אנחנו יכולים רק לקנא בפסטיבל של בירת האוונגר מאת נעם בן-זאב, ורשה, פולין

בתחילת דרכו הוא משך אליו רק את המתעניינים במוזיקה חדישה. כיום הוא פתוח לקהל הרחב וגם מבקש לחנך וללמד את מי שלא בקיא בה. איך מצליח פסטיבל ״הסתיו של ורשה״ לשמר כבר 60 שנה את מעמדו המרכזי

varsha

תזמורת הצעירים ״הסדנה האירופית למוזיקה בת זמננו״ בפסטיבל “הסתיו של ורשה”Warsaw Autumn Festival

״זהו זה: היום הוא באמת היום האחרון של הקיץ״ – בכל בוקר, נוכח השמש הזורחת ומזג האוויר החמים, אפשר היה לשמוע את המלים האלה בכל עבר בסוף ספטמבר בוורשה. הסתיו בושש להגיע והכה רק ביום הראשון של אוקטובר בגשמים ונפילת טמפרטורות; זה הסתיו שמביא אתו כבר 60 שנה (פחות אחת) את גדול הפסטיבלים והחשוב ביניהם בעיר: פסטיבל ״הסתיו של ורשה״ למוזיקה עכשווית. עשרות קונצרטים ומופעים ומיצגים לאורך שבוע, 12 אלף כרטיסים שנמכרים, ותנועת מבקרים מהעולם: בתוך מציאות פסטיבלית עשירה של מוזיקה חדישה באירופה עדיין משמר הפסטיבל החלוצי, הנועז כל כך לזמנו, את מעמדו.

זה היה באוקטובר 1956. שלוש שנים אחרי מות סטאלין, הפיקוח ההדוק של הדיקטטורה הסובייטית על פולין התחיל להתרופף ובעקבות תהפוכות פוליטיות היתה פולין לבעלת החופש האמנותי הגדול ביותר בגוש המזרחי. האוונגרד הניסויי פרח בה, מסמל את זקיפות הקומה של הפולנים, מבטא את השתוקקותם לחופש אמנותי ומשמש ביטוי פוליטי להשתחררות ועצמאות. מוזיקאים פולנים הקימו מחדש אגודת המלחינים שלהם, וברוח החדשנות שאחרי מלחמת העולם השנייה נולד ״הסתיו של ורשה״ כפסטיבל מוזיקה יחיד במינו – מושך אליו את הצעירים שראו בו סמל של חופש מחשבתי. המשטר, מצדו, ראה בפסטיבל שסתום יעיל לשחרור לחץ והקניית תחושה של חופש. כך הלך ופרח ״הסתיו של ורשה״ ושמות של מלחינים פולנים בכירים כמו לוטוסלבסקי, פנדרצקי וגורצקי התחילו להישמע גם במערב אירופה.

varsha1

תזמורת הצעירים ״הסדנה האירופית למוזיקה בת זמננו״ בפסטיבל. יצירות מרהיבות בזו אחר זוWarsaw Autumn Festival

מבט על תוכניית הפסטיבל מגלה את הפרופיל שלו: רוב היצירה היא של מלחינים פולנים, כמעט בכל אירוע מוצגת יצירה שכבר אפשר לכנותה ״קלאסית״ או ״יצירת מופת״ – מהרפרטואר של המאה ה-20, בין היתר של מלחינים כמו הלמוט לכנמן, לה־מונטה יאנג, פייר בולז ולואיג׳י נונו; ובין המבצעים: אנסמבלים פולנים רבים וגם אורחים: מגרמניה, צ׳כיה ובלגיה, בין היתר. גם ״סתיו ורשה הקטן״, לילדים בגיל 4 עד 12, מציע מוזיקה עכשווית – ורק בו אפשר גם לשמוע יצירה של קז׳ישטוף פנדרצקי, המלחין שנהפך למותג של מוזיקה פולנית עכשווית ונסוג בו לפני עשרות שנים מסגנון אוונגרדי חדיש; ויש גם אירועים בשולי הפסטיבל, כמו ועידות, תערוכות, פגישות עם מלחינים ותחרות בקומפוזיציה.

באולם הקונצרטים הפילהרמוני של ורשה, בסטודיו לוטוסלבסקי של הרדיו הפולני, באולפן הטלוויזיה הפולנית ובאקדמיה למוזיקה על שם שופן – וגם באתרים שונים אחרים ברחבי העיר, הידהדו איפוא צלילי האוונגרד לאורך השבוע הזה. ערב אחד ייזכר במיוחד, ערב תזמורתי שבו התאגדו נגנים צעירים מפולין וגרמניה לפרויקט ושמו ״הסדנה האירופאית למוזיקה בת זמננו״. בזו אחר זו הועלו יצירות מרהיבות בקונצרט הזה, מאת מלחינים גרמנים ופולנים ובסוף מאת המלחין האיטלקי ממחצית המאה ה-20 ג׳צ׳ינטו שלסי – היצירה “Anahit” הנדירה כל כך על הבמות; ולנוכח ההיסטוריה של הפרויקט הזה, שנולד כבר לפני 12 שנה בפסטיבל ״הסתיו של ורשה״ ומאז רכשו חבריו רפרטואר חדיש עצום ממש, משטוקהאוזן וריהם ופורר ולכנמן ועד למלחינים צעירים עכשוויים בשלל טכניקות נגינה וטכנולוגיה. אפשר רק לקנא במרחב האירופאי הפתוח, שמאפשר דו־שיח ישיר של רעיונות יחד עם אפשרויות מוחשיות לשיתוף פעולה מוזיקלי, בלי גבולות.

varsha-2

חברת התזמורת מנגנת על פלסטיק מתפוקקWarsaw Autumn Festival

תקציב תלת שנתי

בבניין העירייה של ורשה, על כוס תה, נפגשים עם כמה מראשי הפסטיבל, ובראשם מנהלת אגף התרבות של העירייה מלגורזטה נאיימסקה. העירייה היא המממנת העיקרית של הפסטיבל, לצד משרד התרבות: ״בעצמי הייתי הולכת לקונצטים של ׳סתיו ורשה׳ בצעירותי״, אומרת נאיימסקה, שלה גם עבר מוזיקלי בנגינה בפסנתר, ״באותם הזמנים הוא היה מאוד מיוחד, כי משך אליו את המשוגעים לדבר, את המתעניינים במוזיקה ובסצינה המוזיקלית החדישה. היום הוא קצת שונה, פתוח לקהל הרחב, וגם מבקש לחנך וללמד ולהציג את המוזיקה גם למי שלא בקיא בה״. התקציב של הפסטיבל הוא תלת שנתי ועמותות אמנות בעיר מקבלות תקציב לשנה וחצי מראש, המשיכה נאיימסקה – עוד משהו לקנא בו בישראל.

varsha-3

המלחין הבלגי סטפן פרינס. דיון ביצירה לנגנים וארבעה מפעילי ג׳ויסטיקים של משחקי מחשבWarsaw Autumn Festival

ומשם לפגישה עם סטפן פרינס, מלחין בלגי יליד 1979, ולדיון ביצירתו שהוצגה יומיים קודם בפסטיבל: “Generation Kill” מ-2012, לנגנים, אלקטרוניקה, מסך וידיאו, וארבעה מפעילי ג׳ויסטיקים של משחקי מחשב. היצירה מראה לוחמים אמריקאים בעירק או אפגניסטן, שבשעת קרב מאזינים באוזניות למוזיקה קצבית האהובה עליהם: ״מטרתי היא למזג בין כל הרבדים ומרכיבי המוזיקה: הצורניים, הסונוריים, החברתיים, הפילוסופיים והפוליטיים״, אומר פרינס, ״והיצירה כוללת עוד רבדים: וירטואליות מול מציאות, בדמות המזל״טים שמופעלים מאיפשהו באמריקה והורגים באפגניסטאן, והאינטרנט. זוהי מלחמה לצלילי מוזיקה, כמו משחק מחשב. ׳קילינג דה אנמי׳, מה שאומר חייל שם, הוא משפט מהז׳רגון של משחקים כאלה. והם מאזינים למוזיקה שלהם באוזניות תוך כדי קרב״. לשאלה מהקהל, אם הוא רק מתאר את המצב, או מנסה לתת תשובות, ענה פרינס: ״אני לא בטוח שאני מסוגל – לא לתאר, ולא לשנות. רק להיות ביקורתי כלפי התופעות ולקבל מהן השראה. חשוב שאמנים ייצרו חופש מחשבה, זמן להרהר בדברים. לאמנים מקום ייחודי בעולם כדי לעשות זאת״.

– דלג

“Generation Kill” – Nadar Ensemble (Stefan Prins, 2012)Stefan Prins

עוצרים את הרכבת הקלה

סיור בעיר מזמן הפתעה נעימה: פגישה עם שני ישראלים. עומר קריגר הוא אמן וחוקר בתחום הפרפורמנס והמיצג, הווידיאו, ועבודותיו במרחבים ציבוריים קשורות תמיד לחברה ופוליטיקה ולאחריותו של האמן בהקשרים אלה. עמיתו אודי אדלמן גם הוא אמן ואוצר עצמאי, קשור למרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ולמרכז מינרבה למדעי הרוח, שמטעמו הוא עורך שותף של כתב עת למחשבה פוליטית. והשניים, ביצירות נועזות שמטשטשות את הגבול בין המרחב הפרטי לציבורי, מקוממים עליהם לעתים את הציבור המהוגן שרק מבקש ש״מה שהיה הוא שיהיה״ בלי שיזיזו את הגבינה שלו.

כאן, בוורשה, מעלים אדלמן וקריגר מיצג פעולה, שמעורר זיכרונות מההתקוממות הפולנית נגד הסובייטים במרד המספנות בגדאנסק ומהמהפכה הדמוקרטית. בהדרכתם עורכים כ-10 שחקנים פעולות ברחוב, כמו הליכה בטור עורפי, עמידה קפואה או ריצה וחציית כביש סואן כאיש אחד, ומעוררים את סקרנות העוברים ושבים למרכז ההתרחשות: גלריה קטנה ובה צילומים מאותה התקוממות נועזת, ומתוכה בוקע קולה של הקריינית שהקריאה ברדיו את דבר נפילת המשטר הקומוניסטי – אותה הקריינית עצמה, שהרמקולים מגבירים את קולה כמעט עד החרשת אוזניים.

בפעולה ישירה יותר מזכירים השניים את אחד הגילויים הראשונים של השביתה בגדאנסק, עת נהגת של הרכבת הקלה עצרה את הרכבת בהכריזה שהיא חלק מהשובתים. אדלמן וקריגר ואנשיהם מתחו סרט רחב לרוחב הכביש ועליו כרזות רלוונטיות, וכך חסמו את הרכבת שעמדה לנסוע שם באותה עת. די מהר עלה רוגז בקרב האנשים, מכוניות צפרו, נוסעים התמרמרו על העיכוב והמשטרה הוזעקה למקום. רק איש אחד מקרב הקהל קרא “כן, זה כמו עצירת הטראם בגדאנסק!”

מאוהבים ולומדים פולנית

ראש מכון התרבות הפולני, קז׳ישטוף קופיטקו, ביקר גם הוא בפסטיבל כבכל שנה ואף אירח כמה מהנוכחים לארוחת צהריים בדירתו הקטנה. כיום, הוא מסביר, מה שחשוב לפסטיבל הוא ליצור דיון: לא רק במוזיקה אלא גם בענייני חברה ופילוסופיה. הוא מצביע על האירועים והפסטיבלים הרבים של מוזיקה חדשה בפולין לאורך השנה: “מוזיקה פולוניקה נובה” בוורוצלב, “אביב מוזיקלי” בפוזנן – שניהם נוסדו כבר בתחילת שנות ה-60; “פורום המלחינים השלזים” משנות ה-70, וגם פסטיבל מוזיקה חדישה בקרקוב מ-2001. וככלל האוונגרד פורח בפולין, הוא אומר: בתיאטרון, בקולנוע, במוזיקה אלקטרונית. כל זאת לצד המוזיקה הקלאסית: בכל עיר קטנה יש תזמורת סימפונית ואודיטוריום, 29 תזמורות כאלה ל-38 מיליון תושבי פולין.

ובישראל? ״אנחנו לא עושים תעמולה פולנית בארץ, לא שוכרים אולם ומציגים בו את התרבות הפולנית, אלא שואפים לשיתוף פעולה״, מסביר קופיטקו, ״למשל בפסטיבל הסרטים בחיפה שנערך עכשיו: לא הסתפקנו בהקרנת סרטים פולניים אלא קיימנו פורום קופרודוקציה למפיקים ישראלים ופולנים, והוא הוליד שלושה פרויקטים״.

בזכות הטיסות הזולות בין ורשה וקרקוב לישראל תל אביב נהפכה ליעד בילוי ראשון במעלה לפולנים צעירים, מגלה קופיטקו, ויש תכונה ישראלית־יהודית בפולין בהתאם: לא רק מוסדות תרבות ופסטיבלים לתרבות יהודית שבהם אי אפשר למצוא יהודים כלל – הקהילה היהודית בפולין כמעט לא קיימת; אלא טפטוף של יהודים וישראלים לפולין עצמה: ״יותר ויותר תלמידים ישראלים לומדים פולנית אצלנו במכון״, מגלה קופיטקו, ״והכיתות מלאות; עד לא מזמן התלמידים היו בעיקר אנשים מבוגרים מאוד, במקורם מפולין, אבל הקהל הזה מתמעט, ואנחנו מוצאים יותר צעירים עכשיו. אנשי עסקים שרוצים לבנות את חייהם בפולין, וגם צעירים שהתאהבו בצעירים פולנים ורוצים לעבור לגור בפולין״. זה כנראה מה שטיסות זולות מסוגלות לחולל.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר הארץ ב 12-29-2015