אני כל כך מתבייש שטוב לי כאן, שאני לא יכול להפסיק לחייך מאת סייד קשוע

אני כל כך מאושר בתוך התמונה המצוירת של החיים האמריקאיים. אבל האם האושר שלי הוא הודאה בניצחון כוחות הרשע?

עוד בית חדש, ועוד שכונה חדשה שמזכירה תפאורה של סרט אמריקאי נוסח “המופע של טרומן”. יש בייסמנט ענקי, ואני הבטחתי לילדים לקנות שולחן פינג פונג, ואולי גם אם יהיה כסף נקנה גם שולחן פוסבול. יש גראז’ שנפתח עם שלט ויש טוחן אשפה בכיור של המטבח.

הילדים אהבו את הבית החדש, והקטנים התרוצצו בין החדרים בלי הפסקה. “אתם עושים רעש כמו סוסים דוהרים”, מצאתי את עצמי מצטט משפט שאבי נהג להגיד לי ולאחים שלי כשהיה מתעורר עצבני משינה. וכאן דהרת הסוסים היא אימתנית, היות שהבית עשוי עץ.

Kashu-new-house

איור: עמוס בידרמן

השכונה החדשה היא הצפונית ביותר בעיירה, הבית שלנו הוא הבית הצפוני ביותר בשכונה. אבל צפון כאן הוא רק כיוון — לא מעמד. דלת המטבח יוצאת לגינה לא מגודרת שמתחברת לגינות השכנים מימין ומשמאל, וממול שדות סויה ותירס משתרעים אל האין־סוף.

בערב הראשון לאחר יום מעבר מתיש יצאתי לעשן סיגריה אל מול המרחבים. החושך התחיל לרדת ואני הבטתי שמאלה וימינה כדי לוודא שאיש מילדי השכנים לא רואה שאני מדליק סיגריה. זה לא חינוכי, ודאי לא ביום הראשון שלנו בשכונה. חייכתי כשנזכרתי בכל אותם טקסים מעמדיים שאני מקיים בלי שאיש יידע עליהם, או ירגיש. טקסים כמו לתת טיפ למובילי הרהיטים. הם היו בלונדיניים, המובילים, עם אזרחות והכל, ושמות כמו סקוט וריימונד, ואני נתתי להם טיפ, 20 דולר לאחד, והם אמרו תודה מיסטר סאייד, ומשהו בדרך שהם מבטאים כאן את השם שלי גורם לי להרגיש יותר כמו ראפר מאשר נהג מונית.

יש הרבה נהגי מוניות ערבים, אני נוסע איתם בעיקר כשאני מגיע לעיר הגדולה שיקגו. גם להם אני משאיר טיפ נדיב, והם מספרים על הארצות שלהם, על מרוקו, אלג’יריה ותוניס. כל הערבים שאני פוגש, בין אם מרצים בכירים, נהגי מוניות או בעלי עסקים, כואבים את מצב ארצותיהם, כולם מודאגים ממצב האומה הערבית, כולם חשים כאב כן נוכח מעשי הזוועה וכולם מתפללים לעתיד טוב יותר. לפעמים אני תוהה מי אלה בכלל הרעים, כמו שבני הקטן שואל בתחילת כל סרט מצויר, “אבא, מי הבאד גאייז?”

ישבתי על המדרגה שמפרידה בין דלת היציאה מהמטבח לגינה והסתכלתי על הגחליליות שנצצו מעל השדות במופע אורות מפעים, ולרגע תהיתי אם זה בכלל אמיתי. זה נכון? אני יכול לבחור איפה לגור בלי ועדות קבלה, התאמה גזעית, שכנים שיריצו עצומות וקבלנים שינופפו בחוקים ובחוזים? איך זה ייתכן שזה כל כך פשוט? לבחור בית בלי שיקולי זהות, בגידה, כפירה, התבוללות ושמירה על צביון יהודי.

מותר לי להיות מאושר בכלל? מותר לי ליהנות מהבית החדש בלי לחשוב על סכסוכי ירושה, היכן עובר הגבול ביני ובין בתי השכנים, אי סדרים ברישומים, צווי פינוי והריסה ודחפורים צבאיים מצוידים באישורים משפטיים ומצבות שמימיות?

האם זה מוסרי בכלל לעשן סיגריה אל מול הנופים הירוקים של מרכז אילינוי בלי לחשוב על טירה, על ירושלים, על כפרים לא מוכרים, על דרום הר חברון ומחנות פליטים?

האשמה, אוי האשמה, על שלא נשארתי לסבול ולהיאחז בכל מחיר, להישאר ולו רק בשביל להמשיך להוות איום כלשהו, אפילו רק זה הדמוגרפי. ואותה תחושת תבוסה, ההבנה העמוקה שצדק, במובנו הפשוט ביותר, ולו הצדק כפי שנקבע על פי החוק הבינלאומי, לא יצא לאור. ההפנמה כי הבאד גאייז לעולם יעלוזו, ואיש לא ייתן את הדין על פשעיו. הכניעה אל מול פניהם המחייכות של בוני הגדרות וגוזלי החופש, והירידה על הברכיים באמצע מעגלי ריקודים שיקרבו את ביאת המשיח.

הגוד גאייז תמיד מנצחים, ניסיתי להחזיר לעצמי קצת אמונה ולזכור שאין מקום לאבד תקווה. ניסיתי לשחזר כמה סיסמאות בעניין האור בקצה המנהרה, כיצד רצון העם לעולם יגבר על כל עוולה. שרתי לעצמי בלחש כמה שירי ילדות לאומיים, דיקלמתי כמה סיסמאות על חופש שאבא שלי לימד אותי, על כוחו של הרצון שיכול גם לפורר אזיקים מפלדה, ושום דבר לא עזר.

אני כל כך מתבייש שטוב לי כאן, אני כל כך מתבייש על שאני לא מצליח למחוק את החיוך הזה. לא עכשיו, ניסיתי לשכנע את עצמי, לא ביום הראשון בבית החדש, לא מול הגחליליות האלה שמתאמצות כל כך להאיר את הלילה.

פתאום ראיתי חייל על סוס יוצא משדה התירס, כיווצתי את עיני והנה צץ עוד אחד, ממש כמו בסרט “שדה החלומות”, רק שבמקום שחקני בייסבול יוצאים פרשים משדות התירס. לאט־לאט כל השדות התמלאו חיילים רציניים וחייכניים, רכובים על סוסים לבנים. היה לי ברור שאלה הבחורים הטובים, ללא ספק. היו להם מדים של צבא הצפון, והם היו חמושים בחרבות ארוכות. המפקד שלהם עמד מולי, הוריד את הכובע וחיכה להוראה.

“סייד”, הגיעה צעקה מתוך הבית.

“מה?” צעקתי בחזרה.

“איפה אתה?”

“בחוץ, למה?”

“בוא מהר יש סתימה בגארבג’ דיספוזל”.

“איך?” צעקתי ומעכתי את הסיגריה במאפרה, “איך לעזאזל זה תמיד קורה, בכל בית, דבר ראשון הדיספוזל נסתם, איך?”

“מה אתה רוצה מהחיים שלי, לא נגעתי בו”.

“סליחה”, אמרתי למפקד צבא הישע, “אני צריך לטפל בסתימה”, ונכנסתי חזרה הביתה.

פורסם במוסף של אתר הארץ ב7-24-2015