד” בן 16 עמודים על פיג’ן קינג אינטרנשיונל — ללא ספק הכתבה העיתונאית הארוכה ביותר שהוציא המגזין הזה תחת ידיו אי פעם. העורך, רוברט אירווין, אמר שרשויות פדרליות ורשויות הפרובינציה הערימו קשיים על “בטר פארמינג” (“המשטרה לא גילתה כל עניין במתרחש”, אמר). ואף על פי כן הצליח צוותו של אירווין להפיק תחקיר נוקב וכסחני, פיסת עיתונות לוחמת שטובת הציבור בראש מעייניה, כתבה מנומקת שנתמכה בנתונים חקלאיים מקיפים ובציטוטים של מטפחי יונים ותעשייני בשר, והכל כדי לערער את טענתו של גאלבריית שיכול להיות שוק לכל כך הרבה יונים.

המתקפה העיתונאית גדעה את כנפיה של פיג’ן קינג. חקלאים הראו את הכתבה לאנשי מכירות ודרשו הסברים. אחד מאנשי המכירות, מארק דה ויט, נסע למשרדי “בטר פארמינג” — בחווה של אירווין — כדי לצלם אותם; הוא כנראה חשב שתמונת המטה העלוב של המגזין תפחית מאמינותו בעיני המשקיעים. במקום פרץ ויכוח. במכתב ששלח גאלבריית למגדלים אמר דה ויט שאירווין “התחרפן לגמרי” וחבט בפניו באת (אירווין אמר שהניף את האת כדי למנוע מדה ויט לצלם, ודה ויט תפס אותו דרך חלון הנהג של הטנדר שלו ולא הרפה). דה ויט הסביר שאפילו המשיך בנסיעה כשאחד מקצותיו של האת עדיין במכוניתו. אירווין אומר שהוא נגרר לאורך כמה מטרים; דה ויט מכחיש.

בסופו של דבר פירסם “בטר פארמינג” כתבת תחקיר על דה ויט, שבה דיווח שהוא עורך דין שרישיונו נשלל, שבשנות ה–80 הונה לקוחות בסכום של 100 אלף דולר לפחות וכי הוא עדיין חייב ל”בטר פארמינג” כספים על מודעות אישיות שפירסם אצלם כמה שנים קודם. דה ויט מכחיש את ההאשמות. מסמכים שסיפק “בטר פארמינג” מראים שעורך הדין שלול הרישיון מארק דה ויט ואיש מכירות היונים מארק דה ויט הם בעלי אותו תאריך לידה ואותה אות ראשונה בשמם האמצעי.

רבים ממשקיעיו הראשונים היו משפחות מקהילות האמיש והמנוניטים, אנשים שעבורם האמון בבני אדם הוא ערך מרכזי בחיים. את אחד מעלוניו הראשונים חתם במילים: “זה שאינו בוטח בזולת, אין לבטוח בו. העסק שלי בנוי על אמון ללא גבול”. כשפיג’ן קינג אינטרנשיונל גדלה ויצאה מהמרתף, הוא הדביק את המוטו הזה על דלת הכניסה של המשרד 

עד לאותה עת התייחס גאלבריית למבקריו בקור רוח. מוקדם יותר באותה שנה, אדם רב השפעה מקהילת האמיש, דיוויד ואגלר, הזהיר חקלאים מפני פיג’ן קינג בעיתון אמישי חשוב, “פליין אינטרסטס”. תשובותיו של גאלבריית ב”פיג’ן פוסט” נשאו נימה קלילה. “אל תשפוט שמא תישפט בעצמך”, כתב והוסיף, “אצלנו במשרד צחקו לא מעט על השמועות האלה”. אך עם הסלמת המתקפות של דיוויד תורנטון ושל “בטר פארמינג” החל גאלבריית להשיב אש. הוא מחה ב”פיג’ן פוסט” נגד “זורעי הפחד המסוכנים” ששמו להם למטרה להרוס חקלאים תמימים, ואף שנמנע מלחשוף את כל פרטי תוכניתו העסקית — “טויוטה לא הפכה ליצרנית המכוניות הגדולה בעולם על ידי כך שפירסמה את תוכניותיה מראש” — הכריז על כוונותיו להקים מפעל עיבוד בשר בחוות סייקרד דאב, נכס שרכש בעבר בצפון הרחוק של אונטריו, כדי שיוכל להתחיל להפיץ את בשר היונים להמונים.

בעבר התעקש גאלבריית על כך שהיונים שלו הן יוני מירוץ וטען שבשרן אינו רווחי, אך כעת תיאר את העופות שגידלו חקלאי פיג’ן קינג כחלק מתוכנית גידול ארוכת טווח להפקת בשר עוף משובח. באותה עת, אמר, הוא רק עבד על בניית הלהקות, בשאיפה להגיע לאיכות ולרמה הדרושות לו כדי להשתלט על נתח משוק התרנגולות — אם “זורעי הפחד והמבקרים הקנאים” לא יחריבו אותו קודם. הוא תיכנן לקרוא למותג שלו “הינטרלנד סקוואב” (בשר עוף היבשת).

“הביקוש העולמי לבשר יונים איכותי במחירים נוחים הוא בלתי מוגבל”, התעקש גאלבריית, וככל שגברו המתקפות כך גילה יותר נחישות, אפילו יהירות. זמן קצר אחר כך דרש התובע הכללי של איווה לקיים חקירה אזרחית, שבה יתבקש גאלבריית להוכיח כי החברה שלו אינה “מזימת השקעות בסגנון פונזי” אם הוא רוצה להמשיך לעשות עסקים במדינה. וושינגטון ומרילנד הגישו דרישות דומות. “אני מרגיש כמו עץ אלון זקן שרוח חזקה מנסה להפיל אותו”, כתב גאלבריית ב”פיג’ן פוסט” באביב 2008. “ספגתי חבטות ופציעות, אבל אני עדיין עומד”.

בתוך החברה, עם זאת, התקשה גאלבריית לעמוד בפרץ. שנה לפני כן לא היו לפיג’ן קינג מספיק יונים בשביל כל המגדלים החדשים. עכשיו היו להם עודפים. אסמי ההמתנה — המחסנים ששכרה פיג’ן קינג ברחבי ארצות הברית וקנדה להחזקת היונים שרכשה מחקלאים לפני שליחתן למשקיעים חדשים — התחילו להתמלא. בייאושו להמריץ את העסק, הציע גאלבריית דמי הפניה וחוזים שמנים הרבה יותר. הוא דחף את אנשי המכירות למערב קנדה, לאזורים שעדיין לא מוצו עד תום. “אפשר היה לראות שהוא פשוט מפוצץ ביונים”, אמר בעליו של אחד ממחסני ההמתנה באונטריו. “היה ברור שאין לו שום דרך להיפטר מהן”.

https://youtu.be/idyOXL2RWgM

https://youtu.be/idyOXL2RWgM?t=179

ברנרד מיידוףבלומברג

בהונאת פונזי טיפוסית, כמו זו של ברני מיידוף, הנוכל מעביר כספים בין המשקיעים כדי לשלם את מה שהוא מציג כתשואות, כביכול, על השקעה שכלל אינה קיימת. אבל גאלבריית לא הסתתר מאחורי השקעת דמה. היו לו יונים, המון יונים, והיונים האלה יצרו עוד יונים, שהוא מצדו היה מחויב לקנות, לאחסן, להאכיל, להשקות ולספק להן תרופות בעלות לא קטנה עד שיוכל למכור אותן הלאה למישהו אחר. נראה שהוא פיספס את כל הרעיון של הונאת פונזי: הוא לקח את הסיפור הבדוי, הסודי, הסחורה שהיא מקור כוחה של מזימת ההונאה, והפך אותו להתחייבות ממשית.

באונטריו לבדה היו 14 אסמי המתנה. הגדולים שבהם איחסנו יותר מ–40 אלף יונים. עצם העובדה שגאלבריית החזיק בלהקות היונים האלה במקום להרוג או לשחרר אותן — שהוא המשיך להתנהג כאילו היונים הן לא אביזרים חד־פעמיים אלא מוצרים בעלי ערך אמיתי — מרמזת או על כך שהוא לא האמין שהוא מנהל הונאת פונזי, או שהוא היה גרוע בזה במיוחד. במשפט סיפר אחד מעובדיו לשעבר שיום אחד פתח גאלבריית את מנעול מגירת השולחן שלו, הוציא משם ספר חשבונות ואמר לו, “ברור לך שנצטרך למכור חוזים בשווי 125 מיליון דולר ב–2008 ו–2009 כדי לנצל את כל היונים האלה

הכתבה המלאה פורסמה בהארץ ב 3-23-2015

Leave a Comment