הדם הפלסטיני יתייבש ויישכח

“פלסטינים, אם אתם מוכנים להניח רגע לערימות מתיכם, ולחדול מיללות ההתאבלות, ומטיפול היסטרי בפצועים, ומחיפוש אחרי כל סבתא נעדרת בין ההריסות, ולא להקדיש זמן לכל צמיד פלסטיק של ילדה, המתעקשת למצוא בין החורבות דווקא את הבובה שלה; אם אתם מסוגלים להפסיק את הבכי המעצבן של הילדים, ולהרגיע קצת את הנשים שלא החליטו מה להציל מהבית הבוער ומה להשאיר בו; בקיצור, אם אתם מסוגלים להיות רציונליים לרגע, תקשיבו לכמה עצות שגיבשנו בשבילכם.

“קודם כל, תפסיקו לצלם פצועים והרוגים. אנחנו בלאו הכי לא רואים את תמונות החורבן וההרס שלכם. אמצעי התקשורת שלנו הם אמצעי התקשורת הכי אחראיים בעולם החופשי. כל כתב שלנו הוא כרוז בשוק הסיטוני של הבשר, כל מגישה — מורה לחינוך מיוחד. ואשר לעולם, כלומר למערב, גם כשהוא מקשיב, הוא לא שומע אתכם. אתם משתלבים לו בכל מיני מראות טבח — פקיסטאן, אפגניסטאן, עיראק, סוריה — ולכן מדברים עליכם רק כשאתם יורים על שדרות או על אשקלון.

“תחשבו לרגע, מינואר עד יולי 2014, הרגנו בגדה עשרים משלכם. נו? אז באו אלינו בתלונות? תארו לעצמכם, בתור תרגיל מחשבתי, אילו הרגתם אתם, אצלנו, בתל אביב, נניח, או חיפה, אפילו עשרה אזרחים, כלומר יהודים, איזה כותרות אוהדות היינו מקבלים, ואיזה רישיון להרוג? ולמה? כי אתם ילידים, ואנחנו מתיישבים, בעולם שמעולם לא נטש את ההייררכיה הזאת שלו, ומבדיל היטב בין דם לדם. כן, עכשיו קצת יזדעזעו ממה שעשינו בשג’אעיה, ולבתי החולים שלכם, ולבתי הספר, ולכל הילדים המתים, אבל הדם שלכם יתייבש ויישכח. לזכור מותר רק לנו. הזיכרון שלכם הוא הסתה.

“בכלל, מאז ומתמיד היה מקובל עלינו, שכל הסכם עם ערבים הוא זמני. ‘עד הודעה חדשה’, קוראים לזה בצחוק בצבא. הבטחנו לכם ולאמריקאים ‘פעימה רביעית’? אז הבטחנו. ומה יצא לכם מזה שחטפתם ורצחתם שלושה יהודים? קיבלתם את ‘צוק איתן’. ותאמינו לנו, אנחנו יודעים כמה אתם סובלים, אנחנו מוסריים, אלא שאנחנו חיים במאה ה–21. ואתם? מאחור. אחרת לא היינו הולכים על האדמה ואתם במנהרות, או מוטב: אחרת לא הייתם שואלים למה לנו מותר ולכם אסור.

“מותר לנו, כי אנחנו יותר חזקים. הטנקים שלנו יותר טובים, המטוסים שלנו יותר טובים, הטילים שלנו יותר טובים, חיל הים שלנו יותר טוב. זו תורת המוסר, כולה. אנחנו החוק ואתם מחוצה לו. אתם האסירים ואנחנו הסוהרים. לא חשוב מה תעשו, או לא תעשו, לא חשוב אם תירו, או לא תירו, חירות לא תהיה לכם. עצמאות לא תהיה לכם. לא משנה מי מנהיג אתכם,מחמוד עבאס, או אסמאעיל הנייה, ברל כצנלסון, או זאב ז’בוטינסקי, אנחנו פשוט לא רוצים אתכם, כי אנחנו לא מסתפקים במה שכבר לקחנו. קיומכם מפריע לנו, ואנחנו מוכנים להקריב די הרבה כדי להתעלם ממנו. ואם זה נכון שאין לכם לאן ללכת, כדאי לכם לשנן את הסיסמה שלנו: ‘לא הטנק ינצח, אלא האדם שארצות הברית מממנת אותו'”.

למאמר המלא הקישו

Leave a Comment