אם אני לא מוצא כאן את מי לשנוא, אני חוזר לארץ מאת סייד קשוע

אני מוצא את עצמי עורג לכל מה ששנאתי: נהגים נדחפים, קללות, מישהו טוב לשנוא אותו. ואולי אלה בכלל העננים

אני לא מצליח להבין את פשר התחושות שאינן מרפות בשבועות האחרונים. לעתים אני מאשים את החופש, ואת השהייה הממושכת בבית, בלי שתהיה סיבה אמיתית לצאת אל החוץ הגשום, ואל מזג האוויר הלא צפוי שעוד לא אמר את מילתו האחרונה. לפעמים אני מנסה להזכיר לעצמי את השבועות ואף את החודשים הארוכים שלאחר עזיבת הארץ, את אותו בכי לא נשלט ותחושת טראומה ואובדן שליוותה אותי כאן. מדוע זה הפכתי להיות סלחן, ואיך זה שהתחלתי לדמות את ירושלים לגן עדן אבוד? הרי אין סיבה, את זה אני יודע בכל מאודי, אני עוקב אחר החדשות ושומע מחברים שהמצב מאז עזיבתנו רק הלך והחמיר, שהגזענות גואה מאי־פעם והתהום רוחשת יותר מתמיד.

אז איך זה שהפכתי לאחרונה ציוני, ושמשפטים מבחינת הבגרות נוסח “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב” שמעולם לא אמרו לי דבר, מתחילים לרגש אותי עד דמעות. ואיך קרה שהפסקתי להבחין בין ביאליק ומחמוד דרוויש?

kashua-winter

איור: עמוס בידרמן

לפעמים אני חושב שאולי זה האבל שאיני נותן לו ביטוי שב בדמות געגועים מלאי פחדים. בתי הקברות כאן נראים אחרת, אני תמיד מביט על קברים כשאני עובר לידם ברגל או במכונית. לפעמים אני חושב, האם ישנם בכלל בתי קברות לבני דתות שונות? היכן קוברים את המוסלמים בארצות הברית? ובאיזו שפה אם בכלל מתאבלים כאן על המתים?

“זה הדברים הקטנים”, אמרתי השבוע לאשתי, שלא הבינה את פשר הכרזתי ש”אולי בכל זאת נחזור הביתה”.

דברים קטנים, סתם דברים קטנים. כמו, למשל, המוכר בקיוסק של תחנת הדלק שקניתי ממנו סיגריות. גם כאן אני קונה מדי יום סיגריות מחנות הנוחות בתחנת הדלק הקרובה לבית. אבל ההוא ידע בדיוק מה אני מעשן, שלף מהמדף בלי שאגיד מה אני רוצה, קילל את מזג האוויר או מישהו אחר. כאן שום דבר, אני מבקש את הסיגריות שלי מאותם מוכרים כל יום, והם תמיד מבקשים לראות רישיון נהיגה, רושמים את תאריך הלידה ומאחלים לי המשך יום נעים.

דברים קטנים כמו התור הארוך בדואר של קריית יובל בבקרים של ימי שישי, המשחק הזה שבו אני ממיין אנשים זרים ומנסה לנחש את ההכנסה שלהם, את המוצא שלהם ואת הדעות הפוליטיות.

לפעמים אני מוצא את עצמי מתגעגע בערגה לאותם דברים ששנאתי כל כך, כמו אותם נהגים שנדחפו בצומת פת מדי בוקר כשהסעתי את הילדים. את המשחקים האלה, שבהם אני מעניש את הנדחפים, מצמיד את המכונית לזו שלפני, מסתכן בלפגוע רק במטרה לחסום את דרכם של הנדחפים כסוג של נקמה ואקט חינוכי. כמה עצבים, כל בוקר מחדש, כמה קללות נגד נהגים אחרים.

וכאן שום דבר, שנה וחצי שאני מסיע את הילדים לבתי הספר ומעולם לא ניסה איש להידחף, לא הרגשתי צורך לקלל ולו נהג אחד ולא סימנתי לי אויבים. או כמה ששנאתי אנשים בירושלים. תיעוב אמיתי טהור מכל הלב. וכאן כבר שנה וחצי שאיני מצליח לשנוא איש.

“הוא חושב על לחזור”, הודיעה אשתי לחברים ישראלים שהזמנו לאורחת ערב בכריסמס ותהו מדוע זה פני נפולים.

“מה לחזור, לאן מותק?” נזפה בי האורחת כשהילדים נטשו את שולחן האוכל לטובת חדר המשחקים.

“הוא לא מצליח לשנוא כאן אנשים”, סיפרה אשתי.

“אתה יכול לשנוא אותי”, אמרה האורחת בעצבים, “אם זה יעזור לך להישאר כאן. בכבוד, כולי שלך, תשנא אותי כמה שאתה רק רוצה”.

“אני לא יודע”, גימגמתי, “אני יודע שאין לי סיבה אבל…”

“שום אבל”, חתכה אותי האורחת, “יש לזה שם, קוראים לזה יורדים ובוכים, יש לנו חברים שכבר 20 שנה אומרים ‘די, בשנה הבאה אנחנו חוזרים’. למה אתה מתגעגע לעזאזל, למה? אתה רוצה שאני אזכיר לך? אני אזכיר לך, שונאים שם ערבים, שמעת? שונאים אתכם כמו שאתה לא יכול אפילו לדמיין. לשם אתה רוצה להחזיר את הילדים שלך? לאן בדיוק, אה? לאן מותק אתה רוצה לחזור? אז תתגבר על הגעגועים שלך ותזכור שאתה עושה את זה בשביל הילדים”.

“אבל אני מרגיש כל כך זר”, ניסיתי.

“ושם? ושם לא הרגשת זר?” היא הטיחה בי.

“כן, אבל אחרת, זו היתה זרות אחרת”, אמרתי וביקשתי סליחה כשיצאתי לעשן סיגריה. גשם חזק ירד, והרוח נעשתה חזקה, הבטתי על הטרמפולינה הגדולה שבגינה האחורית ועל היריעות שנלחמו ברוח. “אני הפסקתי כבר לעשן”, אמר האורח שיצא לארח לי חברה, “כבר חודשיים שאני לא מעשן”.

“מה אתה אומר, היא תעוף?” שאלתי והחוויתי בראשי לעבר הטרמפולינה.

“לאן תעוף?” הוא צחק, “צריך רוח הרבה יותר חזקה בשביל להעיף את המפלצת הזאת”.

אני אף פעם לא יודע מה מזג האוויר. על הסופות המשתוללות באזור למדתי מאתרי החדשות בארץ. ראיתי גם שמחכים לסופה, והתרגשתי לקרוא שצפוי שלג בירושלים.

“האל ניניו הזה משגע את המדינה, מה?” אמר החבר שלי. הרגשתי את הרוח הולכת ומתחזקת, והגשם דמה לחצים. “אני חייב לשחרר את היריעה”, כיביתי את הסיגריה ויצאתי לגינה החשופה. “אתה משוגע?” הוא צעק עלי כשנאבקתי בקפיצים המתוחים שמחברים את היריעה לחורים במוטות הברזל. “זה בחיים לא יעוף”, הוא צעק מרחוק, ואני ידעתי שלעולם לא אתרגל לעננים שנעים ממזרח למערב.

 פייסבוק  טוויטר