איך יבשת ענייה של יערות וביצות הפכה להיות אירופה מאת דן תמיר

התהוותה של אירופה” מגלה איך הצליחה מערב אירופה הנוצרית להתפשט לכל עבר בימי הביניים ולהפוך למעצמה עולמית נערצת ושנואה

בחודשים האחרונים החלה התקשורת העולמית לשים לב לגל (קטן יחסית) של פליטים העושים את דרכם מסוריה ומאנטוליה צפונה ומערבה. כמו כל גל פליטים, גם הגל הזה נתפש כבעיה בארצות שאליהן פונים אותם מסכנים. הבעיה אף הצדיקה את התכנסותו של הפרלמנט האירופי לישיבה מיוחדת בעיר שטרסבורג, ב–7 באוקטובר 2015. לפתרון בעיית הפליטים דרושה “פעולה החלטית של אירופה”, אמרה באותה ישיבה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה ומי שנחשבת למדינאית החזקה ביותר באיחוד האירופי כיום. נוכח גל ההגירה הקרב, גרסה מרקל, על מדינות האיחוד, להתכונן ולתאם את “מדיניות החוץ שלנו”, של “אירופה שלנו”. אירופה, טענה בצדק, “אינה יכולה להתנתק מאירועים גלובליים”. אירופה היא קהילה “המבוססת על ערכים משותפים, חוק משותף ואחריות משותפת”, ולכן “דווקא עכשיו דרושה לנו יותר אירופה”. מרקל הבהירה לשומעיה שאירופה עתידה להשתנות, ועל כן על אירופה “לפעול יחד”.

מרקל דיברה בפרלמנט של האיחוד האירופי, מוסד חדש וצעיר יחסית, שההיסטוריה שלו בת עשורים ספורים לכל היותר. אולם לא היה קשה להתרשם, מנימת דבריה ומן ההקשר שבו נאמרו, שמבחינתה — ואפשר לשער שגם מבחינת רבים מתושבי אירופה ואזרחיה כיום — “אירופה” היא מושג קיים, שאינו דורש הסבר; ישות חברתית, תרבותית והיסטורית שחורגת מעבר לדינים, לתקנות ולהנחיות המינהליות של האיחוד האירופי (מענין לציין שבאותה ישיבה בחר עמיתה הצרפתי, פרנסואה הולנד, להתנסח באופן מנהלתי ואפוקליפטי יותר; הוא קרא להעמקת השיתוף באיחוד האירופי, אך גם הזהיר מ”סופה של אירופה”). מהי אפוא אותה “אירופה” שאליה מתכוונת מרקל?

באיחור של 20 שנה, אך בשעה טובה ומוצלחת, מקבל עכשיו הקורא העברי תשובה מרתקת לשאלה הזאת. “אירופה היא אזור והיא רעיון”, פותח רוברט ברטלט את ספרו “התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב ותמורות תרבותיות, 950–1350”. כבר בקריאת שמו של הספר קשה שלא להיזכר בספר אחר, “לידתה של אירופה” מאת רוברט לופז, שיצא לאור ב–1962 (ותורגם לעברית לפני כמה עשורים, גם הוא באיחור של כ–20 שנה). בעוד שספרו של לופז הביא סקירה רחבה ומפורטת של “כל” מה שצריך לדעת על אירופה של כל ימי הביניים, מנפילת האימפריה הרומית ועד לרנסנס — ספרו של ברטלט מציג תזה ספציפית וממוקדת בזמן ובמרחב.

old-europe-1

“הר הצלבים” בליטא. טוהר אירופי לא היה קיים מעולםגיום ספרט

כרונולוגית, ברטלט מתמקד בשנים 950 עד 1350, 400 שנים שהוא רואה כשיאו של תהליך ההתפשטות של הנצרות הלטינית ב”ימי הביניים” (על הבעייתיות של המושג הזה כבר נכתב רבות והוא ראוי למאמר נפרד, אך אפשר להשתמש בו לנוחיות הדיון). מבחינה גיאוגרפית, ברטלט יוצא מן הלוז של אירופה “הלטינית” — הארצות שבהן כבר היתה הנצרות הלטינית, הכפופה לאפיפיור, הדת השלטת בשנת 950: מערב גרמניה, צרפת, בנלוקס ואנגליה של היום — ובוחן את האזורים שאליהם התפשט המרכז ופרץ ימה, צפונה, קדמה ונגבה, תוך שהוא מספח, משעבד ומתרבת מחדש את תושבי האזורים שנפלו תחת שליטתו: אירלנד, אגן הים הבלטי, חצי האי האיברי וכמה נקודות ואתרים באגן הים התיכון (ביניהם גם חבל הארץ שזכה לכינוי הלטיני “טרה סנטה”, ארץ הקודש).

ספרו של ברטלט ממוקד וחד מפני שבאופן מודע הוא אינו סוקר את כל פרטי התפתחותה של החברה האירופית באותה תקופה, אלא מתרכז באופן שהועתקו שיטות ודגמים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מן המרכז של הנצרות הלטינית אל אזורי הספר שלה, שאליהם התפשטה. כך, למשל, שיכפלו מנזרים ממערב אירופה את מוסדותיהם באזורי פולין של היום; רוזנים גרמנים השליטו את החוק הגרמני שלהם על אזורי פרוסיה של ימינו; נסיכים צרפתים נתנו לערים שכבשו מידי המוסלמים בחצי האי האיברי זיכיונות וכתבי הרשאות דומים לאלה שהיו נהוגים בצרפת, ואצילים מאנגליה העתיקו את שיטת חלוקת הקרקעות שהיתה נהוגה באי הבריטי אל השטחים שעליהם השתלטו באירלנד. שדות הזהב של כלכלת הדגנים (שהחליפה את כלכלת הציד והלקט ביער הפרא), הבארות החקלאיות, המרחבים המבוראים, הדרכים הסלולות — כל המראות האלה הנקשרים בדמיוננו עם “אירופה” המערבית והמרכזית — כולם תוצרים של התפשטות חברתית, כלכלית ופוליטית רחבה באותן 400 שנה.

ברטלט מתמקד בשלושה “אזורי ספר”: חצי האי האיברי, אירלנד ומזרח אירופה — פולין והמדינות הבלטיות של ימינו. הוא מקפיד לדייק: היחסים בין אזורים אלה לבין המרכז באירופה המערבית לא היו יחסי מרכז־פריפריה במובן המודרני, אלא חלק ממערכת דינמית של התפשטות ושינוי. גם אם אפשר לראות לוז אירופי־לטיני שהיה הבסיס לציביליזציה האירופית המוכרת לנו כיום, הרי ש”טוהר” אירופי לא היה קיים מעולם; ברטלט מיטיב לתאר גם את גלי ההגירה של אצילים, אנשי כמורה, סוחרים ואיכרים פשוטים — הן בתוך גבולותיה של אירופה הלטינית והן מתוכה ואליה.

אך בזה לא מתמצית חשיבותו של הספר הזה, הרלוונטי לא רק להיסטוריה האירופית אלא גם להיסטוריה העולמית. ההיסטוריה העולמית כתחום מוגדר וידוע היא בת זקונים צעירה יחסית של ההיסטוריה האירופוצנטרית הקלאסית (גילה בערך כגיל המודעות הביקורתית לגלובליזציה, אם לא כגיל הגלובליזציה עצמה). אחת השאלות המרכזיות הטורדות אותה היא כיצד קרה שאירופה — הקטנה, הענייה והסוערת — נהפכה למעצמה עולמית.

old-europe-2

“אירופה המלכה”, מפה מצוירת מ–1570 . מערכת דינמית

ברטלט מציע מודל החורג מעבר לימי הביניים ומעבר לגבולותיה של היבשת האירופית עצמה, והמודל הזה מסביר תהליכים עולמיים. לשיטתו, המנגנונים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים של שיא ימי הביניים שימשו בסיס — פרימיטיבי אמנם, אבל יציב למדי — למנגנונים שאפשרו את התפשטות התרבות האירופית ואת השתלטותה על חלקים נרחבים מכדור הארץ מאות שנים מאוחר יותר. התהליכים שבאמצעותם השתלטה העילית המערב־אירופית על ברלין (המקום שבו שוכנת בירתה של מרקל היה בצה טחובה עד לפני זמן לא רב בפרספקטיבה היסטורית רחבה) — תהליכים אלה שימשו אותה אחר כך, כשהגיעה למנהטן. לכאן ולכאן באו אנשים ממעמדות שונים, התיישבו ופעלו לניצור האוכלוסיה הפגאנית המקומית.

המערב־אירופים בימי הביניים והכלל־אירופים במאות שלאחר מכן הביאו עמם מינהל, ממשל, שפה, דת, כלי עבודה וגידולים חקלאיים שלא היו מוכרים קודם לכן בעולמות ה”חדשים” שאליהם הגיעו — ובכך השתלטו על חלקי עולם נוספים. במלים אחרות: מנגנון ההתפשטות האירופי בעת החדשה — לאפריקה, לאוסטרליה ולאמריקה — לא צץ יש מאין: הוא היה מבוסס על ניסיונם של האירופים בהתפשטות לשטחים חדשים ובכיבושם.

ספרו של ברטלט חשוב לא רק ללומדים את ההיסטוריה של ימי הביניים, אלא גם לתלמידי העת המכונה “חדשה”, במיוחד לאלה המתעניינים בהיסטוריה העולמית, החורגת מהחור שבשילינג. הספר גם כתוב מצוין, באופן המסב הנאה למי שאינו היסטוריון מקצועי. תרגומו המדויק של אלון אשפר והעריכה המדעית שמלווה אותו תורמים לחדוות הקריאה בו. הספר תורגם כבר לכמה שפות אירופיות ועכשיו כדאי לוודא שכמה עותקים מן התרגומים השונים יישלחו לפרלמנט האירופי ולאנשי הנציבות בשטרסבורג ובבריסל וייקראו שם; התובנות והלקחים העולים מן הספר עשויים ללמד אותם דבר או שניים ולעזור להם בגיבוש מדיניות נבונה ביבשת.