אז מה למדתי מהפשיזם מאת עומייר חק

אז הנה משהו לחשוב עליו. אם בשנה שעברה הייתי אומר לכם שהמועמד המוביל לנשיאות במדינה החזקה ביותר והעשירה ביותר בעולם הצהיר שאין לו בעיה עם סרטי זרוע, מחנות ריכוז,

גירוש ללא משפט ואפליה גזעית, סביר להניח שהייתם צוחקים עליי, אלא אם כן אתם חובבי תיאוריות קונספירציה.

fascism

ובכל זאת. הנה אנחנו במציאות הזאת בדיוק. וזה לא רק טראמפ. השד האפל ביותר בפוליטיקה העולמית, שד שחשבנו שגירשנו, זומן איכשהו ונולד מחדש: הפשיזם שב ועולה. ״הפשיזם החדש״, כמו שאני קורא לו, הוא תופעה גלובלית. מרין לה פן, הפוליטיקאית הקיצונית ביותר שהתמודדה על עמדת הנהגה עולמית מאז היטלר… ניצחה, וזכתה בשליש מן הקולות בבחירות האחרונות בצרפת. העולם ניצב על סף תקופה אפלה של פשיזם חדש – הוא מרים את ראשו, כמו הידרה, החל מסקנדינביה ואירופה ועד תורכיה ואוסטרליה.

אני סבור שהפשיזם החדש הוא ההתפתחות הפוליטית החשובה ביותר בימי חיינו. מדובר ברגע קריטי עבור החברה הגלובלית – נקודת מפנה. כמו כל נקודת מפנה, מדובר ברגע של עמידה במבחן. מבחן לטובים ביותר בינינו: האם חברות מתורבתות יכולות לשמור על עצמן כאלה, במובן המהותי ביותר של המילה – או שמא יש סכנה שנשקע שנית לעידן של מלחמת עולם ורצח עם.

התרחיש הזה נשמע לכם מופרך? אז חזרו וקראו את הפסקה הראשונה במאמר הזה, ושאלו את עצמכם אם אי פעם ציפיתם שמועמד לנשיאות יקרא להקמת… מחנות ריכוז… לפני שנה, בסך הכול. הדבר הראשון שצריך להבין לגבי עליית הפשיזם הוא שהיא לא תואמת את הציפיות שלנו מעולם הגיוני. אף אחד, כמו שאמרו מונטי פייתון, לא מצפה לאינקוויזיציה.

אז איך צמח הפשיזם? ההסבר שלי פשוט – אבל הוא ידרוש מכם חשיבה מעמיקה. אני אטען שהפשיזם הוא תוצאה של קיצונות – משני הקטבים הפוליטיים. הקיצונות הזאת פירקה את המרכז – ויצרה ואקום שלתוכו עלו הפשיסטים החדשים, שמשלבים את התכונות הגרועות ביותר מימין ומשמאל.

בתור התחלה, הרשו לי להתוות מודל קטן של ארבעה שלבים שכל סוג של פשיזם עובר בהם. מן הסתם הוא יהיה חסר ופשטני, אבל המטרה היא לא לכתוב היסטוריה של הפשיזם ממש, אלא רק לספק מודל גס שיוכל לשמש אותנו להבין באיזה שלב אנחנו נמצאים.

fascism-1

“טראמפ”, תצלום: IoSonoUnaFotoCamera

אז הנה השלב הראשוני של הפשיזם: נקרא לו מיתון.

פשיזם הוא תמיד תוצאה של העדר הזדמנויות כלכלי. העדר הזדמנויות יוצר תחושה בוערת של עוול. פירות השגשוג מתמעטים, מתעפשים, נרקבים. החברה מתחילה להתכתש על חלוקת העוגה, שהולכת ומצטמקת, הולכת ומבאישה.

הנה השלב השני של הפשיזם: נקרא לו דמגוגיה.

בקרב ההנהגה נוצרת תחרות, מי יהיה הראשון לטפל בבעיית המיתון. הימין והשמאל הולכים ומקצינים. המרכז מתפרק. הוואקום שנוצר במרכז מאפשר את הופעתו של סוג חדש של פוליטיקאים – סוג שמרוסן בדרך כלל על ידי המאבק של השמאל בימין, אבל עכשיו מקבל יד חופשית לערב בין התכונות הגרועות ביותר של שני הקטבים הפוליטיים.

עד מהרה עולה דמגוג וקורא: העוגה שייכת לעם – ולעם בלבד! הדמגוג מגלם את המאפיינים הגרועים ביותר של השמאל והימין כאחד. הוא סוציאליסט, אבל רק לאנשים הנכונים. הוא גם נציונליסט, אבל הוא לא סתם דורש בעלות על משאבים, כגון שטח: הוא טוען שהזכות העליונה על משאבים שייכת לעם אחד, מכוח דם או דת. מכאן המונח הפרדוקסלי ״נציונל־סוציאליזם״.

כוח המשיכה המסוכן של הדמגוג טמון בכך שהוא מאשים במיתון את החריגים, את הנחותים, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם קיומית. עליהם הוא מצביע בתור הרעל שמשתק את החברה. קל בהרבה להאמין שהחברה מורעלת על ידי קבוצה של אנשים מסואבים מן השוליים מאשר להאמין שהחוזה החברתי הופר ויש לנסחו מחדש – וכך עושה הדמגוג את דרכו המטאורית אל השלטון.

עכשיו הגענו לשלב השלישי של הפשיזם: עריצות.

מיהו בדיוק אותו “העם”? מי בעצם נחות, ומי נעלה? למי מגיעים פירות הנציונל-סוציאליזם – הזכות ליהנות מן העוגה המצטמקת, שהיא עניינה האמיתי של האידיאולוגיה הזאת? כך עולה רעיון ה”פולק” – בניה האמיתיים של הארץ, נוחלי הגורל, בעלי זכות אבות, העם העליון. כיצד נגדיר אותם? זו שאלה חמקמקה, שאי אפשר להשיב עליה במושגים נוחים וחד משמעיים. האם די בכך שתיוולד בארץ כדי לזכות אותך בפירותיה? שמא די בכך שגדלת בה? או בכך שגדלו בה אבות אבותיך? “חברת־הלאום”, בבת עינו של הנציונל־סוציאליזם, מתחילה להפנות משאבים לשאלה זו בדיוק. מוקמות ביורוקרטיות מעוררות השתאות, ניירת נערמת, חקירות נפתחות.

עכשיו הגענו לשלב האחרון של הפשיזם: השמדה עצמית.

תחילה בודקים מי “באמת” אזרח. אחר כך בודקים מי “באמת” שייך לפולק, מתוקף מוצא או מולדת. ואז בודקים מי “באמת” בן אדם, מלכתחילה. זוהי התהום. שהרי המהלך המחשבתי הזה מוביל למסקנה שמי שאינו שייך לפולק הוא תת־אדם. זה פירושה של נחיתות שאינה רק מוסרית, אלא גם קיומית. התת־אדם, הלא־פולק, הם לא רק נטל על משאביה המצטמצמים של ״חברת־הלאום״, לא רק שלא מגיע להם חלק מן העוגה המצטמקת – למעשה, הם הסיבה להצטמקות העוגה מלכתחילה. עכשיו הם הבעיה. בעיה שהפולק צריך למצוא לה “פיתרון”. המנהיגים חוככים בדעתם, ולבסוף מגיעים להבנה שאין טעם של ממש בפתרונות זמניים לבעיות קבועות.

fascism-2

“מהגרים”, תצלום: צ’רלס דאייר

מה שצריך פה הוא פיתרון סופי.

עכשיו החברה משמידה את עצמה. שהרי אף חברה מתורבתת אינה יכולה לעמוד בגזרה של גלות, מאסר או רצח אזרחים בלי סיבה טובה, ולהישאר מתורבתת. אלא שהפשיסטים, שהם עתה הרוב, הפולק, עיוורים לכך. הם רואים רק טוהר, שלמות, גורל עטור תהילה.

לזה קרא אומברטו אקו “הפשיזם הנצחי” – הדינמיקה שכל תנועה פשיסטית יוצרת, תהיה אשר תהיה החברה שמתוכה נולדה. נפנה לפיכך לסוגייה הנקודתית: היכן נמצא הפשיזם החדש במודל הפשיזם הנצחי ששרבטתי כאן? באיזה שלב אנחנו נמצאים?

בין שנות החמישים והשבעים של המאה העשרים מצאה את עצמה ארה״ב בתור־זהב. היא לא הייתה רק המדינה העשירה, הבטוחה, המתקדמת והמשכילה ביותר בעולם: גם משק הבית הממוצע בה התברך בכל אלה. כלומר, התנסח בה חוזה חברתי ייחודי במבט היסטורי, שבו פירות השגשוג הכלכלי התחלקו באופן רחב בקרב האזרחים הממוצעים.

אלא שאז קרתה שם איזו תקלה – תקלה רצינית. ההכנסה התחילה להישחק. משק הבית הממוצע נפגע ועד מהרה החל לפגר אחר שאר העולם המפותח במדדים אנושיים בסיסיים, כגון שירותים רפואיים, חינוך וחיסכון.

מדוע החלה איכות החיים להישחק בארה״ב של שנות השבעים, והמשיכה להידרדר למשך כחצי מאה? זאת הסיבה: ארה״ב נכבשה כמעט לחלוטין, לבדה בין הכלכלות המפותחות, על ידי אידיאולוגיה כלכלית ימנית קיצונית. כלכלת החלחול, בקיצור. הרעיון, בפשטות, היה ששגשוג בקרב החלק העליון של החברה יחלחל אל התחתית. מתוקף האמונה הזו הועברו הכנסות מן השכבות התחתונות של החברה לשכבות העליונות. האמצעים לכך היו פשוטים: קיצוץ משמעותי במיסוי השכבות העליונות, צמצום משמעותי לא פחות בכוח המיקוח של השכבות התחתונות, וחיזוק המגזר הפיננסי – כלומר, הפחתת הרגולציה על וול סטריט, כך שאלה שלמעלה יוכלו להשקיע את הרווחים שצברו.

מן הסתם, כל זה היה מנותק לגמרי מהמציאות. מעמד הביניים והמעמד הנמוך מעולם לא הרוויחו מהמדיניות הזאת – ולא הייתה ראָיה כלשהי לכך שהדבר צפוי להשתנות. ארה״ב פשוט קרעה לגזרים את החוזה החברתי של תור־הזהב בשמה של אידיאולוגיה כלכלית קיצונית.

וכשהמיתון הלך והעמיק, מוסדות ומנהיגים התווכחו ביניהם כיצד יש לנסח את החוזה החברתי מחדש – אבל הם מעולם לא שינו אותו בפועל. אז המיתון נמשך, והתגבר, ומעמד הביניים עבר את הנקודה של חוסר־שגשוג – והחל להצטמצם.

לאחרונה הגיעה ארה״ב לנקודת מפנה היסטורית: מעמד הביניים הפך בה לראשונה למיעוט. לא אני ולא אתם יכולים להגיד שהדבר “מוכיח” במונחים אקדמיים שזהו הגורם לעליית הפשיזם. אבל דבר אחד אנחנו בהחלט יכולים לומר: שהפשיזם נובע תמיד מהיעדר הזדמנויות. בארה״ב, זה מעמד הביניים, שאיכות החיים שלו הגיעה לשיא בסביבות 1970. מאז הוא הולך ומצטמצם. וכיום הפשיזם עולה בדיוק בנקודה שבה מעמד הביניים הופך מרוב למיעוט.

האם המנהיגים והמוסדות של מעמד הביניים הכזיבו את הציבור שלהם? האם החרדה והכמיהה לשגשוג מוצדקות? כן. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא פשוט שהתגובה של מעמד הביניים להידרדרות שהוא חווה היא לתמוך בפשיסטים החדשים.

אבל זה רק החצי הראשון של הסיפור. הנה החצי השני.

בעוד שהימין קידם אמונה כלכלית חסרת־יסוד, השמאל לא הבין אפילו במה הוא נלחם. דור שלם של שמאלנים החליט שהיריב האמיתי שלו הוא לא תנועה כלכלית ימנית מקומית – אלא תנועה פוליטית גלובלית שהם כינו “נאו-ליברליזם”. אלא שבניגוד לכלכלת החלחול, הנאו-ליברליזם במידה רבה חילץ מיליונים ברחבי העולם מעוני, יאוש ומסכנות. למה? כי ליברליזם, איך שלא נבחר להגדיר אותו, הוא לא כלכלת חלחול, אלא ההיפך הגמור: השקעה במוסדות, אנשים וחברות כדי למנוע הצטברות של עושר מופרז ברובד העליון.

fascism-3

הפגנה באיטליה נגד קרן המטבע הבינלאומית. תצלום: מסימו אנקור

אף על פי כן, השמאל החל לתקוף ולמחות בדיוק נגד אותם מוסדות שהגנו על העולם מפני כלכלת החלחול – הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו״ם. כמובן, השמאלנים מביניכם בוודאי יתווכחו איתי בלהט על הנקודה הזאת, ויגידו שאני בן אדם נוראי. אבל העובדה היא שקיינס יצר את קרן המטבע ואת הבנק העולמי בדיוק בשביל למנוע הצטברות של עושר במעמד הגבוה – וזה בדיוק מה שהם עשו. אז אתם בסך הכול מוכיחים את עומק הבורוּת שלכם בנוגע להיסטוריה כלכלית. אני מתנצל על הניסוח הקשה, אבל בשלב הזה אנחנו חייבים לדבר בעובדות, כל כמה שהן לא נעימות.

והטעות הטרגית, ההיסטורית, המטומטמת להפליא הזאת – הבלבול בין כלכלת החלחול לבין ליברליזם, בין שמאל לימין – הגלתה את השמאל למחוזות של חוסר רלוונטיות מוחלט. במקום להילחם בימין, השמאל החל להילחם… בעצמו.

אם אתם לא מאמינים לי, בואו נחשוב: איפה ניצב השמאל כיום? הוא נאבק באומץ ובאבירות למען… דמויות של טרנסג׳נדרים במשחקי מחשב… שפה נייטרלית מגדרית… חדרי שירותים נייטרליים מגדרית. אבל הוא שותק לנוכח הפשיזם החדש. הוא מארגן הפגנות, מחאות, ותנועות בעניינים כאלה… אבל לא נגד הפשיזם. מה הולך! אתם מבינים? השמאל נלחם בעצמו, מנהל מאבק הולך ומקצין נגד השמאל עצמו. אבל הוא לא נלחם בימין. בן אדם הגיוני אולי יחשוב פעמיים בנוגע לשירותים נייטרליים מגדרית – אבל אין בן אדם הגיוני שיהסס לגבי מחנות ריכוז. ובזמן שהשמאל מתעסק בפוליטיקת זהויות מגדרית – רעיונות פשיסטיים משתלטים על דעת הקהל (לדוגמה, 47% מהאמריקאים תומכים בהצעה של טראמפ לאסור כניסת מוסלמים לארה״ב). למה הדבר דומה? זה כמו ללכת לעשות מניקור… בזמן שהרגל שלך נאכלת על ידי נמק עצום ונוטף מוגלה… כי אתה רוצה להתחיל עם בחורות.

הסיבה האמיתית לעליית הפשיזם החדש היא, לפיכך, קיצונות. משני הצדדים – מימין ומשמאל. אפשר לקרוא לקיצונות מימין פונדמנטליזם, ומשמאל נרקיסיזם. אבל זו קיצונות וזו קיצונות. אף אחד מהצדדים לא מיקד את מאמציו בניסוח חוזה חברתי מתפקד – רק במריבות סרק על חלקם המצטמצם מן העוגה.

כך גרמה התגברות הקיצונות משני הצדדים לפירוק המרכז. הימין והשמאל הפסיקו לרסן זה את זה. כך ניתנה יד חופשית למחלה שמשלבת את המאפיינים הגרועים ביותר של שניהם, לסרטן שנקרא פשיזם.

בתשובה לשאלה, באיזה שלב של המודל הקטן שלי אנחנו נמצאים? הייתי אומר שעברנו בערך שליש מהדרך של המחזור הפשיסטי. השלבים המוקדמים כבר מאחורינו. לאור האמור לעיל, שלב המיתון כבר הסתיים, ואנחנו מתקרבים לסופו של שלב הדמגוגיה – שהרי דמגוג מוביל כבר הופיע. אנחנו לא נמצאים רק בסכנה ש”זה יקרה כאן” באיזה עתיד רחוק ובלתי־סביר.

בסיפור הזה יש ניואנסים. ניסיתי להבחין בין גורם ישיר וגורם עקיף. הגורם העקיף לפשיזם היא הימין – אבל הגורם הישיר הוא השמאל. בניסוח פשוט יותר, מקורות הפשיזם הם בקיצונות מימין – אבל חוסר הרלוונטיות שגזר על עצמו השמאל הוא מה שאיפשר לו לעלות, אולי אפילו נתן לו דחיפה. יכול להיות שלא תסכימו איתי, ואתם מוזמנים לכך. זו רק סינתזה אחת מרבות. אבל אני מציע לכם להישמר מן הקיצונות הלעומתית שמאפיינת כל כך את העידן הזה. דין וחשבון מלא על עליית הפשיזם מחייב פתיחות וכנות בנוגע לכישלונות הימין והשמאל כאחד, היות שהוא תרכובת של המאפיינים הרעילים ביותר משניהם.

סיפור עלייתו של הפשיזם החדש מכיל בדיוק את אותם אלמנטים שפועלים ב”פשיזם הנצחי”. העוגה מצטמקת. מנהיגים ומוסדות מתקוטטים על שטויות – והעוגה ממשיכה להצטמק. ואז, נקודת המפנה. המרכז מתפרק. אין מי שיקטע את שירת הסירנה של הדמגוג. לילה יורד. ותור הזהב של הפולק, הצעדה הארוכה אל הארץ המובטחת בעמקי הייאוש והדם, רק מתחילה.

כתבתי יותר מדי. עייפתי, וכך בוודאי גם אתם. אם כן נעצור כאן להרהר ולנוח. הפשיזם, העירוב הרעיל של מגרעות הימין והשמאל, הוא סרטן שעשוי לתקוף את הגוף הפוליטי כל אימת שהוא קהה ואיטי, כל אימת שמיתון עושה אותו חולה וחלש. ומחובתו של כל בן אדם הגיוני להילחם בו.

לא רק משום שהוא משמיד, וקורא להשמדה גורל עטור תהילה, גם לא משום שהוא רוצח, וקורא לרצח צדק נאצל. אלא משום שהאדרה של הרס מבטלת את כל מה שתרבות מייצגת. זה לא רק החומר שהחברה שלנו עשויה ממנו, זה הבסיס לאנושיות שלנו.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יותם בן משה

תצלום ראשי: “אלוהי העולם המודרני”, קלמנטה אוֹרוֹסְקוֹ, ציור קיר בספרייה של דרטמות’ קולג’. תצלום: ויקיפדיה