איזו שטות זאת הייתה להתעקש לכתוב בחו”ל מאת תומר בן אהרון

רציתי כל כך לכתוב בחופשה, לשבת עם הלפטופ בבית קפה מגניב בעיר גדולה בחוף

הימים נזלו בהנאה. החופשה נגמרה. לא מצאתי שום דבר בעל ערך לומר על כל החוויות שחוויתי.

writing

אני מביט מבעד לחלון הגדול, מביט במטוס של “אייר פראנס” העומד בלי נוע ליד הגייט. דקות ארוכות אני מביט בו, וכאב עמום פועם לי ברקה הימנית. הטיסה תמריא רק עוד ארבע שעות, אבל ארבע שעות אני כבר מסתובב בשדה ומיציתי את כל המתקנים. אין לי עוד לאן ללכת, אני כלוא בתחנת המעבר הזאת, אני מקלל את עצמי שכדי לחסוך כמה שקלים, או דולרים, או אירו, הסכמתי להמתנה ארוכה כל כך אחרי טיסת לילה מארצות הברית שבמהלכה לא ישנתי כלל. מבעוד מועד רכשתי כדורי שינה אבל לפתע, בזמן הטיסה, חששתי לקחת. מסע החזרה הביתה מעורר בי תמיד תחושה נעימה, ונתקפתי פחד שהכדור יגזול ממני את ההקלה המתוקה של אדם השב לנחלתו.

הוא לא חזק, כאב הראש, לא מהזן המשתק, אבל הוא שם, כל הזמן שם, כמעין נוכחות שכבלה את עצמה למוחי, התמזגה לי בכוח עם התודעה. מדהים כמה מהר התרגלתי לנוכחות הזאת שהופיעה עם ההגעה לשארל דה גול וליוותה אותי בחנויות הדיוטי פרי, ובדוכן שמוכר כריכים בתעריפים שאפשר להציע רק לקהל שבוי, ובכיסא הגדול שבתוכו אני מנסה לשקוע עכשיו. אני רק בוהה ובוהה עד שכל העולם שוחה, ונמל התעופה הופך לנמל ימי ואני ממתין לספינה שתיקח אותי הביתה. המחשבה מצחיקה אותי – אני, על ספינה, משקיף אל האופק בדרכי חזרה מהיבשת החדשה – ואני מחייך, אבל החיוך מעצים את כאב הראש וכפות ידיי מכסות את פניי, ולמשך כמה רגעים אני מרכז את כל המשאבים שעוד נותרו לי כדי להילחם בהתקף. ארבע שעות הן נצח, ואיך אפשר לשרוד פעמיים נצח ביום אחד?

כמה משלם אדם שרוצה לנסוע לחופשה של שבועיים בארצות הברית? 900 דולר על הטיסות (דיל!) ויומיים מהחיים. יומיים שעוברים בתוך גושי מתכת מעופפים ובמבנים שבעצם לא נמצאים בשום מדינה, ואני אומר בצרפתית שבורה לאישה המבוגרת שיושבת מרחק כמה כיסאות ממני, “לא ייאמן! אנחנו נמצאים בשום מקום ובכל זאת איבדנו יום מהחיים”, והיא מסתכלת עלי בבעתה ומסתלקת משם, אבל הילד שישב לידה דווקא מחייך בשמחה. האישה חוזרת אחרי רגע וחוטפת אותו מחברתי. אני לא מבין למה כולם פה מחייכים כל הזמן, בארץ שום מקום, למה כולם מקבלים בהבנה רבה כל כך את היום האבוד הזה שמחר כבר יימחק מעברם כאילו לא היה מעולם, זמן שלא נקף ולא נרשם.

הצורך לקחת בעלות על היום הזה חולף בי כמו צמרמורת, ובזינוק חד אני שולף את הלפטופ מהתיק, פותח מסמך חדש בגוגל דוֹקס ומתחיל לשפוך על המסך פסקאות מבוהלות, משונות, ארוכות נורא. אם הן בעברית, הרי שזו עברית של שדות תעופה, מהולה במילים זרות שאת משמעותן איני מכיר. ובכל זאת, לראשונה זה שבועיים אני מצליח לחלץ מתוכי מחשבות שמתחברות זו לזו, שטף של משפטים גמישים שממלאים עמודים שלמים, 100 מילים, 200, 500, 747, 85ט, אלף, מיליון, אינסוף. מה זה משנה. האורך לא קובע, גם לא הרוחב, והפסקאות מתגבשות והופכות ללבני טטריס שיורדות בלי הפסקה ותופסות עוד ועוד שטחים דיגיטליים ובונות יחד בניין הגדול מסך חלקיו. אני כותב סיפור על אנשים ובעלי חיים שמתגוררים בארץ רחוקה ומדברים בשפה שאף אחד חוץ מהם לא מבין, והם כותבים ספר בשפה הזאת, ואף אחד חוץ מהם לא מסוגל לקרוא אותו, ולכן הוא לא נמכר בארצות אחרות, ומכיוון שהם מעטים בלבד, חמישה, או חמישה עשר, לא יותר, הם לא מצליחים להחזיר את ההשקעה ומידרדרים לעוני ולמסכנוּת וכל היום מחפשים אשמים ורבים זה עם זה והורגים זה את זה עד שהם נעלמים מהעולם ורק אני נשאר לספר את הסיפור, והסיפור שלי הרבה יותר טוב משלהם, ואני באקסטזה. כי בכלל לא ידעתי שאני מסוגל לכתוב דבר כזה. בפלאפון אני רואה שחלפו עשרים וחמש דקות בלבד. הספק שיא. אני סוגר את המחשב וקם לחפש דוכן לקנות בו מיץ כי כאב הראש התחזק בינתיים ובלי זריקת מרץ לא אוכל להמשיך.

במקרר הקטן של חנות הז’ורנלים מיץ התפוזים נראה מפתה במיוחד, אז אני רוכש אותו וחוזר בדיוק לאותו גייט, לאותו כיסא, ופולט אנחה טובה של רווחה, לוגם ועוצם עיניים ומדמיין איך אנשים שונים יגיבו לסיפור החדש שלי כשיקראו אותו בארץ אחרת.

***

בדיעבד הגזמתי עם הקונקשן. נדמה לי שבסופו של דבר הצלחתי לעצום קצת את העיניים וכשפקחתי אותן נשארה רק שעה קלה עד הטיסה. העברתי אותה בהתעוררות, בשירותים, עם כוס קפה, ואז ארבע וחצי שעות באוויר שחלפו בקלות עם ספר פנטזיה זול, ומנתב”ג חצי שעה עד הבית ועוד שעה של פריקה ומקלחת, ובשתיים בלילה הלכתי לישון. תשע שעות שינה טובה. קמתי ושתיתי קפה מול האייפד במשך עשרים דקות והשתהיתי עוד קצת עד שהתחלתי לעבוד. וכל השגרה הזו, שרק לפני שבועיים נשבר לי ממנה הזין, נהייתה פתאום נעימה ומלטפת.

בהמשך היום, כשנזכרתי בחשש בניסיונות הכתיבה הכושלים שלי במהלך החופשה, לא נתתי לזה לדכדך אותי והזכרתי לעצמי שבעצם יש לי דד-ליין גמיש, הכול בסדר, אין לחץ. אחרי כמה ימים התיישבתי מול המחשב וסוף סוף יצא משהו, צמח מתוך שברי הרעיון שהבאתי איתי לישראל. איזו שטות זאת הייתה, חשבתי, להתעקש לכתוב בחו”ל, כאילו הכתיבה בחסות הזרות יכולה להדליק איזה ניצוץ שלעולם לא אצליח לשחזר בבית. הרי מלאכת הכתיבה דורשת שגרה והתמדה עיקשת על קרקע מוכרת ויציבה, וכשקמתי להכין לי סנדביץ’ פתאום צץ לי בראש משום מקום הדימוי הזה של כתיבה בלב ים, על גבי הגלים, בספינה הנמצאת בדרכה חזרה מיבשת רחוקה. הזמן נמתח ומאבד משמעות ונוסעי הספינה לא רואים עוד דבר מלבד המים המקיפים אותם מכל עבר, ואחד מהם פותח מחברת ומנסה לתאר את החוויות שחווה אך מאמציו הם לשווא, כי כל מה שנכתב במסע ללא זמן, לא פה ולא שם, נבלע ונעלם כמו טובע בים בדרך הביתה.