איך נראית ישראל מבעד לעדשה של צלמים זרים מאת שני ליטמן

?הצלם הצרפתי פרדריק ברנר גייס שישה מיליון דולר ו–12 צלמים בולטים מרחבי העולם לפרויקט “מקום זה”, כדי להתבונן מחדש בישראל ובתדמיתה. מה הם גילו


Photography-1

צילום של רוזלינד פוקס סלומוןRosalind Solomon

האם האמנות יכולה להוביל למחשבה אחרת על ישראל וליצור לה תדמית חדשה בעולם? זו היתה השאלה שהובילה את פרדריק ברנר, צלם ואנתרופולוג צרפתי, לפרויקט “מקום זה”. ברנר הגדיר את ישראל כ”מקום של אחרות רדיקלית, שבה כל אחד הוא האחר בעבור מישהו אחר”, ומנקודת מוצא זו החל לגייס כסף ואנשים לפני שמונה שנים.

12 צלמים בולטים מרחבי העולם הוזמנו על ידו לעשות פרויקטים תיעודיים אמנותיים בישראל וביקרו בה בין השנים 2008–2012. הם נפגשו עם אנשי רוח מקומיים, שאותם מכנה ברנר “קבוצות חשיבה”, ביניהם משה הלברטל, לאה שקדיאל, צבי אפרת, אהרון אפלפלד ומיקי קרצמן, שהיו אמורים לעזור להם להבין טוב יותר, לכאורה, את המציאות המקומית, ועבדו עם אסיסטנטים מקומיים, סטודנטים לצילום מבצלאל, לעתים במשך חודשים ארוכים. עיתון “הארץ” ליווה את הפרויקט בסדרת כתבות שפורסמה במוסף “הארץ השבוע” ב–2012.

תוצאת המהלך הזה היא תערוכה נודדת שהוצגה כבר בפראג, מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, ותעבור בהמשך למוזיאון נורטון שבפלורידה ולמוזיאון ברוקלין בניו יורק. רשימת הצלמים שהצליח ברנר לגייס לפרויקט מרשימה: ג’ף וול הקנדי, הצלם הגרמני תומס שטרוט, הצלם הצ’כי יוזף קודלקה, הצלמת הקוריאנית ג’ונג’ין לי, הצלמות האמריקאיות ונדי איוולד ורוזלינד פוקס סולומון, הצלם האמריקאי סטיבן שור, הצלם האמריקאי פאזל שיח’, הצלם הסלובקי מרטין קולר, הבריטי ניק וופלינגטון, הצרפתי ז’יל פרס וברנר בעצמו. אוצרת התערוכה היא שרלוט קוטון.

photogragraphy-2

מלון פאלאס בירושלים בצילום של פרדריק ברנרFrédéric Brenner / Howard Gree  

כל אחד מהצלמים בחר דרך אחרת, אסתטית ותימטית, להתמודד עם מה שפגש כאן. ברנר מצהיר ששאיפתו היתה לנסות להגיע אל מעבר לנרטיב הפוליטי השגרתי המקובל בעולם בקשר לישראל. הוא עצמו עסק במשך 25 שנים בצילום קהילות יהודיות ברחבי העולם, והתעניין בשאלת הגלות והזהות הנודדת, כפי שהוא מגדיר זאת, של העם היהודי – איזה מרכיב בזהות היהודית נותר קבוע למרות השינויים והנדודים, ומה הם אימצו מהקהילות האחרות בתוכן חיו. “זה בעצם היה מסע של מחקר עצמי”, הוא אומר, “התחלתי להרכיב את הפאזל שלי. אמא שלי הגיעה מאלג’יריה ואבא שלי מרוסיה. אני גדלתי בצרפת. זו היתה הזדמנות בשבילי לבדוק את החוטים הרבים שמרכיבים את מי שאני, ולהקשיב לקולות השונים שנמצאים בי. הפוליפוניה הזו קיימת בכל אחד מאתנו, בכל מקום. זה תמיד היה יותר עמוק מאשר רק לצלם קהילות יהודיות. ככה זה כשיש משהו שאתה לא יודע על עצמך ומנסה לגלות אותו. אנחנו מדברים ומדברים דרכנו. יש תמיד תנועה כפולה”.

Photography-3

תומס שטרוט, Basilica of the Annunciation, נצרת 2014Thomas Struth , Basilica of the

לאחר שסיים לא התכוון לפצוח בפרויקט חדש, אבל אז החל להיות מוטרד מתדמיתה של ישראל בעולם, בתקופה של סוף האינתיפאדה השנייה. “גם האופן שבו ישראל הוצגה בתקשורת העולמית הפריע לי, אבל לא פחות מכך, הוטרדתי מהדרך שבה יהודים בגולה ובישראל הגיבו לדה־לגיטימיזציה הזאת. נתקלתי בפרויקט של צלמים צרפתים שאיגד מבטים שונים על צרפת, ותהיתי למה אף אחד לא חשב לעשות את זה בישראל, בתוך ישות שקיימת מחוץ לגבולותיה, בדמיון של אנשים בכל רחבי העולם. רציתי לאגד את הצלמים הכי משפיעים היום ולשכנע אותם לבוא לכאן ולהתבונן, אבל לא בדרך של צילום עיתונות, אלא רציתי לתת הקשר מחודש לישראל, דרך עיניהם, כמקום וכמטאפורה. אני באמת מאמין שרק באמצעות דיבור פואטי נוכל ללכת מעבר לפרספקטיבה הדואלית הזאת של בעד או נגד ישראל, רודפים או נרדפים. רציתי לבדוק את הקונספט שבתוכו אנחנו כלואים בקשר לישראל, ללכת מעבר לנרטיב הפוליטי ולבדוק את הנחות היסוד המוקדמות לגבי ישראל, לפני שהן נהיות פוליטיות או דתיות”.

ברנר הצליח לגייס 6 מיליון דולר מתורמים, רובם המוחץ יהודים כמובן. בפרויקט לא שותפים באופן רשמי ארגונים הקשורים למדינת ישראל, אבל החזון של ברנר בסופו של דבר משתלב עם מטרותיה ההסברתיות של מדינת ישראל. בהתחלה היה ניסיון, לדבריו, לפנות גם לצלמים פלסטינים, אבל אלה דחו את הרעיון על הסף. חלק מהצלמים שמשתתפים בפרויקט הביעו בהתחלה הסתייגות מחשש שהם ישמשו ככלי בידי ההסברה הישראלית, אולם איכשהו השתכנעו שמדובר בפרויקט פתוח בלי אג’נדה מובהקת. הסקרנות ואולי גם ההצעה המקצועית הנדיבה – מימון מלא של נסיעות ושהייה בישראל, והפקת ספר ותערוכה – הצליחו למוסס את ההתנגדויות. עם זאת, גם ביום הפתיחה הרשמית של התערוכה, היה ברור כי לחלקם לא נוח עם העובדה שהפרויקט התרכז בעיקר בצדו הישראלי של הסכסוך.

Photography-4

חומת ההפרדה ברמאללה שצילם יוזף קודלקהJosef Koudelka / Magnum Photos

הצלם הצ’כי הוותיק יוזף קודלקה, שתיעד את הפלישה הסובייטית לפראג ב-1968, אמר כי התקשה להיענות להצעתו הראשונה של ברנר כי הוא רגיל לצלם דברים שהוא אוהב, והיה לו ברור שבישראל זה לא יהיה המקרה. “היה לי קשה לצלם פה. ידעתי שזה יסבך לי את החיים. התבגרתי מאחורי החומה, בתקופת הקומוניזם, וכל חיי ניסיתי להגיע לצד השני של החומה. מעולם לא ראיתי את המלחמה כי לא נתנו לנו להתקרב לזה. אתה יכול לחיות בכל מקום ולהתעלם בעצם ממה שקורה בה. רק כשהייתי בן 32 הצלחתי לראשונה להגיע לצד השני, כי רציתי לדעת איך זה נראה באמת, היה לי ברור שמה שמספרים לנו על העולם בצד השני הוא לא נכון. באותו אופן, כשהגעתי לישראל וראיתי חומת ההפרדה, זה זיעזע אותי. ריגש אותי. חשבתי שאם אני הולך לעשות משהו בישראל, זה חייב להיות צילום של החומה.

“פרדריק רצה שנפגוש אנשים שיסבירו לנו את המצב, אבל אני סירבתי. בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית, כשרציתי לנסוע ליוגוסלביה, הייתי צריך במשך כמה שבועות לקבל הסברים שיכינו אותי למה אני הולך לראות. אמרתי לפרדריק שאני רוצה לחוות את הדברים בעצמי, במו עיני, ורק אחר כך אפגוש אנשים ואדבר אתם, כשאדע יותר מרוב האנשים שחיים בישראל ורק ניזונים מקריאת עיתונים”.

Photography-5

מתוך סדרת משפחות המתנחלים של ניק וופלינגטוןNick Waplington

תומס שטרוט אומר שהעובדה שהוא וחבריו אינם צלמי עיתונות, מאפשרת להם למצוא את היופי גם בתוך סיטואציות של קונפליקט. “בתחילת התהליך הרגשתי שאני סקפטי כלפי זה, אבל התשוקה של פרדריק לעניין הדביקה אותי. אני חושב שלאף אחד מאתנו זה לא היה קל, היו הרבה מורכבויות בפרויקט ודיברנו עליהם הרבה. למשל, רבים מאתנו נסעו לחברון או לרמאללה, אבל אף אחד לא נסע לעזה, כי אנחנו לא רוצים לסכן את חיינו. אנחנו יותר ‘עושי תמונות’ מאשר עיתונאים. אבל זה מאפשר לנו גם לראות דברים חשובים, ולפתח גישה מעמיקה, חושבת, גם בזמן מלחמה. באמנות את צריכה ליצור את הסיבות שלך ללמה את עושה משהו ואיך את עושה אותו, ויש יותר חופש של החלטה, לעומת צילום עיתונות. בסופו של דבר לא יכולתי שלא לראות או להרגיש שיש בישראל שתי קבוצות של אנשים שאחת לא רוצה את השנייה, וזו תחושה כאובה שיש כאן”.

לא ברור אם כוונתו של ברנר להגיע אל מעבר לקלישאות הפוליטיות לגבי ישראל הצליחה. בתערוכה ניגשים הצלמים לישראל מפרספקטיבות מגוונות, אולם יש תחושה שבסופו של דבר, התוצאה הסופית אינה מפתיעה במיוחד. אולי כי קשה לראות משהו שלא קיים. הפרויקטים נעים בין תיעוד של נוף אנושי, בתצלומיהן של רוזלינד פוקס סלומון, סדרת משפחות המתנחלים של ניק וופלינגטון והפרויקט של ונדי איוולד, שחילקה מצלמות לתושבים ביישובים שונים ברחבי הארץ וביקשה מהם לצלם את סביבתם הטבעית, לבין תיעוד של נופי עיר וטבע וההשפעות ההדדיות שלהם, כמו בצילומיו של תומס שטרוט, בצילומי שחור לבן יפהפיים של ג’ונג’ין לי ובסדרת “פריחה מדברית” של אדמת הנגב, שצילם פאזל שיח’. בין לבין יש מתנחלים, בדואים, פרויקט החומה של קודלקה ועוד. צילום אחד של ברנר נותר נאמן לניסיון שלו לעסוק במטאפורות – תמונה של מלון פאלאס בירושלים בזמן שנעשו בו עבודות שיפוץ, כאשר חזיתו נותרה שלמה אולם חלקו הפנימי נהרס לחלוטין ונחפרו בו יסודות לבניית בניין חדש.

Photography-6

מרטין קולר, Field Trip , Israel , 2009-2011

    הכתבה פורסמה ב”הארץ” ב 5-20-2015