אין יותר הולם מביורוקרטיה שרירותית לכבוד יום העצמאות האמריקאי מאת סייד קשוע

החוקים המשונים בארצות הברית לא מביאים בחשבון את הנפש העדינה של הילדה שלי. לפחות החגים מאפשרים לרהט את הבית בזול

בעוד שבועיים אנחנו עוברים לבית החדש. בניגוד לבית המרוהט שגרנו בו השנה ואותו שכרנו ממשפחת אקדמאים שיצאו לשנת שבתון אי שם באירופה, הבית החדש ששכרנו דרך סוכנות נדל”ן לאחר עמל רב ומאמצים מרובים אינו מרוהט. אנחנו צריכים לקנות הכל מחדש. זאת אומרת, כאן באמריקה בית לא מרוהט מגיע עם מכשירי החשמל של המטבח, אבל חוץ מזה אין לנו כלום. אנחנו צריכים לקנות הכל, מכפיות קטנות ומלחיות ועד למיטות, ספות ושולחנות.

את הקניות שקיוויתי שאיכשהו לא יעלו על עשרת אלפים דולר דחינו ליום העצמאות. “מה קרה לך?” אמר לי הדוקטורנט הבאר־שבעי המצטיין, “יש סיילים מטורפים בפורת אוף ג’ולאי”.

“ביום העצמאות?” התפלאתי, “לא הכל סגור?”

“איזה סגור? אלה לא סוגרים אף פעם, חג כאן זה בעיקר עוד יום של מכירות. המנגל גז בחצר שלנו?”

“נו?”

“חצי מחיר ביום הזיכרון”.

kashua-in-4th-of--july

איור: עמוס בידרמן

מנגל גז אני לא אקנה, חשבתי לעצמי בבוקר המאוחר של יום העצמאות, זה יהיה פשוט יותר מדי, מנגל גז בשביל נקניקיות והמבורגר זה כבר כמעט כמו לקבל גרין קארד ואנחנו חייבים לשמור על הזהות שלנו, החלטתי באותו בוקר מאוחר של עצמאות אמריקאית שלכבודו הכנו פלאפל בבית. “קדימה ילדים, האוכל מוכן”, זירזתי אותם לפינת האוכל, “מחכה לנו יום ארוך”.

הבן הקטן שלי ביקש חצי מנה בפיתה. מעכתי לו בעדינות שלושה כדורים, הוספתי עגבנייה ומלפפון והושטתי לו, “בתיאבון מותק”.

“וואו דאדי”, הוא אמר אחרי הביס הראשון, “הטאקו הזה ממש טעים”.

“זה לא…” ניסיתי להסביר לבני הקטן, אבל אשתי עצרה אותי באמצע המשפט, “תעזוב את הילד, אתה קראת לארוחה הזאת בראנץ’, אז מותר לו לקרוא לפלאפל טאקו”.

“בסדר”, עניתי לה, והכנתי מנה לבני האמצעי, “נו איפה היא?” התכוונתי לבת שלי וקראתי לה שתרד לאכול מהר כי תכף יוצאים. “לא רוצה”, היא צעקה מהחדר שלה, “לא רוצה לבוא לשום מקום”.

“לאט לאט”, ביקשה אשתי כשעליתי במדרגות לחדר של הילדה שלי.

“אמרתי לך מיליון פעם לא לנעול את החדר”, אמרתי לה אחרי שפתחה.

“מה אתה רוצה?” היא חזרה וזרקה את השישה פיט ושני אינצ’ים שלה על מיטת היחיד הקטנה. אנחנו חייבים לקנות לה מיטה יותר גדולה, את מה שבארץ מתארים כמיטת נוער, או מיטה וחצי, כאן מכנים פול סייז, ואולי אפילו נקנה לה קווין סייז, חשבתי לעצמי, נראה, לפי המחירים, ובלי מסגרת, שיהיה לה מקום לרגליים המסכנה.

“קדימה”, אמרתי, “את לא רוצה לבחור את הרהיטים בחדר החדש שלך?”

היא לא ענתה, רק דחפה את הראש שלה בתוך הכרית. כל העניין הזה של הבית החדש הכניס אותה לדיכאון, ודי בצדק, גם אני לא ידעתי שתצטרך לשלם כזה מחיר. בעיירה שלנו יש שני בתי ספר תיכוניים ציבוריים, שניהם טובים, שניהם באותה רמה. מתברר שהחלוקה לפי בתי הספר נעשית לפי אזורי מגורים. הכתובת שבה גרנו בשנה הראשונה שיבצה אותה בתיכון סנטראל. היא אהבה את התיכון, את החברים ובעיקר את נבחרת הכדורסל ואת האימונים היומיומיים המפרכים שלאחר שעות הלימודים.

הבית החדש, כך מתברר, שוכן במרחב השייך לתיכון השני בעיר, סנטניאל. לאחר שראינו את הבית, ומצאנו כי הוא מתאים ביותר לצורכי המשפחה, גילינו שמעבר לשם יחייב אותנו על פי החוק המקומי להעביר את הילדה לתיכון השני, דבר שניסינו להימנע ממנו, משום שזה יהיה אכזרי להעביר את ילדתנו שנה אחת אחרי הגעתנו לבית ספר אחר שבו תצטרך להתחיל הכל מחדש. מבירור עם סוכנות הנדל”ן, הבנו שישנה ועדת חינוך מקומית שיכולה לאשר, אם תמצא לנכון, לרשום ילד בתיכון שלא נמצא בתחום השיפוט של אזור המגורים. לפני שחתמנו על חוזה הגעתי לוועדת החינוך, מילאתי טפסים, הסברתי שאנחנו חדשים, גרים בשכירות, שקשה למצוא בית מתאים ושזה יהיה עוול להעביר את הילדה כל שנה בית ספר, כי אנחנו לא יודעים איפה נהיה בשנה הבאה. הוועדה השתכנעה, ושלחה לי מכתב שמאשר את השארת הבת שלי בתיכון שלה, סנטראל, למרות שהיא גרה באזור של סנטניאל. שמחנו מאוד על האישור הרשמי של ועדת החינוך וחתמנו על חוזה שכירות שבמסגרתו כבר העברנו פיקדון בשווי של שכר דירה חודשי, כמו גם תשלום מראש על החודש האחרון לשכירות.

כמה ימים לאחר מכן קיבלנו מכתב סתמי שמבהיר לנו כי האישור להשאיר את הילדה באותו בית ספר משמעותו כי אינה יכולה להשתתף במסגרת ספורט באותו בית ספר במשך שנה.

“זו בטח טעות”, אני זוכר שחייכתי כשקראתי את המכתב הזה, “הם חשבו שאנחנו עוברים”, אמרתי לאשתי והתקשרתי לוועדת החינוך המקומית להסביר להם שטעות נפלה בידיהם.

“לא אדוני”, אמרו לי מהוועדה, וסיפרו לי בעדינות ובנימוס שעל אף שהילדה נשארת באותו בית ספר, ובאותה קבוצת כדורסל, חוקי מדינת אילינוי מונעים ממנה לשחק במשך שנה בכל מסגרת תחרותית ספורטיבית שמתקיימת במסגרת הבית־ספרית.

“אבל היא נשארת באותו בית ספר”, ניסיתי להסביר יותר לעצמי מאשר לפקידה.

“אלה החוקים”, הסבירו הפקידים, “לפי המחשב היא עברה מסנטניאל לסנטראל”.

“אבל היא לא עברה”.

“יש ועדה אדוני, אליה אתה יכול לפנות, למרות שאני כבר יכולה לספר לך שהם מאוד קשוחים כשזה מגיע לספורט ולמעברי בית ספר”. היא נתנה לי את פרטי הוועדה, כתבתי מכתב בסיוע מאמנת הכדורסל של הבת שלי, קיבלנו דחייה מהוועדה והמאמנת אמרה שזה שובר לה את הלב, “אבל לפחות היא יכולה להתאמן עם הקבוצה בשנה הקרובה”, אמרה המאמנת וביקשה, “אולי תמצאו בית אחר?”

“קדימה חמודה”, אמרתי לילדה שלי, “עד שיש לנו יום העצמאות שאנחנו יכולים להשתתף בו?” היא חייכה.

“טוב, בתנאי שהולכים למופע הזיקוקים בערב”, היא ביקשה, “כל החברים שלי יהיו שם”.

“טוב בסדר, זו תהיה פעם ראשונה שאנחנו חוגגים עצמאות, את יודעת, אני מקווה שהם לא חוגגים את הטבח של הילידים ביום הזה”.

“לא”, אמרה בחיוך, “את זה הם חוגגים בחג ההודיה”.