אי מקלט: הצעה מעולה ליום סגריר

ההצעה לרכוש כמה איים יווניים לשעת צרה דווקא מאוד פרקטית • הוזלת המושג “גזענות” לא מועילה לאף אחד, להפך  והברוקולי שעודד את אברי גלעד להיות האדם המינרלי הראשון

אברי גלעד

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

בשבוע שעבר נשמע רעיון מעניין ומקורי במרחב הישראלי: ישראל תרכוש כמה איים ביוון, שישמשו למילוט האזרחים בשעת צרה גדולה, מלחמה כוללת, קטסטרופה מים לים. לשונות הלעג הרגילות קטלו את הצעתו של נציג מפלגת כחול לבן לקרן הקיימת, אברי שטיינר, אבל כמי שמקשיב לאנשים ששמם אברי, מצאתי שזאת הצעה מעולה ליום סגריר, שבחסות הטירוף הבינלאומי הנוכחי ייתכן שיגיע אלינו עוד בימי חיינו.

נכנסתי לאתר למכירת איים – יש כזה – ומצאתי למשל את האי דוליצ’יום, אי גדול ובלתי מיושב. המחיר סביר, הפיתוח מהיר, המרחק פתיר, ואם נתחיל עכשיו לבנות שם מגדלים ונכסה את כל אדמת האי הזה, חמישה וחצי קילומטרים רבועים שטחו, בשלמת בטון ומלט – רבים מבני ישראל יוכלו למצוא שם מקלט ביום של הפצצה.

לעומת אוקראינה, לנו אין לאן לברוח. אין לנו שטחי ענק, אין לנו גבולות עם מדינות ידידותיות ועמים חמי לב. אם חס וחלילה נגיע למצב שכל טילי חיזבאללה ואיראן הולמים בנו, ואם עד לאותו יום כל מערכות ההגנה מבוססות הלייזר שלנו לא יהיו מוכנות, לאחר שהשבוע הוכרז סוף־סוף על תקציב ענק לבנייתן, אנחנו בבעיה. ערינו יהפכו למלכודות מוות, המטוסים שאמורים לקחת את בעלי הדרכונים הזרים לא יוכלו לנחות, ונחטוף מכה שממנה ייקח שנים להתאושש. לכן טוב יהיה אם ניקח כמה איים ונשקיע בכמה אוניות, שיוכלו ביום פקודה להעמיס את המבקשים להתפנות עד יחלוף זעם. עוד בית, ג’אסט אין קייס.

ואם כבר קונים איים, במחיר ממוצע של 15 מיליון דולר לאחד, אפשר על הדרך לנסות מודל קיום בהפרדה, כל שבט והאי שלו. אי לאשכנזים, אי למזרחים, אי לחרדים, אי לציונות הדתית (לא שהם יתפתו לעזוב), אי לערבים ואי לבלתי מוגדרים. בצפיפות הזו אולי עדיף שכל קבוצה תהיה עם הדומים לה, ולא ננסה להתערבב בלחץ.

ובחלוף זעם נשוב לארצנו האהובה, חוץ מאלה שיישארו לשמור על הנכס לפעם הבאה. יקראו להם המתייוונים. איך שגלגל מסתובב.

 

גזענות?

אני לא מקבל את הדיבור שכאילו האפליה כלפי יהודי אתיופיה הממתינים לעלייתם, לעומת האוקראינים הזוכים לכל החבילה המפנקת שישראל יודעת לתת, היא מטעמי “גזענות”. הטיעון כאילו צבע העור הוא הגורם להבחנה בין אלה לאלה הוא רדוד בעיניי. הנטייה לזעוק “גזענות” כל כך שגורה בפינו עד שהיא מאבדת מערכה, וההתעלמות מכל יתר המשתנים שקשורים לנושא מעוורת את ההיגיון. לא מדובר כלל בגזענות, אלא בתועלתנות. וגם אם היא אינה אופטימלית, עדיין כדאי ואף הכרחי לדייק במינוח.

כן, אני יודע שאני מסכן את נפשי כשאני נכנס לשדה המוקשים הזה, אבל מישהו חייב להגיד את זה. עולים מאוקראינה הם על פי רוב משכילים, בעלי תארים במקצועות נדרשים, מכירים וחיים תרבות לא מאוד רחוקה ממה שיש פה, ויש שיגידו תרבות אפילו גבוהה יותר. למדו אנגלית, מתמטיקה, הנדסה, מדעים, חיו במציאות טכנולוגית דומה מאוד לשלנו, מה שהופך את קליטתם לפשוטה יותר, אם מתעלמים מההצקות המקובלות אצלנו לכל אח ואחות המגיעים טריים להתערות בנו. לא נדרשים דורות כדי להפוך אותם לחלק מאיתנו. מקסימום כמה שנים.

עולי אתיופיה העתידיים, עם כל חיבתי לבני העדה הזאת, הם אתגר הרבה יותר מורכב. מה לעשות, החיים באתיופיה שונים לגמרי. כך, למשל, בסקר שיזם משרד הקליטה בקרב עולי אתיופיה משנות ה־90, סיפרו 65% מאלה שעלו כבגירים כי לא למדו בבית ספר אפילו שנה מחייהם; כ־40% העידו שרק הורה אחד שלהם יודע קרוא וכתוב בשפה כלשהי; ואצל כ־40% נוספים גם אבא וגם אמא לא ידעו לקרוא ולכתוב, בשום שפה. וכל זה בלי לדבר על מבנה המשפחה, מעמד האב שמתערער, חוסר ידע טכנולוגי והזלזול שהם ספגו כאן ביהדותם ובמצוות כפי שקיימו.

קליטת עולים מאתיופיה היא אתגר גדול יותר בכל מובן, וההצלחה כלל אינה מובטחת, ההפך – כמעט בטוח, לצערי, שלאחר השמחה על ההגעה לארץ המובטחת, רבים מהם יאשימו את ביתם החדש בגזענות מובנית. מה לעשות, עם כל הרצון הכן לראות רק את נשמתו היהודית הנצרכת של כל אדם, כחברה מאותגרת בכל כך הרבה עניינים זה טבעי שנרצה לקבל את אלה שיהפכו לנכס ומנוע לצמיחה בתוך זמן קצר, מאשר את אלה שידרשו טיפול וליווי זמן רב.

האם תועלתנות רצויה במדיניות קליטה? ממש לא. מדינת ישראל היא מקלט לכל יהודי, ללא הבדל השכלה והתאמה. אבל עד שנרכוש כמה איים יווניים ונעלה את כל אחינו היהודים, בואו לא נאבד את משמעות המילה גזענות.

 

ברוקולי

לפני כחצי שנה התגלגלה לידי שקית של זרעי ברוקולי. כינסתי ישיבה עם עצמי והחלטתי שלמרות שחקלאות זה לא הצד החזק שלי, לתועלת החינוך בבית נערוך אירוע זריעה בעציץ גדול שהתפנה לאחרונה בגלל הזנחה פושעת. בטקס צנוע זרענו, כל המשפחה, את קומץ הזרעים בעציץ, ושכחנו מזה. בתוך חודשיים-שלושה היו שם שלושה ברוקולים זעירים. חשבתי – בשביל הכמות הזאת לא שווה לי לקטוף כעת, אראה מה קורה לצמח הזה כשלא מסתערים עליו לאוכלו. ניתן לו מחזור חיים מלא.

שבועות ארוכים חלפו, והברוקולי לא זז. לא גדל, לא קמל, לא תקפוהו מזיקים. והנה, יום אחד מתוך התפרחת הירוקה המוכרת התחילו לבצבץ פרחים צהובים יפי תואר. ולא שניים-שלושה, אלא עשרות ומאות. מכל כדוּרוֹן ירוק, שכמוהו יש אינסוף, יצא פרח, ובתוך ימים כל מה שהיה ברוקולי, חומר גלם בריא אך משעמם למדי, זרח כזר של פרחים בצהוב עז שהאפיל ביופיו על כל צמחי המרפסת, עד שבלילות שמעתי לחישות בין הפטרוזיליה לבוגנוויליה עם מזימות לחסל את הברוקולי המלכותי, פן ייקח את כל אהבתי ואת כל הדשן שאתן לעציצים עם פרוץ האביב, אם זה בכלל יקרה השנה.

ויש לי בעיה. כי אם אני מתבטא פומבית נגד פרקטיקות של גידול בעלי חיים בגלל שהם לא מקבלים את הזכות הטבעית לבטא את מלוא הפוטנציאל החייתי שבהם, כמו גידול צאצאים, מרעה בשדה הפתוח, כינון יחסים חברתיים וכיו”ב, מה אומר אל מול ההתנכלות לצמחים לפני שהם פורחים, ומזריעים זרע, ונובלים באופן עצמוני? האם זה מוסרי לגדל צמח, ולא לתת לו להציג תפרחתו קבל עם ועולם? ואם אכן זה בעייתי, ואכן יש לתת לכל דבר חי לחיות מעגל חיים מלא, מה אני אוכל בדיוק? האם יש גבול לכמה פלצן אני יכול להיות בהתחשבות בכל יצירי הבריאה, כשזה בא על חשבוני ועל חשבון עושר תזונתי?

מפה לשם, הצטרפתי לתנועה המינרליסטית – אוכלים רק מינרלים מהטבע, צדפים טחונים, מלח, מגנזיום, אבץ, אשלגן, כאלה מזונות שבוודאות לא פוגעים בשום דבר. ואני הופך לאט־לאט לאדם המינרלי הראשון. מקווה שזה יביא לי קמפיין לנביעות.

 

Leave a Comment