איך אני סובל מפיטורי איילת זורר? מאת עבד ל. עזב


כשסקרתי את אתרי החדשות באחד הבקרים בשבוע שעבר הבחנתי בהצהרה של ריטה: “אני מעריצה את איילת זורר”. הדברים של ריטה משכו את תשומת לבי על רקע הוויכוח המתנהל בימים האחרונים סביב הפיטורים של זורר מעבודתה בחברת “גולברי”, שהחלה להעסיק במקומה דוגמנית צעירה יותר.

Ayelet-zorer

מכל הכתבות שהופיעו בעניין זה לא קראתי אפילו אחת, עד שראיתי את הרשימה של צפי סער (“הפחדים הכמוסים שמעוררת איילת זורר בגברים בגיל העמידה“, “הארץ”, 4.2). המסקנה נמסרת כבר בכותרת: גברים בגיל העמידה (אני) הם הסובלים מפיטורי זורר. התחלתי לעיין לעומק בכתבות השונות שעסקו בפרשה ויצאתי עוד יותר מבולבל: איך אני סובל מפיטוריה של זורר?

נתחיל ברקע תיאורטי. אין לי כל קשר לעולם הדוגמנות. מספר הדוגמניות שאני מכיר בשמן (האם אמור אני להתעניין גם בדוגמנים?) אינו עולה על חמש, וחלקן כבר אינן עוסקות במקצוע, אלא מגדלות עגבניות בגינות הירק שלהן: קלאודיה שיפר וסינדי קרופורד. על איילת זורר לא שמעתי כלל לפני הפיטורים. בעזרת גוגל למדתי מיהי, ובעיקר צפיתי באבולוציה הפוטוגרפית שלה. זורר היתה יפה ועודנה יפה.

אבל על מה יצא קצפה של סער? מדוע סבורה היא, שאסור למעסיקים של זורר לפטר אותה על סמך השינוי הטבעי (מודגש, טבעי) בנתוניה הפיסיים? ועדיין לא הבנתי למה אני, גבר בגיל העמידה, אמור לדאוג בגלל פיטורי הדוגמנית. תקנו אותי אם אני טועה, אבל דוגמניות מתקבלות לעבודה על סמך שלושה נתונים בלבד: מראה גופן, סגנון הליכתן והבעות הפנים שלהן, האמורות להעלות את ריכוז הטסטוסטרון בדמם של גברים.

הן אינן מתקבלות על סמך תארים אקדמיים, ולמעשה ברוב המקרים מעסיקיהן ישמחו אם האיי־קיו שלהן יהיה די בינוני. הן אינן נדרשות להפגין כישורים ספורטיביים בסגנון מייקל ג’ורדן או כוח פיסי כמו עובדי מכרות. הן אפילו אינן צריכות להפגין ידע בעולם הצומח, או לדעת איך משפרים את תנובת החלב של הפרות. הן מוכרחות להציג גוף חטוב, הליכה מענטזת ושפתיים פשוקות שאמורות לגרות אותי. ואם מדי פעם תתגנב לצילומים איזו פטמה או מעבר לזה, זה אמור להדליק אותנו, הגברים, כמו שגפרור מדליק טרפנטין.

אבל, גבירותי, זה לא עובד כך. אם אתן, הדוגמניות, קהל מעריציכן, מעריצותיכן ומעסיקיכן חושבים שאנחנו, עדת הגברים בגיל העמידה, יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה למסע הפרסום הבא שבמרכזו דוגמנית חלומותינו כדי לקנות מוצר כלשהו, אתם חיים באשליה. עם כל הערצתי ליופי העל־טבעי של גלית גוטמן, אני מצהיר בזאת שאיני מוכן להשקיע שקל אחד יותר במוצר כלשהו רק משום שהיא דיגמנה אותו.

תעשיית הדוגמנות, כמו תעשיות רבות בעולם המודרני, היא תעשייה של אשליות ואחיזת עיניים על גבול הרמאות. כל אחת מהדוגמניות הרבות בעולם לא תרמה מאומה לכשרון שעליו בנויה תהילתה: יופיה הפיסי. היא קיבלה אותו מאלוהים / הטבע / הגנים של הוריה. לה אין חלק בו. זאת ועוד, היא אמורה למכור לנו אשליה, שקר, על ידי הצגת גופה העירום או החצי עירום. כי מה הקשר בין מצב הראייה שלי לבין החולצה הנקרעת של בר רפאלי והחזייה השחורה שלה? ומה הקשר בין החזייה של מורן אטיאס לטעם של שלגוני ג’ויה?

אבל אנחנו חיים בעולם המודרני, שבו סקס, וסקס בלבד, מוכר. לכן המיניות מפעפעת בכל פרסומת ובתוכניות טלוויזיה נערצות כמו “הישרדות”. חדשות על הטרדה מינית, אמיתית או מדומה, מתפשטות במהירות רבה יותר מידיעות בכל תחום אחר.

הגוף של אשה הוא קניינה הבלעדי. רק לה מותר להחליט מה לעשות בו ואם לשתף בו אחרים. אבל ברגע שהיא החליטה להשתמש בו כסחורה, כחפץ המיועד למכירה או לתצוגה, עליה לקבל עליה את חוקי הסחר המקובלים. לחפצים סחירים יש ביקוש, יש היצע, ומעל הכל, יש תוקף. את התוקף קובעים תהליכי בליה, התפוררות וריקבון, אבל גם הסכמים בין הקונה למוכר. ירקות ופירות רבים מושלכים לאשפה כשהם עדיין ראויים למאכל, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה. המזון העודף שנותר במסעדות ובגני אירועים בסוף המשמרת נזרק לפח, אלא אם כן מישהו אוסף אותו כדי להעבירו לאלה שסבורים שהוא ראוי לאכילה.

מרגע שאשה הציעה את גופה כחלק מהקריירה שלה, חלים על הגוף הזה חוקי ההיצע והביקוש. אני משוכנע שצפי סער תאשר, כי רוז’ה מילה, ששיחק כדורגל (ורקד) בנבחרת קמרון בשנות ה–90, כשגילו היה קרוב ל–40, הוא תופעת טבע. לכדורגלנים ולספורטאים בכלל יש תאריך תפוגה.

אני משוכנע גם, שסער תאשר שדוגמניות אינן מתפרנסות מראיונות בעניינים פוליטיים בכלי התקשורת, או מהנחיית חוקרים הכותבים עבודות דוקטורט. אם עיסוקים אלה ודומים להם היו מקור פרנסתן, הן היו יכולות להתמיד בהם עד גיל 205. אבל מקור פרנסתן הוא אשליית החמוקיים, השדיים, העיניים היפות והחוטיני — ולכל אלה יש טווח תפוגה קצר.

הכתבה פורסמה במדור דעות של אתר הארץ ב 2-7-2016