אני לא מהגר. אני רק פה, בינתיים, עד שיהיה טוב יותר מאת סייד קשוע

אם יש דבר שאנחנו לא, זה מהגרים. אנחנו פשוט גרים כאן קצת, עד שנו, יהיה קצת יותר טוב במקום שממנו אנחנו באים

“זה צ’רלי הילס”, אמרה הילדה שלי כשעברנו ליד שכונה בדרכנו חזרה מבית הספר לבית שבו אנחנו גרים.

“מה זה?” שאלתי.

“זו שכונה טובה של עשירים. מייסון גר שם”, היא אמרה.

“מה רע בשכונה שלנו?” שאלתי.

kashua-area-2.-gif

איור: עמוס בידרמן

“מה, Boulder Ridge?” שאלה הילדה בזלזול.

“זה השם של השכונה שלנו?” שאלתי מופתע.

“כן”, ענתה הילדה, “אנחנו גרים בצוק איתן אבא”.

“מה את אומרת, נו, ואיך זה?”

“יותר טוב מעזה”, ענתה הילדה שלי, “מקום שישי או שביעי מבחינת איכות החיים”.

“מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?” שאלתי אותה, והיא אמרה שכולם יודעים, שמדברים על זה בבית הספר.

פעם ראשונה שאני שומע שזה השם של השכונה שלנו. אני יודע מה הכתובת ומה שם הרחוב וזה מספיק לי כדי להזין את המידע בתוכנת הניווט על מנת לחזור הביתה מכל מקום בעיר. אני תמיד משתמש במכשיר הניווט בשביל לחזור הביתה, לא משנה כמה פעמים עשיתי את הדרך. למען האמת, אני חייב תמיד להסתכל על מספר הבית שעל תיבת הדואר, לפני שאני לוחץ על הכפתור שפותח את דלת הגראז’ ונכנס עם הרכב לבית שלי. אני עדיין לא מצליח לזהות את הבית שלנו. אין שום סממן חיצוני שמבדיל אותו מיתר הבתים. בית יפה, מרווח וגדול כמו יתר הבתים בשכונה החדשה שאת שמה אני צריך לברר. כל הבתים נראים לי זהים, כולם גדולים ומרווחים עם אותה תיבת דואר, אותה פיסת דשא ואותו מעבר להולכי רגל. לפעמים זה מרגיש כמו הבתים בסרט “המופע של טרומן” ולפעמים זה מרגיש כמו תפאורה לאפיזודה חולפת של החיים.

הילדים חזרו ללימודים, וזה מנחם אותי מאוד לראות אותם מאושרים. אמנם בני הקטן ממשיך לבכות מדי בוקר, להטיח בי האשמות באנגלית ולהתחנן שלא אשלח אותו לגן, אבל התמונות שהגננת שולחת רבע שעה לאחר שאני מוריד אותו, שבהן הוא נראה משחק עם יתר הילדים, מוכיחות אחרת.

“זה בגללך”, אמרה אשתי. “איתי הוא לא בוכה, אלא צועד מאושר לגן”.

“תגיד, אבא”, שאל בני האמצעי מהמושב האחורי, “מה ההבדל בין Immigration ל–Migration?”

“לא יודע”, עניתי לו, כמו תמיד כשהוא שואל משהו שקשור לאנגלית.

“מיגריישן זה כמו עופות, נגיד”, ענתה לו אחותו הגדולה באנגלית. “נוסעים ממקום למקום, זזים ממקום למקום. אימיגריישן זה לעבור לגור במקום אחר, לעבור ממדינה בשביל לחיות במדינה אחרת”.

“זה נכון, אבא?” שאל הבן שלי.

“כן”, ענתה לו הילדה שלי בנזיפה, “ברור שזה נכון, דביל”.

“את תסתמי”, הוא אמר לה באנגלית.

“אתה שומע אותו?” היא פנתה אלי.

“תסתמו שניכם”, קבעתי בערבית.

“אז מה אנחנו?” שאל הבן שלי.

“מה זאת אומרת?”

“אנחנו אימיגרנטס או מיגרנטס?” שאל בני כשעיין במחברת פתוחה על ברכיו במושב האחורי.

“אימיגרנטס”, ענתה הילדה. “אנחנו נראים לך ציפורים?”

“מה פתאום?” קטעתי את דבריה במעט תוקפנות.

“אז אנחנו כן מיגריישן?” שאל בני.

“לא”, אמרתי בבלבול ובלחץ, “אנחנו לא זה ולא זה”.

חייבת להיות אופציה שלישית, אמרתי לעצמי, אבל אני לא יודע איך אומרים אותה באנגלית, או בערבית או בעברית. אנחנו לא מהגרים, בשום אופן לא, ואותה תמונה מגבול מקדוניה שהתפרסמה באותו בוקר בעיתון הידהדה במוחי: שני ילדים קטנים בוכים מעבר לחומת שוטרים, ואלפי מהגרים מנסים לפרוץ אל עולם שאינו מעוניין בהם. אני כמעט בטוח שבכתבה שליוותה את התמונה לא הופיעה המילה פליטים, שהיא ודאי הנוראית מכל להגדרת מי שאולץ או נאלץ לנטוש את מולדתו.

ואני באמת לא יודע מה גורם לי לחשוב בכל פעם שאני קורא על הפליטים, ורואה תמונות של ילדים סורים, עיראקים, אפריקאים ואפגנים מתדפקים על דלתות זרים, מה גורם לי להיות כל כך משוכנע שזה רק זמני, שמהר מאוד המצב בארצות המוצא ישתפר, והחיים שם יהיו בטוחים, משגשגים וראויים לחיותם, ואז ישובו כל אותם נודדים, פליטים, מהגרים, אל בתיהם, אל שפתם, אל המקום שבו אין הם נדרשים לתרץ את הימצאותם או להתנצל על עצם קיומם.

מה גורם לי, לעזאזל, להמשיך להאמין שהאדם טוב מטבעו, שכל הבעיות ייפתרו יום אחד? ואם זה נכון, והאדם טוב מטבעו, כיצד זה שאותם פליטים לא מתקבלים בזרועות פתוחות על ידי הטוב האנושי והחובה הבסיסית לעזור לזולת בעת מצוקה? יש חובה כזאת, או שהאינסטינקט האנושי רואה בכל זר, חלש וחסר אונים ככל שיהיה, איום?

“נו, אבא, מה אנחנו?”

“אנחנו משהו אחר”, אמרתי לבני, “לא זה ולא זה, אנחנו כאן בינתיים בגלל הלימודים, העבודה”. משום מה כמעט נחנקתי כשניסיתי להגיד, לעצמי קודם כל ואחר כך לילדים, “אבל לנו יש בית, שאנחנו יכולים לחזור אליו מתי שאנחנו רוצים”.

“בעוד 200 פיט”, אמר מכשיר הניווט, “אתה מגיע ל’בית’ מצד ימין”.