אני מוסלמי, ולכן אני האיש הרע מאת סייד קשוע

אני מוסלמי, וככזה אני מהבאד גאייז. בתרבות, בפאנלים בטלוויזיה, בכל סרט אמריקאי. אם ככה זה עובד, אין לי כוונה להצטרף לטובים

אני מתחיל להסתבך כאן ולהפר הבטחות שגזרתי על עצמי בטרם הגיעי לארץ המובטחת. אני מתחיל להתעצבן בגלל דמויות פוליטיות ותקשורתיות, לפתח חרדות בשל התבטאויות, שלעתים אין להן שום אחיזה במציאות כשזה מגיע לחלק מהמועמדים הרפובליקאים לנשיאות, ובכל זאת, עושה רושם ש”העם” קונה אותן.

ביל מאהר היה אחד הראשונים שהתחלתי לתעב בשל יוהרתו, בורותו והתדמית הפסאודו־אינטלקטואלית שהוא עוטה על עצמו. מסע הרצח בפריז סיפק למאהר השבוע את מבוקשו, כמו הוכיח את טענותיו רבות השנים בדבר הברבריות כתכונה מהותנית של ערבים ומוסלמים. לא כולם, הוא לא אומר שכולם, עובדה שמדי פעם הוא מביא מוסלמית שכתבה על זכותה של האשה ליהנות ממין.

בניגוד לברברים (מי אלה בכלל? היה עם כזה? או שזו מילה שמתייחסת לכל בן תרבות אלימה במהותה, שאת הגיונו אין להבין ואת אלימותו יש לקרוא כתכונה מולדת?) יושב לו מנחה הטלוויזיה ומנהל פאנל תרבותי שדן בדרך שבה יש להילחם בבאד גאייז. חי אלוהים, זה השם שהם נתנו להם. “ומה עם הערבים שהם כביכול בני הברית שלנו?” שואל המנחה, כשעם הערבים הוא מנה את הטורקים, הסעודים, הירדנים והקטארים. “למה אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלהם?” הוא שואל ומקבל מחיאות כפיים, “למה לנו להתערב בכלל?” הוא תוהה, ומציין את העובדה שגם מי שנלחם בדאעש הם דווקא האיראנים והם גם אויבים שלנו.

שלנו, אנו העם היושב מול המסך. שיהרגו זה את זה, סיכם המנחה הליברל והנאור שנמנה עם מחנה הגוד גאייז, זו ההצגה הכי טובה בעיר, “כל שעלינו לעשות הוא לקנות פופקורן”. והוא צודק, למה להם להתלכלך בקרב חמולות במזרח התיכון, אין להם שם אינטרסים בכלל.

לא, אין לי שום רצון להפיל את האחריות על קולוניאליזם, קונספירציות ואינטרסים כלכליים, יהיו נכונים ככל שיהיו. למען קידום אינטרסים, קונספירציות ומדיניות יש צורך בקרקע פורייה, מצע נפלא הקיים במזרח התיכון, גם אם גבולותיו מגיעים עד צרפת ובלגיה.

kashua-the-arab

עמוס בידרמן

יש לי שנאה תהומית למושגים האלה שנקראים דאעש, אל־קאעידה ובוקו חאראם והשד יודע מה. אין לי מושג מי הם, הדימוי שלהם במוחי הוא של חבורת רוצחים, עבריינים עם רקע פסיכיאטרי שנראים כמו הבאד גאייז בסרט אמריקאי. לעתים נדמה שהם אימצו קו אופנה שפותח בהוליווד ולא בימי הנביא מוחמד.

אני לא מכיר מוסלמי אחד, בארץ או כאן, שאינו מתעב את המושג הזה שנקרא דאעש, שאינו מייחל להשמדתם. ולא בגלל החשש מהדימוי שלהם כמוסלמים וכערבים בארץ נוכרייה, אלא בגלל מה שהם מעוללים לקורבנות האמיתיים, המיידיים שלהם – בסוריה, בעיראק, שיעים, סונים, נוצרים, יזידים וכל מי שאינו הם. דאעש הוא סכנה למה שמכונה מזרח ולא למערב.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא להתמלא צער, שנאה עצמית וכעס כששמעתי על הטבח בצרפת. ובכל זאת, המחשבה הראשונה היתה, איך לעזאזל אני מבטל את ההגדרה שלי כמוסלמי, איך אני יכול לבטל כל הגדרה שעלולה לקשר אותי עם רוצחים אלה?

אבל אני מוסלמי, ומגדיר את עצמי כמוסלמי, לא משום שנולדתי מוסלמי, ולא משום שאני מאמין או מקיים משהו ממצוות האיסלאם. אני מוסלמי משום שאני מאוים כמוסלמי, ומשום שאני מתגונן, בן היתר, כמוסלמי. משום שאני נמלא בוז כשאני שומע בתקשורת האמריקאית מוסלמים, או מוסלמים לשעבר דוגמת אייאן חירסי עלי, המספקת את כל מה שחשוכים רוצים לשמוע על האיסלאם. אני מוסלמי, כופר אמנם, שלא נחשב למוסלמי לפי האיסלאם. אבל אני מוסלמי שמרגיש מותקף ומאוים כשממשלת ישראל מתנפלת על התנועה האיסלאמית. סביר להניח שאין לי דבר משותף עם אנשי התנועה האיסלאמית, סביר להניח שאני אויב שלהם, ובכל זאת אני חושב שעל כל התנועות הערביות לפסול את עצמן אם התנועה האיסלאמית נפסלת כחלק מתוקפנות ממשלתית.

אני מוסלמי משום שלפני כמה ימים הילדים שלי ביקשו לראות את “בחזרה לעתיד”, ואני, שזכרתי את הסרט מנערותי כמוצלח, שמחתי על ההזדמנות להזמין את הסרט ולצפות בו יחד עם ילדַי. בתחילת הסרט המדען נהרג על ידי “הלובים” הלבושים בגדים דומים לבגדי דאעש ויורים בתת מקלע שחובר לגג של ואן. הם עטויי סחבות וממלמלים הברות לא ברורות, ובכל זאת בני הקטן, בן הארבע, שאל אותי: “דאדי, מי זה הלובים? הם מוסלמים כמוך?”

אני מהבאד גאייז, ולא יעזור כלום. אני מהבאד גאייז ואין לי שום שאיפה להיות מהטובים, אם הגדרה כזאת דורשת חותמת של פוליטיקאים ותקשורת אמריקאית. אני לא רוצה להיות מהטובים אם אלה לפי ברנאר אנרי לוי, “הנאורים שעלינו לעודד”, בניגוד לפשיסלמיסטים.

שוב חלוקה מערבית לטובים ורעים, שוב חלוקה שעלולה רק לחזק את דאעש ודומיהם. חלוקה שיכולה להתפרש בעולם האיסלאמי כי מי שאינו תומך איסלאם קיצוני הוא ודאי תומך מדיניות אימפריאליסטית. שוב נגנזת היכולת להגדרה עצמית.

כמה הזוי היה יכול להישמע דובר בכל מדינה שאינה מעצמה אילו היה אומר ש”את הנאורים שבמערב עלינו לטפח”, ומוסיף שלא כולם כאלה, יש אחרים, יש שונים, לא כולם ביל מאהר, מארקו רוביו ולה פן. אסור שאלה יכתימו את המערב. ואז ישאל: “השאלה היא, כמה באמת ההפגזות שם יכולות לעזור, ואיך אנחנו יכולים בכל זאת להימנע מפגיעה בחפים מפשע?”