אליטות החוצה מאת אריק גרונדהאוזר,

 

 

 

  ברית המועצות קמה ב1922 אבל חודשים לפני כן, מנהיגיה לעתיד של האומה החדשהאירנו את גרושם של אינלקטואלים רבים

את רעיון שיגורם לגלות של יריבים אידיאולוגים של המדינה הסובייטית החדשה העלה ולדימיר לנין בעצמו. במאי 1922, לנין שלח מכתב לראש הצֶ’קָה, המשטרה החשאית (לימים הק.ג.ב) שהייתה אחראית, בין השאר, על טיפול במתנגדי המשטר ובאויבי המדינה הסובייטית. המכתב הורה למנהל, פליקס דזרז’ינסקי להרכיב צוות  שיחקור את הרקע ואת הנטיות הפוליטיות של אקדמאים וסופרים. דרז’ינסקי, שהיהבולשוויק נאמן, נרתם לעבודה והקים שתי ועדות, האחת נדרשה להכין רשימה של מרצים בעייתיים, והאחרת התמקדה בסטודנטים.

באמצע אוגוסט כבר החלו אנשי המשטרה החשאית לעצור את אותם שסומנו כמטרות, באשמת פעילות אנטי-סובייטית. בין העצורים הבולטים היה הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדיאייב, אבל גל המעצרים לא פסח על מגוון הוגים, ובכללם “פילוסופים, כלכלנים, סוציולוגים, מדענים, עיתונאים ואינטלקטואלים אחרים”. רוב האנשים שסומנו על ידי הצ’קה לא היו פעילים אנטי-מהפכנים, אלא אנשים שחלקו מבחינה אינטלקטואלית על תכנית הממשל הבולשוויקי.

ברדיאייב, למשל, היה פילוסוף נוצרי. הוא התנגד לכל סמכות, ולא האמין שהקומוניזם אכן יבטיח חברה שוויונית באמת. בוריס ברוצקוס, הכלכלן, הביע בקול את אמונתו לפיה המבנה הכלכלי המוצע של ברה”מ ייכשל. יולי אייכנוולד, מבקר ספרות, העביר ביקורת על ליאון טרוצקי.

כפי שמציינת לזלי צ’מברליין (Chamberlain) בספרה המקיף אודות האירוע, Lenin’s Private War: The Voyage of the Philosophy Steamer and the Exile of the Intelligentsia ה’פשע’ היחיד של כל אחד מהמגורשים האלה היה הסירוב להתכחש לאמונותיהם. “ההוגים הללו התעמתו עם לנין, ובין רגע איבדו את מולדתם”, היא כותבת.

ה-Oberburgermeister Haken, אחת מספינות הגירוש. תצלום: מגנוס מנסקה, ויקיפדיה

ב-28 בספטמבר 1922, הספינה Oberbürgermeister Haken עמוסה בהוגים מוּגלים ובני משפחותיהם, הפליגה לגרמניה. ובנובמבר באותה שנה, כלי שיט גרמני שני, הספינה Preussen נשאו הוגים נוספים שגורשו שם הם לגרמניה. בסך הכול גורשו 200 אינטלקטואלים בולטים, שהוכרחו לעזוב את רוסיה לפני הקמתה הרשמית של ברית המועצות.

המגורשים, הוגלו על סיפון “ספינות הפילוסופים”, איבדו את המולדת שלטובתה הקדישו את חייהם. חלקם, למשל ברדיאייב, שביחד עם מגורשים אחרים הקים אקדמיה פילוסופית, הצליחו להמשיך את הקריירות האינטלקטואליות שלהם באירופה. לאחרים היה פחות מזל, והם נקלעו לעוני ומצוקה קשה.

ברית המועצות תיארה אז את ספינות הפילוסופים כתשובה הומאנית ושוחרת שלווה להתמודדות עם מתנגדי משטר בעיתיים. ההגליה ההמונית הזו מוזכרת היום רק לעתים נדירות, וגם אז היא מתוארת כאירוע זעיר במהלך עליית הטוטליטריות ברוסיה. האמת היא שזה היה האירוע שסימן את הרגע שבו החלה ההתנגדות הכוחנית לאינטליגנציה.