אחד בפה, ואותו הדבר בלבמאת מאתזאט ראנה
לנהוג בזולת כפי שאנו רוצים שינהגו בנו, גם כשהזולת לא לטעמנו, גם כשהוא פגע בנו, כי טוב שנעשה גם יחזור אלינו. הנה אתגר.
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
דמיינו עולם שאין בו תקווה – עולם שקיצו קרוב. לא סוף שמעניק לסיפור משמעותקורמק מקארת’י ב”הדרך”.
זהו סיפורו של גבר וילד חסרי שם – אב ובנו. הם חיים במציאות פוסט-אפוקליפטית, שבה התרחש אסון כלשהו, אשר החריב את התרבות האנושית. נותרו רק מובלעות ספורות שבהן חיים בני אדם, אשר רובם מוכנים לבצע מעשים קיצוניים כדי לשרוד. אין בעולם הזה חוק, ובני האדם הם קניבלים.
הילד נולד לגבר ואישה, שזמן מה לפני תחילת הסיפור, בערך כשהתרחש האסון. אולם בשלב מסוים, האישה מבינה כי קיום בעולם כזה הוא חסר משמעות ומתאבדת, ומותירה את השניים להתמודד לבדם.
הדבר היחיד שהגבר והילד יודעים הוא שהם הולכים דרומה, אל הים, כדי להימלט ממוראות החורף. אין להם תוכניות לטווח ארוך, הם לא מדברים על הבלתי נמנע, ויש להם כללים ברורים – כללים שאינם מותירים מקום לתמימות בחייו של הילד, והקובעים מה יעשו במקרה שאחד מהם ייתפס על ידי האחרים.
לאורך הרומן, כל מה שעלול להשתבש אכן משתבש. מקארת’י מותח את דמיון הקוראים עד למקומות שאליהם לא ירצו לחזור שוב. הטוב והיפה – כלומר האהבה בין הגבר והילד – מטושטשים על ידי המכוער.
ישנה סצנה באמצע הספר שבה הם נתקלים בגבר קשיש וציני עוד יותר. כשהם מבחינים בו לראשונה, הוא נראה כאילו הוא עומד למות. הילד
רוצה לעזור לו. הגבר לא. אחרי ויכוח קצר, הם עושים כרצונו של הילד ומזמינים את הקשיש לבלות איתם את הלילה ולחלוק את מזונם.
כי הדרך ארוכה, אפילו נצחית. תצלום: היידן ווקר
ניתן לסכם את תורת המוסר של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט במשפט בודד שהוא כתב על הנושא: “נהג רק על פי הכלל המעשי שתוכל לרצות שיהיה גם לחוק טבע כללי”
כשמגיעה העת להיפרד, שלושתם משוחחים קצרות, שיחה שמבהירה כל מה שיש לדעת על מהותה של כל דמות ועל האופן שבו הם מגיבים לעולם שסביבם.
“בבוקר הם עמדו בדרך והוא והילד התווכחו מה לתת לקשיש. בסוף, הוא לא קיבל הרבה. כמה קופסאות שימורים של ירקות ופירות. בסופו של דבר הילד פשוט הלך אל שולי הדרך והתיישב בין החורבות. הקשיש הכניס את הקופסאות לתרמיל הגב שלו ומתח את הרצועות. אתה צריך להודות לו, אתה יודע, אמר הגבר. אני לא הייתי נותן לך שום דבר.
[הקשיש]: אולי אני צריך ואולי לא.
[הגבר]: למה לא?
[הקשיש]: הייתי נותן לו את שלי.
[הגבר]: לא אכפת לך להעליב אותו?
[הקשיש]: זה יעליב אותו?
[הגבר]: לא, לא בגלל זה הוא עשה את זה.
[הקשיש]: למה הוא עשה את זה?
הוא הביט לעבר הילד והביט בקשיש. אתה לא תבין, הוא אמר. אני בטח לא מבין”.
**
ניתן לסכם את תורת המוסר של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט במשפט בודד שהוא כתב על הנושא: “נהג רק על פי הכלל המעשי שתוכל לרצות שיהיה גם לחוק טבע כללי”.
זהו אחד הציוויים הקטגוריים המפורסמים – וקאנט האמין כי ניתן יהיה להשתמש בו כדי לנתח את המניעים למעשיו של כל אדם. על פי ההיגיון הזה, מעשה הוא טוב וצודק אם לא תתנגדו שכל אדם אחר בעולם ינהג גם הוא באותו אופן.
כמו מרבית הפילוסופיה המערבית, קאנט לא חיבב במיוחד סתירות. הוא היה אבסולוטיסט, ולכן בתפישת העולם המוסרית שלו, אין אזורים אפורים. אם אינך רוצה שאחרים ישקרו, אל תשקר בעצמך לעולם ובלי קשר לנסיבות. אם אתה חושב שעצלות אינה ראויה, תפקידך לוודא שלעולם לא תתרום לה.
אלא שבחיים האמתיים הדברים לעולם אינם פשוטים כל כך. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולעתים קרובות החיים צבועים לא רק בשחור ולבן. כמו הפילוסופיות שנגדן התקומם קאנט בזמנו, גם זו שלו הייתה מעט נוקשה מדי לעולם שבו כל רגע נוצר מהצטלבות של משתנים רבים מספור.
שום דבר אינו כפי שהוא נראה, שום דבר אינו פשוט. תצלום: דניאל צ’קאלוב
אני מתעניין בבסיס אמונתו של קאנט, ונדמה לי שזהו בסיס מוצק. הוא הקפיד להבחין בין מה שאנו עושים מתוך נטייתנו ומה שאנחנו עושים מתוך חובה. הנטייה היא מה שנוח לנו – דחפיה של כל חיה בטבע, קידום האינטרסים האישיים, עשיית מה שקל, והמחשבה על הכאן והעכשיו בלבד. בני האדם מתייחדים, לטענתו, ביכולתם להתגבר על הנטיות שלהם בשם החובה: משהו שהוא טוב בפני עצמו.
הפער הזה שבין הנטייה לחובה, מרחב הפעולה הזו – החירות לבחור לעשות את מה שקשה – הוא שמעניק לבני אדם את הניצוץ
אדם העובד שעות רבות כל חייו כדי שלמשפחתו יהיו אפשרויות טובות משהיו לו פועל מתוך חובה. שבוי מלחמה חף מפשע שמקבל את עונשו בשם מישהו אחר שמצבו רע משלו פועל מתוך חובה. ילד המתעקש שאביו יחלוק את מעט המזון שלהם עם זר פועל מתוך חובה.
הפער הזה שבין הנטייה לחובה, מרחב הפעולה הזו – החירות לבחור לעשות את מה שקשה – הוא שמעניק לבני אדם את הניצוץ. כשאנו מייחסים למשהו ערך כשלעצמו ופועלים בניגוד לדחפינו, אנו מסוגלים לאיר את הטוב המוסרי שבעולם. זהו אור שמאיר את לבבות האנשים האחרים, כדי שגם הם ירצו לעשות את הדבר הנכון.
התפישה הזו נשענת לא מעט על העובדה שבני האדם נוטים לחקות זה את זה במניעיהם – חלק ניכר מההתנהגות שלנו מושפע ממה שאנו רואים סביבנו. הציווי הקטגורי של קאנט אומר לנו שברגע שהאור נדלק, הוא יפיץ את עצמו. אם נראה אחרים עושים את הטוב, סביר יותר שנעשה כך גם אנחנו.
חלקים ניכרים בפילוסופיה הם אזוטריים וקשים. ישנו שמץ של אמת בדימוי הנושן של גברים ונשים היושבים במגדל השן שלהם ואומרים לנו מה לעשות. אבל בו זמנית, ישנם חלקים רבים בפילוסופיה שאינם מוערכים כראוי ולמעשה עשויים להועיל לנו רבות.
אם מקלפים את השכבות, אי אפשר שלא להבחין כמה חשוב היה קאנט להיסטוריה של המין שלנו. כמה הוא חשוב גם היום. עבודתו מונחת
לפנינו, וביכולתנו להחליט איך להשתמש בה.
***
אחד השיאים ב”הדרך” מתרחש לקראת הסוף, כשהילד, שוב, רוצה לעזור למישהו. אלא שהפעם מדובר במישהו שהרע להם. הגבר, כמובן, מסרב. הילד מתעקש וטוען כי האדם שמולם מפחד ונואש ממש כמותם.
במקרה הספציפי הזה, הגבר מנצח בוויכוח, והם ממשיכים מבלי להושיט את ידם. כשהוא מנסה לאחר מכן לחדור את חומת זעמו של הילד, הילד שואל שאלה פשוטה: האם הסיפורים אמתיים?
הוא מתכוון למעשיות המנחמות שאביו סיפר לו כל חייו על כך שהטוּב תמיד מנצח את הרוע, ועל כך שהם, למעשה, האנשים הטובים וכי יש תקווה בעולם. הגבר משיב בחיוב. ברגע של שתיקה, דרוך ומתוח, הילד שואל: אם כך, למה בחיים האמיתיים אנחנו אף פעם לא עוזרים למי שצריך עזרה?
בפעם הראשונה שבה קראתי את הסצנה הזו, הרגשתי כבדות משונה – כאילו שהאמת התגלתה לי, אמת שלא ניתן למצוא בצבר של משפטים דחוסים, אלא רק לחוות. האם מקארת’י מנסה ללמד לקח מוסרי קנטיאני עמוק בספרות שלו? אני לא בטוח. אבל הייתי רוצה לחשוב שכן.
כל אחד מאיתנו הוא גיבור סיפורו שלו. חייכם הם סיפור שאתם במרכזו, אתם היעד שלו, ויש בו דמויות משנה המקיפות אתכם והן טובות או רעות, צודקות או טועות ביחס אליכם. כולנו, כמובן, מודעים למרכזיות העצמית הזו, אבל אנחנו לא מדברים עליה בגלוי. זה לא יאה, לא נעים אפילו.
מציאות? אידאל? או אולי אשלייה? תצלום: אוואן קירבי.
שכחנו שהמצב האנושי מגוון, שלאנשים שונים יש תבניות מחשבה שונות, ושמרבית האנשים אינם חושבים שהם הרעים
אבל עצם העובדה שאנחנו לא מדברים על זה, פירושה שאנחנו גם נכנעים לאשליה. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו – הגיבורים – תמיד האנשים הטובים, ושמי שעומד בדרכנו או אינו מסכים איתנו, או עשה לנו עוול גדול או קטן, הוא מעצם הגדרתו האיש הרע. שלהם לא מגיעות אמפתיה או נדיבות או הבנה, כאלה שהיינו מצפים לקבל לו היינו במצבם.
שכחנו שהמצב האנושי מגוון, שלאנשים שונים יש תבניות מחשבה שונות, ושמרבית האנשים אינם חושבים שהם הרעים. רובם חושבים, כמונו, שהם עושים את הדבר הנכון, הנאצל. אפילו כשזה לא נכון, הם – כמוכם – בני אדם בעל מגרעות, המעוצבים על ידי מיליארדי משתנים, שברבים מהם הם אינם מסוגלים לשלוט, ולכן אולי אין להם את המותרות ואת האפשרות לעשות את הדבר הנכון בכל רגע בחייהם.
מספיק להתבונן באקלים הפוליטי הנוכחי בעולם כדי לראות דוגמה לבעיה שעליה אני מדבר. התרגלנו כל כך לשנוא זה את זה, שאנו שוכחים לחלוטין שעצם השיחות בינינו נועדו לאפשר לנו להבין זה את זה טוב יותר. ובדרך הפכנו לאנשים שעושים ואומרים דברים שהופכים אותם לרעים שבסיפור.
אין לי פתרון מושלם, ואני לא כאן כדי לדבר בשבח המוסר הקנטיאני כדרך אל הארץ המובטחת. אבל אני חושב שאולי-אולי, כולנו נוכל להשתמש בכלי שהבחור הזה הציע לנו; ואולי-אולי, אם נחיה בעצמנו על פי הסיפורים שאנחנו מספרים כדי לעורר השראה בילדינו, נוכל לחיות חיים כנים יותר.
יש צורך בתמימות מסוימת כדי להאמין שטוּב לב יכול לשמש תרופת נגד לנושאים מורכבים של אי הסכמה ועוינות. אבל הגישה השלילית אינה מועילה, ואני מעדיף להיות תמים ולא ציני.
שמחת תורה 2022
יהודה נוני צייר ואומן דיגיטלי בשלוב קנווס וצבעי שמן. מופיע בסדנאות של סמסונג בישראל ובניורק. נוני הוא המאייר של תכנית הטלויזיה של אברי גלבוע של מדד ישראל בערוץ 13 ומרצה על חיי האמנות של האוניברסיטה של בר אילן
<nuniy5552@gmail.com>;
OUR SITES אתרי מבט
פרשת וַישב
- מאת ניר ברוידא
ביושבי השבוע בחדר המתנה לשירות לקוחות כלשהו חזיתי באירוע שהשאיר בי טעם רע מאד. בחור צעיר חלף במסדרון והפטיר כלאחר יד לפקידת הקבלה: “מה קרה? מלא חרדים כאן היום, מה הם עושים פה?” ונעלם לו באחד ממסדרונות הבניין. הבטתי בצמד גברים חרדים שעמדו לידה בהלם ושתקו.
אין דבר מקטין יותר מלדבר על אדם בהכללה ובגוף שלישי, כאילו הוא לא ניצב כעת במלוא אנושיותו לפניך. זוהי תרבות הביטול במיטבה, לדבר על אדם ולא לחשוב לרגע שיש לו רגשות ושאולי ניתן לפנות אליו ולקיים איתו שיחה ומפגש.
תהיתי כיצד בחור כזה שנראה בסך הכל חייכן ואדיב עשה מעשה כזה כלאחר יד, ונזכרתי בפרשת השבוע שלנו אשר ממשיכה רצף המתחיל כבר בפרשת בראשית. רצף של מאבקי אחים ואחיות שבמרכזן הרצון לשלוט ולבטל את הצד השני לחלוטין.
פורסם באתר בינה
חדשות ישראל
- התערבויות תזונתיות טובות יותר מתרופות לטיפול ב-IBS - Datilin
- רובי קין לקראת המשחק של מכבי תל אביב נגד בני ריינה - ספורט 1
- N12 - אביגיל מחייכת בזרועות הנשיא ביידן: תמונות מהפגישה בבית... - mako
- שחרור החטופים, בדרך למדינה פלסטינית: ההצעה של מצרים לרמטכ"ל וראש השב"כ - ynet ידיעות אחרונות
- הצביעו: השחקן האהוב בליגת העל ממכבי חיפה - One
אמת בסימן שאלה
פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר • בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת כדי להגן על עצמו • אבל את יכולות הסייבר חייבים לשמר • מי שייתן לאירועים האחרונים לפגוע בהן, ישלם מחיר גבוה פי כמה בעתיד
למה למשטרה לעשות באופן לא חוקי את מה שהיא יכולה לעשות באופן חוקי
נתחיל מהשורה התחתונה: פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר. לא משום שיש או אין בה ממש; על זה, לכאורה, אמורים להיות מסוגלים לענות כל צוותי הבדיקה הפנימיים, שעובדים בימים האחרונים בקדחתנות במשטרה ובפרקליטות. הסיבה לחקירה שתתקיים היא אחרת: אמון. בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת.
האיגרוף נותן לי ביטחון ודרך חיים”. פוקילה בזירה
צילום: Kimmo Räisänen ליה פוקילה, בתם של נורית מתל אביב ויוקה, איש האו”ם מפינלנד, היא התקווה החדשה של האיגרוף הישראלי • בת ה־18, שהחלה לייצג את ישראל עם מדליית ארד באליפות אירופה לנוער, מסתערת על אליפות היבשת עד גיל 22 ו”חולמת על מדליה אולימפית”
אם השם ליה פוקילה לא מצלצל לכם מוכר, או ישראלי, אתם לא לבד. המתאגרפת הצעירה, רק בת 18, כמעט אינה מוכרת אפילו בקרב חובבי הספורט האדוקים בארץ, אבל באוקטובר האחרון רשמה היסטוריה לאומית קטנה אחרי שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמשיגה מדליה נשית באליפות אירופה לנוער באיגרוף, שנערכה במונטנגרו.
פוקילה, המתחרה במשקל של עד 70 ק”ג, זכתה באחת משתי מדליות הארד המחולקות בענף אחרי שניצחה ברבע הגמר יריבה מטורקיה והפסידה בחצי הגמר ליריבה אוקראינית, אבל היא ממש לא נחה על כפפות הדפנה. כבר בסוף השבוע הזה תעלה לזירה באליפות אירופה עד גיל 22 בקרואטיה, שם היא מקווה ללכת עד הסוף.
ג’יהאד 2.0: הטרור העולמי יצליח להרים ראש?
אל־קאעידה, טליבאן או דאעש – המומחים מאוחדים בדעתם שבהיעדר מנהיגות, ראש אסטרטגי או מדינה לפעול ממנה בחופשיות, יתקשו ארגוני הטרור העולמיים לשחזר את ההישגים של העשורים האחרונים • למרות זאת, גורמי ביטחון צופים עלייה בניסיונות לפיגועים מצד כל ארגון טרור אפשרי •
מנסים לשכנע שהם השתנו. לוחמי טליבאן ברחובות קאבול, בשבוע שעבר , צילום: אי.פי
הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בנמל התעופה בקאבול הימם את העולם. מעבר להרג ולתחושת ההשפלה, שקשה היה שלא לחוש גם אם אתה לא אמריקני, הפיגוע הזה העלה שוב לכותרות את הג’יהאד העולמי, ואם להיות מדויקים – את התחושה שמה שקורה כעת באפגניסטן הוא המבוא לשובו של הטרור הגלובלי, שהיכה במערב בעוצמה בשני העשורים האחרונים.
ייאמר מייד: לא מעט מומחים סבורים שההפך הוא הנכון. שהעולם השתנה, שהטרור השתנה, שאפילו אפגניסטן השתנתה, ושאסור להקיש ממה שקרה בראשית המילניום על מה שיקרה כעת.
צפוף: לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה
איך הפך פורים היהודי לקרנבל “ימי פורים”? אולי כי התבגרנו ונרגענו משנאות
עד דלא ידע. תהלוכת פורים
איך יודע יהודי שהוא מבוגר? כשהוא חוזר לאהוב את חג פורים. הפופולריות של החג הזה בלבבות חוגגיו היא מבחן גילאי ומעמדי. ילדים אוהבים את פורים, נערות ונערים מתים עליו, אבל אז הם מתבגרים ונכנסים ל־20 שנות תיעוב מזעזע, שבהן הכל מגעיל אותם: ההתחפשות הסאחית, הפראות המטרידה, הרעש, הפיצוצים ובעיקר – העובדה שבני הנוער אוהבים אותו. זו, כידוע, כבר סיבה לחשוב לגבי כל דבר שהוא רע ומיותר. אבל אז מתבגרים קצת, ומתחילים לאהוב מחדש את החג המתוק הזה. אפילו חוזרים להתחפש, להשתטות, לשלוח משלוחי מנות קונספטואליים ולארגן מסיבות קהילתיות ומשפחתיות.
צפוף: לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה
מאוזני המן ועד לעוגיות מאותגרות חמץ – כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית
איור: נדב מצ’טה
למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה (התפלה) שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריה, ולעיתים גם סתם כי טעים.
מסיבת חג מולד בדאונינג 10 בזמן הסגר מסבכת את ג’ונסון
יועציו של ר”מ בריטניה תועדו מתבדחים על אירוע שקיימו בלשכה בדצמבר אשתקד, בזמן שהממלכה הייתה תחת סגר כבד. ג’ונסון התנצל והודיע על בדיקה, ומקורבת שלו התפטרה, אך באופוזיציה דורשים ממנו להתפטר: “אחראי לאובדן אמון הציבור”. משפחות הקורבנות: “מכעיס ומביש”
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון התנצל היום (רביעי) והכריז על בדיקה פנימית בעקבות הדלפה של סרטון שבו תועדו יועצים בכירים שלו מתבדחים על מסיבת חג מולד בדאוניג 10 בשנה שעברה, בזמן הסגר. התיעוד שם קץ ליותר משבוע של הכחשות של ג’ונסון ושל שריו, שדחו דיווחים בכלי התקשורת שלפיהם עשרות אנשי צוות השתתפו באירוע ממושך ב-18 בדצמבר אשתקד.
כוח חשאי בצבא ארה”ב כתש את דאעש. הוא לא הבחין בין אזרחים ללוחמים
יו יורק טיימס חושף כי תא מיוחד, שחבריו היו לבושים על אזרחי ושקיומו לא מתועד ברישומי הצבא, אחראי לשורת פגיעות קשות באזרחים בסוריה במהלך המאבק בארגון. סירות של פליטים הופצצו, ומבנה מגורים הוחרב מבלי שהוכח כי הוא יעד אויב. “האנושיות שלהם נשחקה”
כוח חשאי ומיוחד של צבא ארצות הברית שפעל נגד ארגון “המדינה האסלאמית” (דאעש) בסוריה ובעיראק הרג מספר גדול של אזרחים חפים מפשע, וניסה לטייח זאת – כך נחשף אתמול (ראשון) בניו יורק טיימס. הכוח, “טאלון אנוויל”, פעל ממשרדים שגרתיים בסוריה ובעיראק בין 2014 ל-2019, אך קיומו לא מתועד ברישומים הצבאיים.
תקווה בקנטקי: ייתכן שמספר ההרוגים באסון נמוך בהרבה מההערכות
על אף שבתחילת האסון עלה חשש שמספר ההרוגים בו יגיע למאה, כעת אמר דובר מפעל הנרות שנחרב בסופה שכמות העובדים בו היתה קטנה משסברו, ולכן ההערכה הנוכחית עומדת על 50 הרוגים. במהלך עבודות החילוץ ביממה האחרונה אותרו 8 הרוגים, ו-8 נוספים עדיין מוגדרים נעדרים
שמונה בני אדם אותרו הלילה (שני) ללא רוח חיים בהריסות מפעל הנרות במייפילד, קנטקי, שנפגע מסופת טורנדו שפקדה את האזור בסוף השבוע. שמונה בני אדם נוספים עדיין מוגדרים נעדרים. דובר המפעל, בוב פרגוסון, הודיע כי בניגוד לדיווחים הראשוניים על חשש לחייהם של עשרות בני אדם שעבדו בו אותו זמן, נראה שמספר הקורבנות נמוך בהרבה. “אנו מודים לאל על כך”, מסר.
מהומות בירדן לאחר ש-12 שנות מאסר נגזרו על פוליטיקאי שאיים על המלך
אוסמה אל-עג’רמה, חבר פרלמנט שהודח, השמיע הצהרות בוטות נגד בית המלוכה הירדני וסמלי השלטון • בעקבות ההרשעה, בני שבט אל-עג’רמה החלו להתפרע מדרום לבירה עמאן והשליכו אבנים על שלטי חוצות עם תמונת המלך עבדאללה
המלך עבדאללה, צילום: צילום: אי.אף.פי
זעם בירדן אחרי שבית המשפט במדינה הטיל היום (רביעי) עונש של 12 שנות מאסר על חבר הפרלמנט המודח, אוסמה אל-עג’רמה, באשמת איום על חייו של המלך עבדאללה.
ראשית הפרשה בחודש מאי 2021. אל-עג’רמה הואשם כי הטיח עלבונות בעמיתיו בפרלמנט וסירב בהמשך להתנצל. בעקבות כך, ועדה פרלמנטית הצביעה בעד הקפאת חברותו בפרלמנט למשך שנה.
ארדואן: “הרצוג יגיע לביקור בטורקיה בתחילת פברואר
הרצוג וארדואן , צילום: אורן בן חקון, איי. פי, =
הנשיא הטורקי אמר בראיון לתקשורת המקומית כי הביקור “ייפתח דף חדש ביחסי טורקיה וישראל” • בירושלים טרם התייחסו לנושא
הנשיא הרצוג צפוי לבקר באנקרה ולהיפגש עם מקבילו הטורקי רג’יפ טאיפ ארדואן “בתחילת פברואר” – כך דווח הערב (רביעי) בתקשורת המקומית בטורקיה. “ביקורו (של הרצוג) צפוי לפתוח דף חדש ביחסים” נכתב בעיתון “דיילי סבאח” שיוצא לאור בטורקיה, אשר ציטט את הדברים מתוך ראיון שנתן ארדואן מוקדם יותר לטלוויזיה המקומית.
איני יכול עוד: אפילו עבור יוסי מזרחי, הבור של בית”ר גדול מדי
המאמן הוותיק, מי שגדל בבירה ועשה הכל בשביל הסמל, לא יכל לשאת את המצב הרעוע בו נמצא המועדון שהוא כל כך אוהב • וגם: פרידה ממאור בוזגלו
אוהדי בית”ר עם מזרחי מול הפועל. הם בטוח מבינים את מצבו, צילום: אלן שיבר
- יוסי מזרחי לא היה המאמן של בית”ר ירושלים, אלא הכומר שלה. כשבן אדם נמצא על ערש דווי, נוטה למות, מקובל להביא לחדרו כומר שיבקש עליו רחמים ברגעיו האחרונים, ודרך צלחה במעבר לגן עדן. כשאלי אוחנה קרא למזרחי לפני חודש וחצי לבוא ולהחליף את ארווין קומאן, הוא ידע שיוסי לא יגיד לא, כי הוא אחראי מדי, כי הוא חרד מדי, כי הוא מאלו שבאמת אכפת לו מבית”ר. מזרחי מכיר את הכדורגל פה כבר 60 שנה, מאז שהיה ילד. בשנותיו הראשונות בית”ר היה קבוצה קטנה בליגה נמוכה, אפילו לא הבכירה בעיר. אבל למזרחי יש חלק גדול בהפיכתה של בית”ר למעצמה מקומית. גם כשהלך למקומות אחרים, בית”ר הייתה ברירת המחדל שלו, תמיד בדק מה איתה ומה עשתה. הוא היה חייל שלה, בסדיר ובעיקר במילואים. אוחנה קרא לו ומזרחי אמר כן, גם כשהוא רצה להגיד לא.
עדות מצמררת ממחנה אושוויץ: “ראיתי איך נראה הגיהינום”
שאול שפילמן (90) ניצל 3 פעמים מתאי הגזים באושוויץ • את הימים הקשים שרד בזכות המחשבה: “זה רק חלום רע” • אך גם אחרי שעלה ארצה, נתקל במצוקה כלכלית ובביקורת קשה: “אמרו שהלכנו כצאן לטבח”
שאול שפילמן (90) נולד בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, “חגג” את בר המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: “כל עוד אתה נושם אתה חי”, ו”זה חלום רע שתכף יחלוף”.
“חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון”. לשם הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.
ראש ממשלה צריך גם לדעת איך ללהק
עם כל הכבוד לדברים יפים שנעשו כאן בשנה החולפת, מי שמתיימר לנהל מדינה מורכבת כמו ישראל חייב לדעת גם איך לבחור את החבורה המצומצמת שיצאה איתו לדרך • ומה נסגר עם ישראלים שטסים עכשיו לטורקיה?!
אמנות הליהוק, צילום: נדב מצ’טה
קריסת ממשלת בנט־לפיד משאירה אחריה המון חומר למחשבה. האם הניסוי אכן נכשל? האם הכישלון היה ידוע מראש, ולכן חבל לחזור עליו אי־פעם בעתיד? ואולי היו אלה בעיקר כשלים בחישוב של עיתוי ובשלות, והניסוי פשוט הקדים את זמנו?
אני מניח שרבים מאיתנו ייקחו את הדיון (שוב!) לשאלת המנהיגות. זאת שאלה נצחית וגם די רווחית, כי היא מאפשרת לכנס עוד ועוד ימי עיון על מנהיגות, ולהציע סדנאות מנהיגות, סמינרים למנהיגות, הדרכה אישית למנהיגים בעיני עצמם, וכן ייעוץ, ליווי והעצמה לעוד ועוד אנשים שבחיים שלהם לא יובילו אף אחד לשום מקום טוב, אבל מוכנים לשלם לא מעט כדי לבדוק את זה מקרוב.
נופש יהודי הומייה
עם התחממות עונת הנסיעות, להלן מדריך בזק למטייל הנבוך – לפני ביקורת הדרכונים ואחריה • וכבונוס קבלו טריק מתוחכם שיסדר את הילדים המשועממים באינסטגרם
איור: עובדיה בנישו
הקיץ מתקרב, ואחרי השנתיים הקשות שעברנו עם הסגרים, הבידודים, המסיכות והבדיקות – לכולנו מגיעה חופשה עסיסית ורגועה.
חופי הארץ, יוון, טורקיה ואירופה הקלאסית רק מחכים שנגיע. אבל כדאי להזדרז לפני שחברות התרופות ימציאו איזו מגיפה, אבעבועות הקוף או קדחת ההיפופוטם, רק כדי שיוכלו למכור לנו עוד תרופות או סתם כדי שלמנהלים שלהם יהיה פחות צפוף בחופשה הקרובה.
מצד שני, נער הייתי וגם זקנתי, ולא כל החופשות הן תמיד תענוג כזה גדול. לכן, לפני שאתם מקבלים החלטה שאתם עלולים להצטער עליה, יש לבחון היטב את היתרונות והחסרונות של נושא החופש
לא, אדוני ראש הממשלה
פעם יאיר עשה הכל מצוין, אבל האתגר הגדול בחייו עוד לפניו • חילוני ודתייה נשואים באושר – זוהי לא בדיחה • ואת המאבק התמידי בכבישים אפשר לשפר במחווה פשוטה
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
ברכות לראש הממשלה יאיר לפיד. מי היה מאמין, יאיר, שיום אחד תהיה ראש ממשלה, ולו לכמה חודשים דחוקים ומציקים. פעם, מזמן, היינו שייכים לאותו חוג חברתי, אתה זוכר כמוני, ערבים על הגג של דני סידס, גיטרות, תמיר הרפז, ישראל ברייט, אורנה כהן (דץ), מנגנים ושרים מילים מטופשות מומצאות על המקום. היית הכי טוב בזה.
זכיתי להיות חבר שלך לאיזו תקופה, כשהיינו בני 20 וקצת. הייתי ירושלמי, דל אמצעים, גר בחדר שכור אצל קשישה קפדנית, מחמם ארוחות קפואות מאמא, די בודד בגדול, ואתה הכנסת אותי הביתה, ונתת לי להרגיש בנאדם שיש לו מקום בעיר הגדולה מדי. ונתת לי את האוטו שלך לנסוע לבקר את ההורים בירושלים, בידיעה שכל נסיעה בקסטל עשויה לחסל את מה שנשאר מהקונטסה המרוטה שלך. ונתת. כי אתה בנאדם נדיב. ראיתי במו עיניי, עוד לפני שנהיית יאיר לפיד.
עד ליום הבחירות יש לנו עוד הרבה לאן להידרדר
האם עוד נותרו בעלי זכות בחירה שמוחם לא נשטף, והם מסוגלים להתווכח בלי לחזור, כמו זומבי או תוכי, על כל אוצר המילים המחנאי מהפגנות בלפור או רעננה? • הימים הבאים, לקראת הבחירות, יהיו מלאים רעל וג’יפה וג’ורות ופייק מידע, ומי שיככבו בהם יהיו בעלי העור העבה והקיבה החזקה
איור: נדב מצ’טה
הימים שעוד נכונו לנו לא עומדים להיות תענוג צרוף. בפתח עומדים חודשים שבהם הכל ייפתח: ימ”חים וגם ג’ורות. מידע שהוא לא בדיוק מידע יישפך החוצה, וככל שיהיה רע – כך ייטב. בזמן הקרוב אפשר לשכוח משיקולים של חוש מידה, טעם טוב או יושר. שלא לדבר על הברק האנין של האמנות המילולית.
איפה… ישראל השרויה בתיקו כבד נגררת שוב לבחירות שותתות רעל וג’יפה, ומי שיככב בהן יהיו בעלי העור העבה והקיבה החזקה. חסרי הפילטר והבושה. אבל אחריהן – האם אני מחדש משהו? – שוב נצטרך לחיות יחד, לבנות קואליציות ולשתף פעולה.
Follow Us!