אסונות עירך קודמים מאת אוליביה גולדהיל, Quartz

נוכח אסונות, האמפתיה מתעוררת ככל שהנפגעים קרובים אלינו. אבל את העזרה אנחנו חייבים לתת לפי ההיגיון: היכן שצריך

וסטון, טקסס, הפכה לאזור אסון אחרי ש-38 איש נהרגו בחורבן הנורא שזרע הוריקן הארווי, והעיר כוסתה ב-125 סנטימטרים של מים.

כפי שכבר צוין, התקשורת במערב התמקדה מאוד בדיווחים על אסון הארווי. בו זמנית, מזג האוויר זרע אסונות לא פחות חמורים בדרום אסיה, שבה הקיץ זרוע המונסונים הביא לשיטפונות שבהם מתו יותר מאלף בני אדם בבנגלדש, הודו ונפאל.

אחד האסונות האלה בוודאי מעורר בכם תמונות עזות ומטרידות יותר מהאחר – בהתאם למקום שבו אתם נמצאים בעולם – תמונות של אנשים שאתם מכירים, או עשויים להכיר, של רחובות עיר ותשתית שאתם מסוגלים לדמיין בקלות. אם אתם חיים בארצות הברית, טובים הסיכויים שקראתם ללא הרף על הוריקן הארווי, ואתם יודעים מעט מאוד על השיטפונות בדרום אסיה. באותו אופן, אם אתם בנגלדשים שמתמודדים עם חודשים של גשם, השיטפון בארה”ב לא נראה לכם כמו חדשה מרעישה.

זה נראה אולי חסר רגישות לגלות אכפתיות רבה יותר נוכח אסון המתרחש במקום קרוב יותר הביתה לעומת אסון גדול יותר, המתרחש במרחק, אבל אלה תגובות רגשיות אנושיות לגמרי. יחד עם זאת, חשוב לזכור שבני אדם אינם יצורים רגשיים בלבד. יש לנו גם יכולת לחשוב בהיגיון. ועל אף שאנחנו לא יכולים למנוע מהלב להגיב בעוצמה גדולה יותר לאסונות המתרחשים בסביבתו הקרובה, אנחנו כן מסוגלים לחשוב בבהירות ולהגיב לאסון הומניטרי בהתאם למה שנדרש.

הניגוד בין התגובה הרגשית שלנו לזו הרציונלית, בכל הקשור למשברים בינלאומיים הודגש על ידי אבי הקפיטליזם, אדם סמית, באחד מכתביו הפחות ידועים, “תיאוריה על רגשות מוסריים”.

בחיבור הזה, סמית משווה את התגובות הרגשיות שמרבית בני המערב חווים בשני מקרים: (1) כשמספרים להם שסין כולה נחרבה ברעידת אדמה או (2) כשנאמר להם שהזרת שלהם תיכרת.

הוא משער שאירופאי שיקרא את החדשות על חורבנה המוחלט של סין “יביע את צערו העז על מר גורלם של האנשים האומללים, ויהרהר בעגמומיות רבה על הסכנה האורבת תמיד לחיי האדם”, ולאחר מכן ימשיך בשגרת חייו, פחות או יותר ללא הפרעה.

טרגדיה אישית זעירה בהרבה – אובדן הזרת שלו – תפיק מאותו אדם תגובה רגשית עזה בהרבה. סמית כותב:

“אם הוא עתיד לאבד את הזרת מחר, הוא לא יישן הלילה. אבל כל עוד לא ראה אותם, הוא ינחר בביטחון מלא נוכח חורבנם של מאות מיליוני בני מינו, ומותם של ההמונים האלה נראה לו פשוט כעניין מעניין הרבה פחות, מביש המזל הזעיר שלו עצמו”.

אבל האם פירושו שאותו אדם היה בוחר להקריב את חיי כל תושבי סין כדי להציל את הזרת שלו? ברור שלא. כפי שאומר סמית, “הטבע האנושי מזדעזע באימה מול מחשבה כזו, והועלם, למרות רקבונו ופגמיו האיומים ביותר, מעולם לא הוליד רשע כזה, שהיה מסוגל לשקול דבר כזה”.

בהתחשב בכך שהרגשות שלנו מרוכזים לעתים קרובות כל כך בעצמנו, כיצד ניתן להסביר דוגמאות רבות כל כך להתנהגות נדיבה? במילותיו של סמית, זה “אינו אותו ניצוץ קלוש של טוב לב שהטבע הצית בלב האנושי” המניע את המעשים האציליים ביותר שלנו. זהו “כוח עז יותר, מניע רב עוצמה יותר, כמתבטא בהזדמנויות כאלה. זהו ההיגיון, העיקרון, המצפון, השוכן לו בחזה, האדם שבפנים, השופט הגדול והפוסק בכל הקשור להתנהגותנו”.

היגיון – לא רגש – הוא המשמש אותנו כדי להתאם את האופן שבו אנחנו שופטים ומגיבים בהתאם לסבל ולהצלחה של הסובבים אותנו, טוען סמית, והוא שמוביל למידה הטובה. אין צורך להגיב תגובה רגשית עזה יותר לצרכים של אחרים או להפחית את עוצמת רגשותינו העמוקים מול סבלנו שלנו ושל האנשים (או בעלי החיים) הקרובים אלינו יותר. במקום זה, אנחנו חייבים להשתמש בהבנה ההגיונות שלי את העולם, כדי שזו תנחה אותנו לפעול בצורה ראויה.

הוגים בני ימינו הדהדו את דגשיו של סמית גם באשר לחשיבות הרבה של ההיגיון לעומת הרגשות בקבלת החלטות רציונליות. פול בלום, פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, כתב רבות על נושא האמפתיה. הרגש הזה, הוא אמר לכתב העת Quartz, “גורם לנו להתמקד במי שמושך, צעיר, אנשים בני אותו גזע. הוא ממקד אותנו ביחיד במקום ברבים. וכך מעוות את סדר העדיפויות שלנו”.

רגשות הם חלק חשוב בכל החלטה מוסרית: הם מניעים אותנו לגלות אכפתיות לצרכים של אחרים, להשקיע ברווחתם של מי שאיננו מכירים. אפילו בלום טוען שאהדה (תחושת חמלה כלפי צרכיו של האחר, לעומת הניסיון להזדהות ולחוות את חוויותיהם של אחרים) הוא ניצוץ חיוני כדי להניע פעולה מוסרית.

אבל יש לנו יכולת אינטלקטואלית החורגת אל מעבר לאינסטינקטים הרגשיים שלנו. אנחנו לא יכולים להימנע מלחוש חרדה עמוקה יותר אל מול סבלם של מי שקרובים לנו, אבל זה לא מונע מאתנו להכיר בחומרתם של אסונות בינלאומיים. חשובה יותר הפעולה: נתינה ותמיכה באנשים הזקוקים לעזרה, ולא משנה אם הם קרובים אלינו או רחוקים מאוד.

 

 

Leave a Comment