אני מירב מילר, צלחתי את חצי מרתון ברלין, וזה הסיפור שלי

הרומן שלי מאחורי הגב התחיל כבר לפני כמה שנים.

כאבים בגב התחתון. מין מיחושים עמומים, נסבלים, כמו שריר תפוס, שייחסתי לעומס אימונים, או לתנועה לא נכונה. וכמה שנים אחרי, גם לגילי ההולך ומפליג. שלא לדבר על שניים שנוספו למשפחה ואתגרו את עמוד השידרה שלי בכל מיני דרכים חדשות. (לא להרים מוצץ שנפל בלי לכופף ברכיים, לא להרים מוצץ שנפל בלי לכופף ברכיים, לא להרים מוצץ שנפל בלי לכופף ברכיים…)

בחרתי לטפל בגב התחתון שלי בשיטה מוכחת ועתיקת יומין. להתעלם.

לא תמיד הצלחתי. כשהגברתי עומס כמו באימונים למרתון פריז, או לרכיבת השאנטי , הגב התחתון הרים ראש במחאה. היו ימים שלא יכולתי לזוז, אבל עם קצת מנוחה, סבלנות והרבה אדוויל, הם חלפו.

בערב ראש השנה האחרון, נתפס לי הגב. ממש נתפס. הייתי בטוחה ששוב הרומן שלנו מלבלב, ובחרתי בדרכי המוכרת והבטוחה, התעלמות. אחרי כמעט שבועיים, כשהבנתי שאין ממש שיפור, למרות שהתרגלתי להסתובב בעולם עקומה ודואבת, עלתה בי המחשבה החתרנית, שאולי בכל זאת לא מדובר בשריר תפוס וסורר, והגעתי לד”ר גיא מורג. (אם זה בעייתי אפשר במקום “לאורתופד

maraton

מירב מילר ושגית הורוביץ בקו הסיום

מכירים את הסיכומים והדירוגים של ראש השנה? לי היו שתי אופציות. דיסק השנה או הפריצה של השנה. זכיתי בשתיהן.

ד”ר מורג מאבחן פריצת דיסק, וברגע, מסדר לי חברות במועדון אולי הכי פופולארי לבני ארבעים פלוס. אחרי זריקת וולטרן אחת בישבן, ומשא ומתן נוקב על התנאים, הדוקטור רושם לי מנוחה, פטור ממקלחות לילדים, וחזרה הדרגתית לריצה קלה-קלה ורק בתנאי שלא כואב. (מנספחי ההסכם: כאב שמקרין לרגליים, משמעו שאני מפסיקה מיד. כאב גב סטנדרטי פירושו שיכולה לרוץ ולהתעלם, בדיוק כמו שאני אוהבת).

חזרתי למסלול. רצתי לאט, ומעט. מאושרת מהיכולת לרוץ, רק לא להיות מושבתת.

את מרוץ הלילה של תל אביב, שהפך למסורת משפחתית, קיוויתי מאד לרוץ.

שגית הורביץ בת דודתי האהובה, והדוברת המוכשרת והאנרגטית של הספארי, בדקה אם גם השנה השבט מתייצב. מסורת זו מסורת, יריתי מייד, אבל אם בא לך לרוץ

איתי במקצה הפראלימפי, את יותר ממוזמנת.

אז רצנו יחד בתל אביב. מסתבר שאפשר להשלים המון סיפורים כשרצים קל ולאט. קיבלתי סקירה מעודכנת ומפורטת על מעללי בני השבט, על כל הקרנפים שברחו ושבו לגבולם, וגם מי מביא מה לסדר. כן, כן מין ריצה משפחתית שכזו.

כשהבנתי שאני מסיימת את העשרה קילומטר בשלום, רגע לפני סוף המרוץ, החלטתי לאתגר אותה. ואותי. הולכות על החצי מרתון בתל אביב. לה זו תהיה ריצת הבכורה ל -21 קילומטרים ולי הוכחה שלמרות הכל אני מסוגלת. פריצת דיסק לא בבית ספרנו. החלטנו להתאמן לחצי מרתון קל, נעים ומהנה. ממילא את הקריטריון לריו כבר פספסנו אז מה יש להפסיד.

העלינו מרחקים לאט ובזהירות. הגב שלי שרד בגבורה את ההחלטה. בראש כבר חיפשתי את היעד  הבא, שישמור לנו על הריצות המשותפות, אבל לא ישבש את השגרה ולא יעיר שדים מיותרים.

כששמעתי על קבוצת רצים ישראליים שטסים לחצי מרתון בברלין, נדלקתי. יעד קרוב , מזג אוויר טוב והעיר הכי תוססת וכייפית באירופה. תירוץ מושלם לגיחת סופ”ש, ודובדבן בדמות מרוץ כמיטב המסורת הברלינאית.

המוניטין שיש למרתון המלא בבירת גרמניה הוא מן המפורסמים. אבל אין לי שום כוונה להשתתף בו. המרתון מתקיים בספטמבר. פירושו של דבר , שריצות השלושים  פלוס , כולל המסכמת, נופלים ממש ביולי- אוגוסט.

Haven’t the Jewish people suffered enough?!?!?!!

הולכים על החצי. מרתון תל אביב כפיילוט. לא היה קל. בקילומטר ה- 17 הגב הציק אבל

הניסוי הוכתר בהצלחה. הכינו את הפונפונים אנחנו בדרך לברלין .

או שלא?

באמצע בין החצי של תל אביב, לחצי של ברלין, נתקעתי. הגב שלי עשה פוטש . האם אפשר לגנוז את הדרכון?

אורי הפיזיותרפיסט נקרא לדגל, ולמרות הכאבים עודד אותי שכנראה לא מדובר במשהו חמור שמצריך את השבתת המערכות. יצאתי בזול. סתם איזה בלט שחיפש תשומת לב, או אח חורג קטן וחסר משמעות שלו. ממשיכים באימונים.

או שלא?

שבוע וחצי למרוץ, הבן שלי חוזר מהגן עם וירוס מחולל נזלת שיעול ושאר ירקות. האם בסוף וירוס מהזן הנחות ביותר, הוא שיכריע את הריצה ?

במקום פחמימות העמסתי ויטמין סי. לציוד למרוץ שכלל ג׳ל, מצב-רוח טוב ותמר, הצטרפה חבילת טישיו. אנחנו על המטוס לברלין.

החצי מזנק ומסיים באותו הצומת בנקודה הכי מרכזית בעיר- אלכסנדר פלאץ. ערב המרוץ עוד לא ראו שום דבר ברחוב, ורק סוללת שירותים כימיים הסגירה את העובדה שכאן תתחיל ותסתיים הריצה.

בבוקר זה כבר נראה אחרת. הרחוב הלך והתמלא ברצים. למעלה משלושים וארבעה אלף משתתפים. היה קר אבל זה עתיד היה להשתנות. חמש דקות לזינוק, השמש יצאה וחיממה את האווירה עוד יותר. במונחי היבשת זה היה יום קיץ. לנו זה היה מזג אויר מושלם. שמש וקרירות אירופאית טיפוסית. יצאנו לדרך . המסלול עובר בלב ליבה של ברלין ודרך האתרים הכי יפים והכי מפורסמים. שגית ואני חוצות את שער ברנדנבורג. יש משהו מאד טעון ועוצמתי לרוץ על אדמת גרמניה. אני מרגישה ממש טוב . לא כואב ,לא קשה, אבל רק שמונה ק”מ מאחורי. מה יקרה אם פתאום משהו ישתבש?

תושבי ברלין יצאו לרחובות ונתנו עידוד מהמשובחים שראיתי. מתופפים מהתזמורת של ברלין ועד להקת מתנ”ס לייפציג, נעמדו לאורך המסלול ותופפו במרץ לעודד את הרצים. זה עובד. אנחנו נהנות מכל רגע, ופתאום חושבות על הסבתות-האחיות שלנו, שמסתכלות עלינו מלמעלה. עד כמה הן גאות בנו? האם מישהו אי פעם תיאר לעצמו שאלפי גרמנים יריעו וימחאו כפיים לשתי הנכדות שלהן מישראל, שהגיעו לרוץ בברלין?

הכל מרגש אותנו. האווירה, המוזיקה, הנופים, וזה ניכר גם בריצה. אנחנו בקצב מהיר מהמתוכנן. אני נבהלת ומחליטה להאט .

חוצים את צ׳ק פוינט צ׳ארלי. נקודת מעבר הגבול המפורסמת. רצות לאורך מה שפעם הייתה חומת ברלין, אבל עכשיו אני זו שחצויה. קצב הריצה מתגבר. אני בודקת עם שגית, אולי זו ירידה? אבל היא משוכנעת שזה ממש ממש מישור. זה גורם לי סיפוק, אבל גם מטריד. עכשיו הכל בסדר, מה יקרה בקילומטר 17?

מכאן מתחילות שיחות נפש ביני לחוליות 5 ו-6 .  חמישה קילומטרים לסיום. תהיו טובות אליי ואני מבטיחה לגמול לכן. להתמיד בפיזיותרפיה, לא להרים ילדים ישנים (בשביל זה יש אבא). למרות ההפצרות, הגב כואב ואני מקפידה לעקוב. ההנחיות ברורות : אם הכאב ממוקד, או לא. אם הוא מקרין לרגליים- עוצרים, ומעבירים את הפעילות לשדרת החנויות בקודאם.

ואז נזכרתי שהיום יום ראשון. הכל סגור. האופציה הזו יורדת מהפרק. קדימה ממשיכים.

בקילומטר ה-19 אני משחררת את השדים לכל הרוחות. מה שיהיה יהיה. הכאב ממשיך אבל אני מתעלמת (שוב) ואז עומדת מולי מישהי עם שלט ענק:

Pain is temporary

Enjoy the pain

אני קונה את זה ברגע ורצה לקו הסיום עם חיוך. למרות הכאב, ובעיקר בגלל הצלמים.

עשינו את זה. היה מרוץ שמח, מושקע ומאורגן כמו שרק גרמנים יודעים. בשער הסיום, כיאה לבני המקום, הבירה נשפכת במקום מים. אני מצליחה למצוא אחת בלי אלכוהול, בתמונות זה נראה מגניב באותה מידה. חצי מרתון ברלין מאחורינו , החוויה היתה שלמה.