איך התחילה אירופה? מאת אבי וולף

מה הפך את אירופה מיבשת נחשלת ומפוחדת, הסובלת מפשיטות מוסלמים וברברים, לחבל הארץ העשיר והחזק שהשתלט על רוב העולם? • בעזרת מפות, נתונים, סיפורים וראיות למכביר, בוחן רוברט ברטלט את ימי הביניים המאוחרים של אירופה, ומוצא בהם את התשובות • ביקורת ספר: התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות

europe-begining
הרבה בגלל הדת, אבל לא רק; הטבח במץ, צרפת, מסע הצלב הראשון. ציור מהמאה ה-19

אני עוד זוכר כילד איך פניו של אבי, חוקר שמתמחה בימי הביניים, התכווצו כשהשמיצו משהו כ”ימי-ביניימי” בתקשורת ובשיחות סלון. לא פעם הוא היה מונה את ההישגים החשובים שבאו מאותה תקופה—הוגי דעות, אוניברסיטאות, סוגי כתיבה מיוחדים, המצאות—ועוד כהנה וכהנה, ומגן על כבודה האבוד.

ואכן, קשה לחשוב על תקופה היסטורית מושמצת יותר מימי הביניים של אירופה. מאז ימי הרנסנס, וביתר שאת מאז הנאורות, התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית המערבית לבין המודרנה הפכה לשם קוד לפיגור, אמונות תפלות וחוסר ניידות ומעוף. אם לאדם המודרני המשכיל הייתה ניתנת בחירה בין חיים בתקופת האבן וחיים בימי הביניים, סביר להניח שהוא היה בוחר בראשונה – לפחות יש לה רומנטיקה מסוימת של ימי ה”פרא האציל”.

ברם, בדיוק כמו שלא ניתן ברצינות לכתוב על היסטוריה יהודית “מהתנ”ך ועד הפלמ”ח” ולשכוח את כל מה שהתרחש באמצע, שכביכול “אינו חשוב כלל”, כך לא ניתן להבין לעומק את העולם המערבי של ימינו בלי ללמוד ברצינות את תקופת ימי הביניים. הרבה מהמוסדות, הערים, הארצות, העמים והמסורות שהרכיבו ומרכיבים את היבשת של אירופה כיום, ערש התרבות המערבית לאחר נפילת יוון ורומא, נוצרו והותכו באותן אלף שנים “חשוכות”.

ספרו של רוברט ברטלט היווצרותה של אירופה מגיע בדיוק כדי לגולל חלק מסיפור מרתק זה, בהתרכזו במגמות העומק והרוחב של ימי הביניים, במה שמכונה “ימי הביניים הגבוהים” וחלק מ”ימי הביניים המאוחרים” (בערך מהמאה העשירית עד יציאת קולומבוס). זוהי היסטוריה שלא רק שכדאי להכירה בגלל חשיבותה להבנת העולם המערבי, אלא בכלל כפרשיה היסטורית מרתקת בפני עצמה.

למען האל, האדמה והרווחים

אם הייתה תקופה של קיפאון בימי הביניים, הרי אלו “ימי הביניים המוקדמים”—אותו פרק זמן בין נפילת האימפריה הרומית המערבית והמאה העשירית לספירה. התפרקות המוסדות השלטוניים, פלישות תדירות מהמזרח ומהדרום על-ידי ברברים ומוסלמים והרס הסחר והערים, הביאו להתבצרות יותר ויותר אנשים בתוך איים משל עצמם, עם מסורות משלהם, שליט או תקיף מקומי ומלך פורמלי, ועם קשר אנושי מועט אפילו למרחקים קצרים.

בתקופה עליה מדבר ברטלט לעומת זאת—בין המאה העשירית לספירה למאה הארבעה-עשר לספירה—אירופה ידעה פריחה והתפשטות מרשימים בכל קנה מידה. אליטות חזקות מהכמורה, המנזרים, האריסטוקרטיה והסוחרים כאילו לקו בסוג של דחף בלתי-נשלט לצאת למקומות רחוקים ככל האפשר. את התוצאות המרשימות ניתן לראות על המפות הרבות שמביא ברטלט לכל אורך הספר.

חיבור מקיף וגדוש ראיות; ספרו של ברטלט.
europe-begining-1

המניע הראשון והרשמי לכך היה כיבוש בשם האל הנוצרי. מסעות צלב יצאו וכבשו בשם הכנסייה הרומית-לטינית לא רק את ארץ ישראל, אלא גם את קפריסין, אזורים בסוריה ולבנון, דרום ספרד, והארצות הבלטיות במזרח אירופה. חלק מאותם כיבושים החזיקו מעמד בידיים אירופיות וחלק לא, אבל מגמת ההתפשטות והתקפת הנגד, לאחר מאות שנים של נסיגה והישרדות, הייתה בשיאה.

גם המניע ה”רגיל” של אדמות ועושר המריץ רבים מהאצולה הצרפתית-גרמנית—הליבה של אירופה באותה עת—לצאת למסעות כיבוש. אם בהזמנת מלכים זרים ואם נגד רצונם, אותם לוחמים עזי-נפש (אפילו אויביהם הודו בכך, גם אם גינו את תכונותיהם האחרות) יצאו הרחק מארצם למען קבל “פיאודום”, או בעלות מוגבלת ואדנות למעשה על חלקת אדמה משלהם. אותם אנשי אצולה היו בד”כ מהשכבות הנמוכות יותר של מעמדם: לא ברונים גדולים, אלא בני אצולה בינונית או בנים צעירים יותר שלא היו שבעי רצון מהחיים בצל אחיהם הבוגרים. במקרים מסוימים, שאפתנות זאת אפילו הביאה לייסוד מלכויות חדשות, בסיציליה למשל.

ולבסוף, היו אלה גם הרווחים הכספיים גרידא שהניעו התפשטות מערבית, במיוחד של ערי מסחר באיטליה ובגרמניה. הראשונים התפשטו לכל אורך חופי הים התיכון והקימו ערים ורובעים מספרד ועד חצי-האי קרים (ממנו באה אותה אניה ידועה לשמצה שהפיצה את המגיפה השחורה בסוף התקופה הנזכרת), שעה שבצפון ערים ישנות וחדשות (ברלין נוסדה בתקופה הזאת) הקימו מערכות של קשרי סחר וגומלין ביניהם, שהמפורסם שבהם הוא “ליגת ערי ההאנזה” שהגיעה עד נובגורוד שבאיזור רוסיה של היום.

שפה משותפת—ו”אחרים”

להתפשטות ולתנועה זאת הייתה משמעות לא רק של פילוג אלא גם איחוד. במקום “מקומיות-היתר” של ימי הביניים המוקדמים, אנשי האליטות התחילו לראות את אירופה הלטינית—קרי: אותן מלכויות ואדנויות שראו עצמן כפופות לרומא, לפחות מבחינה רשמית—כמקום בעל ייחוד משל עצמו, החורג מעבר למלכויות וארצות מקומיות. עמים בעלי שפות שונות מאנגליה עד פולין התחילו לחלוק את אותם שמות וקדושים. בסוף התקופה הנסקרת, תייר היה יכול להיפגש במערכת נוצרית אחדותית מהים הצפוני עד לים הבלטי, באבירים דוברי צרפתית וגרמנית הרחק ממולדתם, ובחוקות ערים ומסורות הדומות להפליא לאיזור צרפת-גרמניה – גם במקומות נידחים ביותר.

תופעה נוספת שמדגימה זאת היא רשת המנזרים הענקית של מסדרים כמו קליני והסיסטרציאניים. עמים זרים ופגניים כמו פולין והונגריה הסכימו להתנצר ולהתקבל לעולם הנוצרי-לטיני, והמסדרים הזמינו מתיישבים חדשים, גרמנים ויהודים, לעזור לארצם לפרוח. המתיישבים קיבלו הנחות רבות ממסים ומחובות עבודה, והתרחבותה של התופעה מערערת את התמונה המקובלת של איכרים חסרי אונים בלי הזדמנויות לשפר את חייהם.

ברם, לא הכל הלך חלק. רחוק מכך. לא רק בארץ הקודש נתקלו הצלבנים הלטיניים בהתנגדות אלימה ומתמדת, אלא גם במזרח אירופה. שבטים פגאניים חזקים נאבקו קשות נגד כל ניסיון לכפות עליהם נצרות, וגם הנוצרים היוונים והמוסלמים היו בניהן של מורשות תרבותיות לא פחות חזקות ועשירות מהלטינים, והאימפריאליזם הלטיני היה להם לצנינים.

כמו כן, על אף שעדיין לא הגיעו למתחים לאומיים כמו שיש היום, מתחים ועימותים אתניים – כולל בידוד והפליה רשמית ולא-רשמית החלו צומחים בכל איזורי הפריפריה של אותה אירופה חדשה. באופן פרדוקסלי משהו, אחד מהעימותים הקשים ביותר היו בין אנגלים ואירים, שני עמים נוצריים במובהק. המאבק הרשמי של מלכויות ואדנויות קולוניאליות גרמניות, ספרדיות ואנגליות נגד שימוש בשפה הילידית או המקומית, ואח”כ אפילו תקנות גזעניות ממש נגד אותם ילידים, החלו צומחים לקראת סוף התקופה המתוארת בספר. למעשה, דווקא במפגש עם עמים אחרים, קבוצות אתניות “הרגישו” את זהותן האתנית-לשונית-תרבותית בצורה חזקה ביותר.

europe-begining-2

קולומבוס מגיע לעולם החדש בסוף ימי הביניים המאוחרים; ציור מהמאה ה-19

מה שכה חשוב ומרשים בעבודתו של ברטלט היא כשרונו להדגים את טענותיו במיזוג ראוי לציון של סיפורים אישיים, נתונים, מפות, מובאות מספרות עתיקה, מגוון גדול מאוד של ראיות, ופרספקטיבות מכל סוג. זהו תיאור של ימי הביניים כפי שהיו: לא סיפור אחד על מלך אנגלי מסוים או מסע צלב אחד, אלא סיפורם של מלכים ואצילים רבים ומסעות לא רק בשם הצלב אלא גם עבור מטרות חומריות אחרות. מסעות שנערכו לאורכה ולרוחבה של היבשת ההולכת ומתגבשת מ”רעיון גיאוגרפי” ל”רעיון תרבותי” ממש, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. כל העמים שיהיו חשובים בעתיד—המסדר האבירי הטבטוני שהוא המסד לפרוסיה וגרמניה של ביסמארק, פולין והונגריה הנמצאים בתווך בין מזרח ומערב, ואפילו הנטיות הקולוניאליות של עמי מערב אירופה שיבואו לידי ביטוי בצורה חזקה כפליים מ-1492 ואילך—כל אלו התחילו בתקופה שברטלט סוקר.

נקודה טובה להתחיל בה

לא אוכל לסיים סקירה זאת בלי לציין לשבח את מלאכת התרגום והעריכה של מוסד ביאליק. לא רק שהתרגום והטרנסליטרציה של מילים זרות רבות נראית מתקבלת על הדעת, אלא שהספר גם גדוש ב”הערות שוליים” של המתרגם או העורכת המדעית המסבירות בצורה נוחה ופשוטה רבים מהמושגים המורכבים אך החשובים להבנת התקופה הזאת.

בין אם אתם חושבים שימי הביניים היו שיא החושך, תחילתם של אור חדש או משהו בתווך, כל מי שרוצה להכיר את העולם המערבי בצורתו הנוכחית חייב ללמוד את ימי הביניים. ספרו של ברטלט הוא נקודת התחלה מצוינת לעשות זאת.

רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות 950-1350, תרגום: אלון אשפר, מוסד ביאליק 2015. 479 עמודים.

הכתבה פורסמה באתר מידה