אורלי דביר, ציירת הדיוקנאות של העשירים מאת רועי צ’יקי ארד

אורלי דביר החליטה להפוך לציירת הדיוקנאות של עשירי ישראל והיא לא מתכוונת להתנצל על זה. היא תשמח לצייר את יצחק תשובה, נהנית לעשן סיגרים עם הלקוחות ואין לה בעיה שיתייחסו לעבודות האמנות שלה כמו לספה. והאמנים המיוסרים שמסתכלים עליה בזלזול? חבורה של צבועים

Orly-Dvir

אורלי דביר והלקוח הראשון בסדרת העשירים, יהודה שומר. “תליתי את זה על כן בסלון והתגובות מעולות. זה לא קשור לכסף”, אומר שומר רמי שלוש

הפרויקט החדש של אורלי דביר ודאי יעצבן כמה אנשים בעולם האמנות הישראלי. בחודשים האחרונים דביר, אמנית ויזמית אמנות בת 28, מתמקדת בציור סדרת דיוקנאות גדולים של אנשי עסקים ובעלי הון, בתמורה לסכומים שמתחילים ב–12 אלף שקל ומגיעים לכמה עשרות אלפים. עד כה צברה עשרה לקוחות כאלה, ביניהם המשווק הפיננסי קובי בלדב, עלם הנדל”ן אלון קסטיאל ואנשי עסקים אחרים, שלא רצו ששמם ייחשף.

“אני נהנית מזה, אוהבת את הסטורי”, מסבירה דביר בעליצות. “הם נהנים, אוהבים אותי כפרסונה. אני רואה בזה עבודה ויצירה. זה גם מזין את האמנות שלי. עוד ברנסנס היו מציירים אדונים ומלכים”.

האמנות התקדמה מאז.

“התקדמה, אבל גם נשארה באותו מקום. מי שמחזיק את האמנות הוא האלפיון העליון ולא יעזור לאף אחד. אמנות נותרה נחלת קבוצה מסוימת וסגורה. כדי להגיע למצב שאמנות תשתלב חברתית, היא צריכה להימצא בכל בית בישראל. לישראלים אין אפשרות לקנות אוכל, אז איך הם ירכשו אמנות?”

את יצחק תשובה היית מציירת?

“בטח. אני אוהבת את הטקסט של תשובה. המקום שממנו הוא התחיל ועלה למעלה. אני אוהבת שהם שנויים במחלוקת. שם האמנות בעצם”.

אנשי עסקים שמנצלים עובדים? מפרים שכר מינימום? מזהמים? הון־שלטון?

“אני משתדלת לא להיכנס לזה כדי לא להעכיר. אני קצת תמימה וחשוב לי לשמור על התמימות. את מי בא לי לצייר? יגאל אהובי יכול להיות מגניב. כי הוא סלב גם של אנשי העסקים וגם של האמנים. יש בעלי הון שציירתי שהם קנאים לפרטיות. בזמן שהם מחזיקים את המדינה, אי אפשר למצוא אותם בגוגל. יש לי טייקון שיש לו תשתיות באפריקה, אף אחד לא יודע מיהו, אחד האנשים העשירים בישראל. לקוח קבוע. עכשיו הוא רוצה שאצייר את ג’ק ניקולסון מחזיק סיגר. מעבר לזה, הנושא של העשירים קשור לעיסוק שלי בחברה הישראלית מכל מיני שכבות ומעמדות”.

אתמול לא יכולנו לקבוע כי היית בפגישה במסעדת יוקרה. אלה החיים שלך?

“זו היתה פגישה עסקית. נפגשתי עם מנהל המסעדה. רציתי לבדוק את התפריט כדי לארגן שם אירוע סגור לאמנות ואנשי עסקים. רציתי לבדוק את האוכל והמחירים. ואז הוא התחיל לדבר על תקציבים גבוהים מדי. נדבר בעוד כמה שנים. או שנותן בפרגון או לא”.

בדרך כלל שמים אמנות בבתי קפה בוהמיים, לא במקומות מלוקקים כאלה.

“אני מאמינה שצריך לרשת את עצמך, שתהיה בכל המקומות. למה בתי קפה זוטרים מקבלים אמנות גבוהה? למה אמנים מציגים במקום שהלקוחות לא קונים אמנות?”

הדוגמן־לקוח הראשון שלה מהאלפיון היה יהודה שומר, שלדברי דביר פועל בניו יורק בתחום הנדל”ן ולא מרבה להיחשף. בהתחלה התעקש שרק שמו הפרטי יצוין (“הכי חשוב זה הצניעות”), אך לבסוף נעתר. “היא ציירה אותי באמיתי”, אומר שומר. “אני תליתי את זה על כן בסלון והתגובות מעולות”. כשאני שואל על הקשר של אמנות לכסף הוא אומר, “זה לא קשור לכסף. בסיגרים, אתה יכול לאהוב סיגר שעולה דולר יותר מסיגר שעולה אלף דולר והוא יהיה בשבילך הכי טוב בעולם. לאורלי יש פוטנציאל גדול. מאוד התלהבתי מאופן הראייה שלה”.

ארז טל אורלי דבירOrly-Dvir.1-gif

“הראיתי לו את ציורי הסלב שלי מהסדרה הקודמת, שכללה אושיות כמו סקאזי, אורית פוקס, ארז טל, ננה שרייר (ננוצ’קה), המוכתר וירון לונדון, והוא אמר שהוא אוהב את האמנות שלי ורוצה שאצייר אותו”, מספרת דביר. זו נקודה טובה לציין את הגילוי הנאות: אני מיודד עם אורלי, ובין אורית פוקס לירון לונדון היא ציירה אותי ואף מכרה את התמונה בכמה עשרות אלפי שקלים לבעל משרד פרסום.

“נפגשנו, היא הראתה לי עבודות ומאוד התרשמתי”, מספר איש העסקים קובי בלדב, משווק פיננסי ועד לאחרונה הבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, שהזמין תמונה של אביו. “התוצאה מדהימה. היום מסחרי ואמנותי זה הולך יחד. אמנות זה עסק לכל דבר, ומדובר בכסף לא קטן. הרבה חברים שלי אוספים וקונים בסכומים מאוד גדולים. אמנות זה כסף”. כששואלים אם הוא מעדיף אמנים או כדורגלנים, בלדב מתחמק: “כדורגל זו אהבה ותמיד יישאר, אמנות זה לנפש. אם פעם התחום היה רחוק ממני, היום יש הרבה יותר התעניינות באמנות, וגם בקרב כל אנשי העסקים שאני מיודד איתם”.

כשאני תוהה אם העשירים הם יותר מושאי השראה לציור או יותר לקוחות, דביר פוסקת: “הם חברים שלי. אני לא מתביישת. אני אוהבת אותם. הם אנשים טובים. כשמזמינים אותי, אני שותה קפה עם הילדים, עם האשה. אני נהיית חלק מהמשפחה. הם רוצים לחבק אמנים ואנחנו צריכים את החיבוק הזה. הרבה מהם אני פוגשת בהשקות. מאז שנכנסתי לזה, אני נהנית לעשן סיגרים”.

את מציירת את אנשי ההון כדי לשרוד כלכלית בימים קשים?

“לא אשקר לך, באתי מבית שלא חסר בו כלום. הכסף לא מדבר אלי”.

אז למה העניין שלך זה לעשות כסף?

“אני עושה אמנות והאידיאולוגיה שלי היא שאמנות שווה כסף. אם אספני אמנות יושבים איתנו לקפה, זה צריך לעלות להם כסף, זה לא בחינם. שיכתבו בעיתונות שאני זונה, אבל אני מוכרת את הידע שלי והוא שווה כסף. אני רוצה להעלות את הערך של האמנים”.

כלומר, כל סכומי הכסף שאת מזכירה הם רק סמל למשהו?

“מי צריך את הכסף בכלל? הבעיה היא שאספני אמנות רואים אמנים כמובן מאליו. הם מנצלים. מטרידים מינית אמנים הומואים ואמניות. הרבה אמנים עוברים הטרדות, גם אני עברתי ואני לא מתביישת להגיד את זה. פתאום איזה סוחר שמן ושמנוני שבא לראות עבודות מנסה לשים עליך יד או מתקרב ואומר משהו. מאוד חשוב לי שיידעו שאמן זה לא בן אדם מסכן שאפשר לנצל. לאמנים יש סחורה שווה, שהיא עסקית לחלוטין”.

את השורש לגישת ההון־מכחול היא מוצאת דווקא בתנועת הפאנק: “יש בי משהו פאנקיסטי. אני חייתית ופראית ולא מתביישת לומר את מה שאני חושבת. הרבה אמנים צבועים. הם בתחום האמנות רק כי הם יכולים להרשות לעצמם לעשות אמנות, על חשבון ההורים”.

אמרת שגם לך יש משפחה אמידה.

אורית פוקס בציור מסדרת הסלבס של דביר. “הרבה אמנים עושים ציורים מוזמנים ולא מספרים”אורלי דבירOrly-Dvir.2--gif

“אבא שלי בגיל 24 סתם לי את הברז. הוא לא האמין באמנות שלי. כעסתי עליו אז, אבל הוא צדק, הוא דיבר בהיגיון. הוא אמר, ‘תראי לי שאת מתפרנסת מזה’. בדיעבד הוא עשה לי טובה. מאז המשפחה לא עוזרת לי בשקל. כל מה שאני לובשת ונוהגת הגיע מהאמנות שלי”.

מה עלה יותר, הציור של אורית פוקס או שלי?

“הציור שלה עדיין לא נמכר, אבל שמים עליו עין. אותך מכרתי בקלות”.

מציאות של שנדלירים

כבר מגיל צעיר משפחתה של אורלי דביר נתנה לה תחושה שהיא הולכת בגדולות. הוריה, ליאנה ושאול דביר, שעלו ב–1979 מגיאורגיה, כינו את חברת האורתופדיה המצליחה שלהם על שמה, “אורלי”. בשונה מאמנים רבים אחרים, אורלי לא מתגוררת בדירת חדר ורבע דולפת בשכונת שפירא בתל אביב, אלא בקומה ה–14, העליונה, במגדל יוקרה בחולון, לצד הוריה, בבית שהיא מתארת כארמון גרוזיני. “אני לא מעוניינת לגור בשכירות, כי אני רוצה לחסוך כסף, אני רוצה לקנות לופט. גם זו אידיאולוגיה. האמנות שלי שווה נכס, לא שכירות, היא גבוהה ולא נמוכה ואני עובדת קשה בשבילה”.

Orly-Dvir3--gif

רועי צ’יקי ארד בציור של אורלי דביר. נמכר בקלותאורלי דביר

באזורים שאני מגיע מהם רואים את תרבות המגדלים כמשהו דוחה.

“אני מתה על הנוף. אבא אמר שאנחנו תמיד בקומה הכי גבוהה, כי זה הטופ. גדלתי למציאות הזאת, לשנדלירים האלה. לא אחיה יותר כמו חתול רחוב. בגיל 17 עזבתי את ההורים בירושלים והתחלתי ללמוד בבצלאל. חייתי בעוני ועשיתי רק אמנות”.

אורלי התחילה לצייר בקדחתנות כבר בגיל שלוש והיא מתארת את ביתה כיצירתי. את הדגמים האורתופדיים שאביה יוצר היא רואה כאמנות לכל דבר. את תופעת דביר אפשר גם לייחס להיותה בת למהגרים: “אבא ואמא מדברים זה עם זה רק גרוזינית, כאילו הם חיים עדיין בגרוזיה. אמא מדברת איתי עברית וגרוזינית. אני אומרת לאמא, דברי עברית בבקשה, אני לא מבינה. למרות שבאו ממשפחות אמידות, השאירו הכל שם. הם הגיעו בלי כלום לישראל והתחילו פה מאל”ף”.

אחד הפרדוקסים הרבים שכרוכים באישיותה הוא, שלמרות זהותה הגיאורגית הגאה (היא משתמשת בדרך כלל בביטוי הפחות פוליטיקלי קורקט גרוזינית), והעיסוק האמנותי שלה בנוף ובחיות הבר הגיאורגיות, שממנו נובעות לטעמי העבודות היותר חזקות שלה, רגלה מעולם לא דרכה במולדת. גם הוריה ביקרו לפני שנה בגיאורגיה לראשונה מאז העלייה. בפסח הקרוב דביר מתכננת לנסוע לראשונה לגיאורגיה עם המשפחה והיא חוששת: “אני פנטזיונרית. אולי עדיף לפנטז ולא לראות בעיניים”, אבל אורלי מנסה לסיים את המשפט באופן חיובי ואומרת: “למרות שאומרים שהמציאות חזקה מכל דמיון”.

בבית הספר בחולון אורלי לא השתלבה חברתית, גם בגלל מוצאה וגם בגלל מראיה החיצוני המרשים. “הציק להם שאני גרוזינית. הייתי תלמידה טובה שהמורים הכשילו כי ידעו שקל לי. עד היום יש אנשים שכשהם קולטים טאלנט, ינסו לשים לו רגליים. הייתי חוצפנית והייתי מראה למורים את העמדה שלי. בלי קשר לימין או שמאל, פעם בשיעור חינוך מורה אמרה שחייבים ללכת לצבא. שאלתי אותה למה היא לא הלכה, והיא אמרה שנכנסה להריון. אמרתי, אז מי את שתגידי לי ללכת לצבא? זה לא שאני חלילה אומרת שגיוס לא חשוב, יש לצבא חשיבות מדינית וחברתית, אבל מי היא שתעז לומר את זה לילדים? גם אכלתי חרא בגלל המראה שלי, לפעמים עדיף להיות מכוערת”.

בכיתה י’ נשרה דביר מהתיכון, והעדיפה לבלות את הזמן בים. “את כל כיתה י”א העברתי בשיזוף. באותה תקופה הייתי אתלטית מקצועית ורצת מרתון. כל האמביציות שלי יצאו על ספורט. עדיין אני רצה כל יום בין 12 ל–20 קילומטר”.

כמה רצת אתמול?

“16 קילומטר. אני לא מודדת זמן. אני עושה את זה בגלל הבריאות הנפשית”.

בכיתה י”ב עברה ללמוד באקסטרני, זנחה את הריצות והחלה לצייר מבוקר עד ערב, כשכל דמי הכיס שלה זורמים לסעיף חומרי גלם. “הייתי מפעל יצירה פר אקסלנס, לא יכולתי להפסיק. כמו משורר שמגלה את הכישרון שלו ורק רוצה להתעלס עם המילים. ההורים שלי לא הרשו לי לצאת למועדונים ולמסיבות עד גיל 18, לא רצו שאהיה ישראלית, הם רצו נסיכה גיאורגית. הם גוננו עלי כמה שאפשר, רצו שהלב שלי לא יישבר, שמו אותי במבצר. קראתי ספרים וציירתי על הקירות והתקרה”. ציורי הסלבריטאים והעשירים שלה עדיין מזכירים את הסגנון מרובה הפרטים שגיבשה באותה תקופה.

כיוון שהוריה לא התירו לה לבלות, שקעה באינטרנט. באחד האתרים קפץ לה חלון עם פרסומת ליום פתוח לבצלאל. אחרי שיחה קצרה, סבתה הצעירה יחסית, אז בת 60, החליטה שיקחו את הציורים שלה ויסעו במונית ספיישל לירושלים. כשהגיעו, התברר שמדובר רק בהרשמה פורמלית ולא בראיון. “הקדמנו בחודשיים”, מספרת דביר. “וסבתא באה מאוד הצהרתית. אמרה למורים שהם מוכרחים לראות את הציורים שלי. אמרו לה שצריך רק למלא טפסים”.

אחרי חודשיים הגיעה עם אביה ואחיה לראיון האמיתי ולהצגת תיק העבודות. הציורים והנערה האמביציוזית הלהיבו את הבוחנים. “הם עפו על הציורים שלי ברמה מפחידה, באתי כולי טריינינג ועם צבעים בשיער. הם היו בשוק מהעבודות. הם גם היו בשוק מאבא שלי, שהגיע מחויט. אחרי זה אמר לי אחד המורים בצחוק, פחדנו שאבא שלך יחתוך לנו את האצבעות אם לא נקבל אותך. למרות שמיד קיבלו אותי, חששו שבגלל שאני גרוזינית ההורים לא יתנו לי לגור לבד בירושלים”.

תמנון של אקריליק

אורלי סיימה תואר ראשון בבצלאל ונטשה באמצע התואר השני. הכרתי אותה כשלמדה לתואר השני, והיא ציירה בלילה במבנה הגדול ברחוב סלמה בתל אביב לבדה, כששאר האמנים כבר הלכו מזמן. “היא היתה סופר פרודוקטיבית”, מספרת אחת האמניות שפגשנו בבית הקפה ושלמדה איתה בתואר הראשון. “היא היתה עושה ציור בשכבות בעשר דקות. היתה דופקת עבודה. מפעל של אדם אחד. כמו הסינים, רק באורלי. היתה תופסת מלא חלל”.

“הייתי לוקחת את כל החלל. שנאו אותי בגלל זה”, אומרת אורלי. “אמנים הם בדרך כלל ילדי שמנת, חיים בבתים שההורים קנו להם. מאחורי הדימוי שלהם, פתאום מתברר שאבא שלהם מההיי־טק. אני אולי אלימה בדיבור, אבל את הכל השגתי בכוחות עצמי. אני קונה לעצמי את הקנווסים ומשלמת את הדלק שלי. אין לי זמן להיות נחמדה או צבועה. כן כן, לא לא, לקוח הבא. זה המצב”.

Orly-Dvir-4--gif

אורלי דביר. “שיכתבו בעיתונים שאני זונה, אבל אני מוכרת את הידע שלי והוא שווה כסף”תומר אפלבאום

אלי פטל, שהיה אחד המורים שלה, מפרגן לתופעה: “היא ציירת מוכשרת שתמיד התעסקה באפשרות של הציור להיות חזק מצילום. בעיני, הכריזמה והכוח שמאפיינים אותה קשורים למאבק מעמדי ומגדרי. נשים שמביסות גברים במגרש הביתי של הגבריות. יופי ככלי מאבק, קישוט כשריון”.

וניכר שלא פחות מהלימודים, חשובה לחייה היתה המכירה הראשונה. “התחלתי למכור מגיל 21. בנק לאומי קנו את כל התערוכה שהצגתי בגלריה זיסמן והמשיכו להיות לקוחות שלי, 17 עבודות בכמה עשרות אלפי שקלים”.

לא צריך לדלג למוסף “דה מארקר” הסמוך כדי לדעת שבישראל חיבור עם בעלי הון משתלם (לאדם שיש לו את הקשר). מאז שהיא טובלת בדינרוס, אורלי דביר הבלתי־ניתנת לעצירה שודרגה לתמנון של אקריליק. היא אוצרת תערוכות מתחלפות של אמנים ושל עצמה בחלל הענק של חנות הרהיטים “קסטיאל אז איז” ובקרוב תאצור גם את “גלריה סוקה”. בזמן הראיון בבית הקפה נלכדו בחכתה שלושה אמנים שחלפו ברחוב, סגרו על הצגת עבודה באחת מהתערוכות המתוכננות בשתי הגלריות וזכו למחמאות על יופיים. על החלל בסוקה היא אמרת: “אשתלב באירועים של המקום, חתונות, אירועים עסקיים, השקות. חשוב לי הצד הגלמורס, אני רוצה שהאמנות תימכר ואני לא מתביישת לומר את זה. בקסטיאל, בשתי התערוכות ‘If You Love’ ו’יהלומים’, הצגתי אמנים שמומלץ לרכוש, אמנות צעירה שגם מוכרת. למה לא לקרוא לתערוכה יהלומים? למה תערוכה צריכה קונספט מייבש שמכניס לדיכאון את הצופה? אני לא שם”.

תתכונני להרבה אמנים שיקראו את הכתבה ויתפלצו.

“יכול להיות, אבל אני עוזרת לאמנים. לפני חודש מכרתי עבודה לאמנית שהציגה אצלי ב–30 אלף שקל ורוב הכסף הולך לאמן. האמנים באים ומבקשים שאכניס אותם. לא היה אמן שפניתי אליו וסירב. בסופו של דבר כל אחד רוצה בגד חדש, לשלם שכירות ולאכול כמו בן אדם במסעדה טובה. לא בושה לחיות כמו בן אדם. יש אנשים שרוצים שאמן יהיה מיוסר, אני נגד זה. אנחנו לא קוריוז או בדיחה, אלא עובדים קשה. חלק הספיקו לסיים אקדמיות, השקיעו בסטודיו. זו שליחות לעזור ליוצרים למכור את האמנות ולחיות ברמה נורמלית ולא באופן שפל”.

כאמנית, את חושבת על הצגת תערוכה בגלריה סטנדרטית?

“אני בעד גישות חדשניות יותר. גלריות סטנדרטיות שישארו סטנדרטיות. חרטוט. אני מפהקת”.

את היום יותר אמנית או יותר סוחרת?

“קודם כל אמנית. תחתוך לי את הראש, אני אצייר. אבל אני מוכנה לעשות הכל בשביל האמנות. גם להיות סוחרת בשביל האהבה שלי לאמנות”.

נשמע שאספני האמנות הותירו בך צלקת, שאת רוצה להראות להם.

“היו כאלה שהתאכזבתי שלא העריכו אותי. החיים לפעמים התאכזרו אלי יותר מדי ואין דרך אחרת חוץ מלהצליח בעצמי. נולדתי עוף מוזר וחשוב לי להוכיח את עצמי. יש אנשים בתחום שאוהבים לעשות לאמנים חיים קשים. אני אומרת לאספנים: תגידו, אני אקנה או לא אקנה. ותקנו, אינעל העולם, יש לכם את הכסף. אל תמררו את הנשמה לאמנים. אל תשקרו ותסחבו את הזמן. אם באתם לסטודיו ועשיתם מהלך, תסיימו. אני שונאת שמנסים להוריד את הדימוי העצמי של האמן כדי להתמקח. מגיע מישהו, רואה את העבודות, ובסוף אומר אני אחשוב. כן או לא. אני מרגישה שלעתים המניעים של האספנים מול האמנים לא טהורים. אספנים צריכים לבוא יותר נקיים, במיוחד כשהאמנים זקוקים לזה. אמניות ואמנים הומואים מסכנים, שמעתי המון סיפורים”.

אמנות וכסף זה פאנק

עכשיו יש לה הרבה הזמנות והיא צריכה להינעל בסטודיו שלה, בחדר צנוע בתחנה המרכזית הישנה, כדי לצייר. אחד הלקוחות נתן לה הרבה עבודה: ציור מופשט ושבעה דיוקנאות של אביו לכל המשפחה. אני חושש שתתיש ותשעמם את עצמה בציור שבעה ציורים זהים ושלא יהיה לה זמן לאמנות הלא מוזמנת שלה. “אני נהנית מזה”, היא אומרת. “נהנית שהלקוחות אומרים לי וואו. מסמסים לי ‘אורלי, את מדהימה’. זאת אומרת שעשיתי למישהו בית יפה. כמו לעשות ספה יפה. אני נהנית מזה”.

את רואה את עצמך כמו יצרן ספות?

“הרבה אמנים עושים ציורים מוזמנים ולא מספרים. גם אצל מאיר פיצ’חזדה הזמינו בסגנון מסוים. אני מתנהלת באותה צורה. אני גם רוצה שיגידו לי ‘איך את מעזה?’ רוצה שתכעסו עלי ותרימו גבה”.

הרבה אמנים אוהבים לראות באמנות משהו יותר מרחף וחלומי, או מתנגד.

“הרבה בוגרות בצלאל לא באו כדי לעשות אמנות. הן באות כדרך אגב, ואז מתחתנות, מביאות ילדים לעורך דין וכבר לא בוער להן. אני באתי ללימודים כדי להיות אמנית עצמאית שעובדת. כשלמדנו, האמן עידו בר־אל אמר לי שאמנים הם כמו פקידים. פותחים כל בוקר והולכים לעבוד. האוצר אורי דסאו, כשהלכנו לקנטינה בגיל 18, אמר לי, ‘אמנות זה סחר עילי’. הייתי בת 18, זה זיעזע אותי. אבל אם אבא שלי, אורי דסאו ועידו בר־אל אומרים דברים דומים, כנראה אבא שלי לא ממציא המצאות”.

את מתלבשת במיוחד כשאת פונה לעשירים לסגור דיל על דיוקן?

“אני אוהבת לבוא לאנשי העסקים עם העגילים הגדולים, ג’ינס קרוע, חולצות בטן, רוקנרול לפנים ולדבר איתם שכונה מחולון. אם הייתי נראית כמוהם ובאה עם גינונים סחיים, מי היה רוצה לקנות ממני? אני שומעת רוקנרול וחיה רוקנרול. זה האטיטיוד. יש לכל העניין צד פאנקיסטי. אמנות וכסף זה פאנק. באתי מהגרוזיניות הפאנקיסטית, יעני, טייק איט אור ליב איט. והם אוהבים את החופש והחייתיות שלי. זה מה שמושך אותם. איך רוכשים אמנות? רוכשים את האמן. אם לא אוהבים אותך כדמות, אתה יכול להיות בעל מלאכה טוב, אבל לא יקנו אותך. זה מגיע מהמשפחה. אבא שלי, עם הג’יפ הענקי ומשקפי הטייסים, ואמא שלי גם רוקנרול. עשו את העסק יש מאין”.

הם לא היו מעדיפים שתיכנסי לביזנס?

“הם דואגים, איך אני אמצא מישהו כמוני. רוצים שאני אקים משפחה. אומרים לי, יש לך הכל, לא חבל? האמת שבאתי מבית מאוד פמיניסטי. אצל הרבה נשים, אם את מביאה ילדים את מתה. אצלנו, אמא שלי אולי נמצאת בבית, אבל היא המוח של העסק. אם משהו לא עובר מסך אצלה, הוא לא עובר מסך”.

היא אוהבת את סדרת העשירים?

“היא מתה על הקונספט הזה, חולה על זה. היום בחורות, כואב להן הכתף, בחור צריך להרים להן את הכתף. אצלנו מתייחסים לאשה כמו לגבר. אבא שלי נותן לי דדליין כמה אני צריכה להביא בכסף. מחנך אותי, מאלף אותי. מאוד ביזנס”.

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 1-20-2916