אירוע רב נפגעים: סייד קשוע בכנס “הארץ” בניו יורק מאת סייד קשוע

בכנס “הארץ” פגשתי הרבה אנשים שהייתי שמח לשבת איתם לבירה ולברר כמה ילדים כבר יש להם. אבל לא שם, בין סיסמה נבובה אחת לאחרת

זה היה יותר מדי בשבילי, הרבה יותר מדי בשבילי. אמנם שהיתי בניו יורק פחות מיום וחצי, אבל אלה היו היום וחצי העמוסים, הרועשים והמלחיצים ביותר שחוויתי מאז הגעתי לשדות התירס של ארצות הברית. לניו יורק הגעתי באיחור גדול, בשל ערפל כבד שכיסה את שדה התעופה בעיירה שלנו באילינוי. לאחר ישיבה של כשעתיים בתוך המטוס הקטנטן בשדה התעופה האזורי, שהיעד שלו היה שיקגו, הודיע הקברניט שמזג האוויר לא מאפשר טיסה ושהוא מחזיר את המטוס לטרמינל.

“בדרך כלל טיסות מבוטלות בתקופה זו של השנה בשל שלג”, אמר לי מרצה לספרות גרמנית שהכרתי והיה באותה טיסה, “ולא בשל ערפל שנגרם בגלל חום”. הוא החליט לוותר על הטיסה שלו, אמר שהוא מרגיש שזה יום רע לטוס ושהוא מעדיף יום בהיר. במקרה שאחד המנועים נשרף, לטייס תהיה אפשרות לנחות נחיתת חירום. זה הפחיד אותי כהוגן, אבל המשכתי לשיקגו לאחר הנפקת כרטיס טיסה חדש.

sayad-in-new-york-1

איור: עמוס בידרמן

ניו יורק היתה חמה, לא הייתי צריך להביא את המעיל. עליתי למונית ונתקעתי בפקקים בדרך לבית המלון. אחרי שעה של ספק נסיעה ספק עמידה במקום הבטתי באפליקציית מפות בטלפון וגיליתי שאני רחוק מהמלון שלוש דקות ברגל וחצי שעה ברכב. שילמתי וירדתי מהמונית. כמו הכבישים, גם המדרכות של דאונטאון ניו יורק היו צפופות. מכוניות צפרו ללא הפסקה, ואני ניסיתי להיזכר מתי, אם בכלל, שמעתי בפעם האחרונה צפירות של נהגים עצבניים.

זה היה יותר מדי בשבילי, ומשום מה הייתי בטוח כשהוזמנתי לכנס “הארץ” בניו יורק שמדובר באירוע אינטימי ושהעיתון מבקש את השתתפותי בשל העלויות הנמוכות של כרטיס טיסה מקומי. רק נכנסתי למלון והבנתי שמדובר באירוע רב נפגעים. עוד לא הגעתי לדלפק הקבלה וכבר פגשתי מספר רב של מכרים מישראל, יהודים וערבים.

תחילה שמחתי, הרי מדובר באנשים יקרים, חלקם חברים ותיקים שרציתי לראות, לשאול לשלומם, להתעדכן ולהחליף איתם דברים. הרבה זמן לא שמעתי כל כך הרבה עברית, הרבה זמן לא שמעתי כל כך הרבה ערבית. כשהגעתי מיהרו המשתתפים להתארגן לקראת יציאה לאירוע קבלת פנים שהתקיים באחת הגלריות בעיר, אירוע שוויתרתי עליו לטובת ארוחת ערב עם אחד העורכים שלי בניו יורק. המארח קבע את המסעדה כך שתהיה במרחק הליכה קצר מהמלון שבו שהיתי. אחרי מקלחת קצרה יצאתי מהמלון, צועד בעקבות הוראות הטלפון הנייד למקום המפגש. דקות ספורות עברו עד שגיליתי שאני צועד בכיוון ההפוך, ושוב איני מצליח להבדיל בין ימין לשמאל.

אני לא בטוח לאן נקלעתי בניו יורק, אבל אני יודע שמצאתי את עצמי תקוע בין המון אדם שמח שהביט על עצי אשוח גדולים הניצבים באמצע הרחוב, או הרחבה או אני לא יודע, כי אני לא יודע איפה אני. לא יכולתי לזוז, וזיעה כיסתה את מצחי. ניסיתי לפלס את דרכי, לעתים בעזרת דחיפות והתנצלויות, ובשלב מסוים הרגשתי שחסר לי אוויר. הרחובות היו צפופים מאוד וידעתי שאני מאחר לפגישה שלי. “תירגע”, אמר לי העורך שלי בטלפון לאחר שאיחרתי את מועד הפגישה וסביר שהרגיש את הדמעות שעומדות בגרוני. “הכל בסדר. תגיד לי בדיוק מה אתה רואה מסביב ואני אדריך אותך החוצה מההמון”.

באותו ערב שתיתי כמו שלא שתיתי זה שנתיים, ובמקום שהדבר יבטיח שנת ישרים התעוררתי מבוהל בשעת בוקר מוקדמת ולא יכולתי להירדם שוב. בטלוויזיה דיברו על מזג האוויר, על החום הלא אופייני בימים שלפני חג המולד, ואחר כך על התחממות כדור הארץ, על הקרחונים ועל הסכנות הנשקפות למין האנושי.

כשקניתי קפה ראיתי את מרב מיכאלי, כשיצאתי לסיגריה ראיתי עשרות מאבטחים בחליפות ובאוזניות לבנות מתפזרים סביב המלון. בחדר האוכל ראיתי את ציפי לבני. מהר מאוד המה המלון אנשים שעמדו בתור ארוך לבידוק ביטחוני קפדני. לא רציתי לפספס את הנאומים של הדוברים המרכזיים. רציתי לשמוע מה יש להם להגיד, מה נשתנה ולאן פני הדברים.

אולם ההרצאות המרכזי היה עמוס מאוד. מישהו בירך, מישהו הבהיר עד כמה העיתון שאני עובד בו הוא עיתון ציוני. הנשיא עלה, דיבר על צה”ל כצבא הכי מוסרי בעולם. רציתי לצאת, אז יצאתי. סאיב עריקאת אמר את אותם דברים. זכרתי את “חייבים”, “אין ברירה”, “שתיים”, “לצד”. מחיאות כפיים, ואז ציפי לבני שאמרה בפעם המיליון “יהודית ודמוקרטית”. אנשים אמרו סיסמאות, את אותן סיסמאות. הקהל שמע את אותם דברים שהוא מכיר, מחא כפיים, הרגיש מעודד או מאוכזב, שתה קפה, אכל עוגיות.

הפוליטיקאים לא אמרו שום דבר משמעותי, מנהלי הקרנות דיברו על הצורך לשנות והציעו פעילויות שונות. חלקם נאמו בהתלהבות מהפכנית נאומים שידעו לדקלם בעל פה, אחדים השאירו את הרושם שהם רואים בקהל שלהם בעיקר ארנקים שיכולים לממן את פעילויותיהם השונות. כך זה יהודים אמריקאים. יש להם כסף, הם רק לא יודעים למי לתת אותו.

אנשים טובים ונחמדים שלא הכרתי רצו להגיד לי דברים נחמדים, לעודד, להחמיא, להשתתף במשהו. לא הצלחתי לשמוע, חייכתי, הודיתי, לפעמים תהיתי אם שמעתי מחמאה או דבר ביקורת, זה לא היה משנה.

זה היה יותר מדי בשבילי והרגשתי כמי שמסתובב כסהרורי. “אתה בא למסיבת הסיום?” שאל חבר משכבר הימים, שביום אחר בטח הייתי יושב איתו על כוס קפה או בירה ושואל אם כבר התחתן ויש לו ילדים, אבל לא בכנס הזה, לא ביום הזה. לא היה זמן להחליף שני משפטים לפני שמישהו יפריע לי או לבן שיחי.

“לא, איזו מסיבה?”

“זה בבית של איזה מיליונר. מה, אתה לא בא?” לא הספקתי לענות, כי מישהו כבר שאל את החבר שלי מפעם אם הוא נוסע במונית או צועד ברגל. ויתרתי על מסיבת הסיום ועליתי לחדר. הזמנתי סנדוויץ’ משירות החדרים והדלקתי טלוויזיה. פוליטיקאי אמריקאי בכיר אמר שכל האזרחים בארצות הברית מאוימים ללא יוצא מהכלל, שמנסים לחסל אותנו, שהמדינה נמצאת במלחמה והבטיח שבמלחמה הזו אנחנו הולכים לנצח.

הכתבה המלאה פורסמה באתר הארץ ב 12-17-2015