אם סוטים מאת ג’קי לוי

למה דווקא היחס לציבור הלהט”בי מצליח לערער את שיווי משקלה של ההנהגה הדתית?

  • ג’קי לוילפני שבועיים יצא לי לשוחח עם חבר ותיק. חלפו שנים מאז ששוחחנו באמת, והיו די הרבה פערים להדביק ועדכונים לעדכן. דיברנו קצת על עבודה (עשירים גדולים כבר לא נהיה, וגם לא הומלסים) ושמנו “וי” על הבריאות (טפו טפו טפו, ברוך ה’), ואז הגענו למשפחה, מה שאיפשר לשנינו להשוויץ בילדים הנפלאים שלנו. הוא הספיק בינתיים לחתן את שני הגדולים, תראו תראו איך הזמן טס. אחד מהם עומד ממש בקרוב להפוך את החבר לסבא. השני התחתן לא מזמן עם בן הזוג שלו, בחור נהדר. תשמע, הוא אומר לי, אמנם הילדים עוזבים את הבית, אבל כולם מגיעים לבקר עם תגבורת, וכולם כמו ילדים שלי.

ככה פשוט. שום דרמה. צבטתי את עצמי. שום דרמה בכלל. הילד יצא מהארון, אבל העיקר הבריאות והמשפחה. עד לא מזמן הוא התגורר בבית עם החברה היפהפייה שלו. אבל להתחתן הוא התחתן דווקא עם החבר.

אז כן. ההורים ביקשו שלושה ימים כדי לעכל את החדשות, אבל בבוקר היום הרביעי היה בן משפחה חדש אצלם בבית.

זה לא סיפור נדיר, חשבתי לעצמי. סיפורים מהסוג הזה אני שומע מכל עבר לאחרונה. הסטטיסטיקה לא משקרת, ואחת לכמה משפחות מישהו או מישהי יוצאים מהארון בלי להמתין עם זה יותר מדי שנים, ובלי יותר מדי רעש. וההורים, מכל המינים ומכל הרקעים, אמנם לא עברו שום קורס הכנה, ובכל זאת אפשר לומר, בגדול, שהם מכילים. או לפחות מגיבים אחרת לגמרי מאיך שההורים שלהם, נאמר, היו מגיבים במקרה דומה.

אף אחד כבר לא קורע קריעה, ולא מתמוטט. רק בחברה הדתית עדיין מקללים ומעליבים. ולא בשוליים, אלא בשכבת ההנהגה הרבנית והחינוכית. מקללים מכל הלב, כאילו יש בעולם קללה שאם רק תבטא אותה במלוא החריפות, היא תפעל כמילת קסם ותסובב את הגלגל לאחור, אל עולם המשאלות האבוד. שם, באותו עולם ורוד, כל האנושות סטרייטית עד העצם, וכולם צועדים אל התיבה זוגות זוגות, זכר ונקבה, עם ילדים יפים, מסורקים ומטופחים, שאף אחד מהם, לעולם לעולם לעולם, לא ינחית על הוריו את מהלומת הבשורה ההיא, שאי אפשר אפילו לבטא אותה בקול.

  •   •   •

למה אף רב לא מנסה לטעון שזה לא טבעי לאכול שרימפס? שזה לא נורמטיבי להשתמש באותו סכו”ם לבשרי וגם לחלבי? למה באמת אנחנו לא זוכים לשמוע שמי שמחלל שבת הוא סוטה? ושאלת השאלות: איך זה שעדיין לא מציעים כאן טיפולי המרה לחילונים?

בכלל, ממתי היהדות מדברת על טבעיות ושוללת את מה שלא טבעי? מה ליהדות ולנטורליזם?! אין הרבה דברים מצחיקים כמו דובר חרדי שיוצא בשצף קצף נגד הומואים כי זה “לא טבעי”. ולחכות שעות בין סנדוויץ’ פסטרמה לנס קפה, או סתם לאליהו הנביא – זה טבעי? ללבוש מעיל שחור בקיץ המזרח־תיכוני זה טבעי? ומעלית שבת, שלוקחת אותך לקומה 16 עם עצירה בכל קומה, האין זו השיבה אל הטבע במלוא הדרה?

כשטיעונים כל כך לא רלוונטיים מגויסים מכל עבר רק כדי להצדיק משטמה אפלה ועמוקה, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לעצור, לקחת נשימה ולתקן.

אחרי הכל, זה אחד מתפקידיה של אמונה דתית. לתקן. ותפקיד נוסף של אמונה דתית הוא לתרגל את המאמין להגיע מוכן, חכם ושליו לתהפוכות הגורל, שבוא יבואו. כולל התהפוכה ההיא שאין ממנה מנוס, והיא העובדה הבלתי נסבלת שיום אחד נמות, והעולם יסתדר יופי בלעדינו. חלק גדול מהתרגול הדתי, ובוודאי מהאמנות הגדולה של ההומור היהודי (באמת, מי ראה אותו לאחרונה?), נועד להכין אותנו לתעלוליו של הקיום האנושי ההפכפך.

jacky-levi-7-27-2016

נכון, אף אחד לא הכין אותנו בילדותנו למצעדי גאווה ולשיח זכויות לקהילה הלהט”בית. אז מה? אם אנשים פשוטים, שמרנים יותר או שמרנים פחות, לומדים להכיל את זה בתוך המשפחות שלהם, אפשר לצפות מאיש דת, בטח אם הוא גם איש חינוך, לגישה קצת יותר בוגרת מאשר גידופים ועלבונות.

צחוק הגורל, כל זה קורה בין פרשת “בלק” והסיפור המפורסם על בלעם המקלל המקצועי, לבין פרשת גידי אורשר. שתי פרשות שמלמדות אותנו שבכל הנוגע לקללות ולעלבונות, יש חוכמה רבה בפתגם הנצחי “הכל עובר עליך”. גם בפרשת הרב לוינשטיין, נדמה לי שהציבור הדתי נשאר הרבה יותר מבויש מאשר הקהילה ההומו־לסבית.

  •   •   •

בני הדור שלי גודלו וחונכו להומופוביה. זאת עובדה פשוטה. לא רק בציבור הדתי זה היה כך. החברה הישראלית היתה פעם הרבה יותר מיליטנטית. הגבריות הישראלית היתה הרבה יותר מחוספסת, ואני זוכר היטב איך דיברו כאן פעם על הומואים. העובדה שלא מדברים כך יותר, ואוי ואבוי למי שרק יעז, היא רק הוכחה לחשיבות האדירה של ההסברה, ולכך ששום דבר אף פעם לא אבוד.

גם החברה הדתית עוברת תהליך של היפתחות, גם אם הקצב שלו איטי להכעיס. בניגוד למה שחושבים דוסופובים ושונאי יהדות חסרי תקנה, דברים כל הזמן זזים ומשתנים בעולם הדתי. בעיקר לטובה. נושאים שעד לפני שנים ספורות איש לא העז לגעת בהם במקל, הפכו לדיונים הכי חמים במגזר. מותר לשאול שאלות, ומותר גם לא לאהוב את התשובות. משום מה דווקא הנושא הספציפי הזה – היחס לציבור הלהט”בי – מצליח להוציא אנשים משלוותם ולחלץ מהם תגובות היסטריות.

זה לא חייב להיות כך. אין שום מצווה בתורה לשנוא הומואים. זה נכון שהתורה מגדירה כתועבה את יחסי המין שבהם גבר שוכב את רעהו משכבי אישה. אבל בשום מקום לא כתוב שהאנשים עצמם הם תועבה. או סוטים. יש דווקא מקרים שבהם התורה מגדירה את החוטאים עצמם כתועבה. למשל, בכל הנוגע לחוסר צדק חברתי. שם התורה אומרת בפירוש: “תועבת ה’ אלוהיך… כל עושה עוול”. אבל אנחנו רחוקים מהיום שבו נזכה לשמוע ראשי מכינות ורבני ערים שופכים מבול קללות ימי־ביניימיות על ראשיהם של מפקיעי מחירים, מתחמני לקוחות או מליני שכר. היחס הזה עדיין שמור בעיקר להומואים.

הכתבה פורסמה באתר ישראל היום ב 7-28-2016

(איור: עציון גואל)