ארץ נהדרת מאת ג’קי לוי

ישראלים בחו”ל הם היצור האנושי המועד ביותר להכללות, וגם זאת כמובן הכללה גסה. זיכרונות אהבה מאוסטרליה (פלוס כמה הכללות)

אמאאא!!! למה היינו צריכים להיוולד יהודים?! למה???!!!

המשפט ששמעתי בשבת האחרונה, ושקרע את ליבי, לא בקע ממרתפי האינקוויזיציה. המוסד המהולל הזה סגור זה כמה שנים. לא. השאלה הקיומית הנואשת והנצחית ניסרה את חלל בית הכנסת “המזרחי”, שכונת בונדיי, סידני, אוסטרליה. זאת היתה תפילת שבת מנומנמת של שחרית. הקול היה קולו של נער צעיר, בחולצת שבת מגואלת בדם. היו ימים מן הסתם שבהם משפטים מן הסוג הזה, ועוד בבית כנסת, היו מטילים דממת מוות כבדה וממושכת. אבל הנער היהודי מסידני בסך הכל נפל מהסקטבורד שלו בדרך לבית הכנסת, ונפצע קצת. הכל בסדר, תודה על ההתעניינות. הוא בכל אופן כבר מצא את החשודה המרכזית באירוע – היהדות! זה הולך ככה: אם לא הייתי נולד יהודי, לא היינו הולכים לבית הכנסת. לא הייתי עולה על הסקטבורד ולא הייתי נופל ונפצע. בכלל לא היתה שבת, נו. ובקיצור היקש פילוסופי מפואר. סוקרטס על סקטים.

ואני בכלל מספר את זה כי היה נהדר לראות איך כולם נקרעים מצחוק. גם ההורים. צחוק כמעט ישראלי. יש בעולם קהילות שהפאתוס הגלותי הוא חלק מהדנ”א שלהן, ואף אחד שם לא מסוגל לצחוק כשמילים כאלה נשמעות. לא משנה כמה מגוחך ההקשר. אבל יש משהו בריא, כמעט לא גלותי, ביהודים שפגשתי בסידני.

זה אולי קצת יהודוצנטרי מצידי, אבל אחד הסימנים שמעניינים אותי בערים שונות בעולם הוא הביטחון העצמי של הפרהסיה היהודית. רמת האבטחה של מוסדות יהודיים היא, למשל, סימן לא רע לבריאותו של המקום. מה לעשות, ההיסטוריה מוכיחה שתרבויות שונאות־אדם באופן כללי, שונאות יהודים באופן ספציפי. אז כשאני רואה לוחמים באפוד מלא בפתח בתי כנסת, אני מאבד תיאבון. כשאי אפשר להגיע לקבלת שבת בלי לתאם את זה מראש, כולל תחקיר מפורט, אני יודע שהמקום חולה. כי איך אמר הדוקטור בשיר על יואל משה סלומון? “אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך”.

ובכן, אין עוד הרבה מקומות מחוץ לישראל שבהם חזיתות בתי הכנסת, שלטי “מכבי”, “בני עקיבא” וסתם חנויות כשרות פונים בפשטות אל הרחוב הראשי. בפונטים עבריים גדולים ונינוחים. סידני היא כזאת. יש כמובן מאבטחים בכניסה – אולי באחרית הימים זה יהיה אחרת – אבל מבט קל מספיק להם כדי לברך לשלום ולהזמין אתכם פנימה. הקהילה היהודית, בעיקר במלבורן, חזקה מאוד ולא רק מבחינה כלכלית. לעובדה הזאת יש חלק מכריע בכך שבשנים האחרונות אוסטרליה עקפה את מיקרונזיה בסיבוב, והפכה לידידתה הקרובה של ישראל. זאת הולכת להיות הכללה פראית, וזה חצוף ומטופש לסכם עולם ומלואו אחרי ביקור של ארבעה שבועות, ובכל זאת מתחשק לי מאוד להוציא את זה כבר: יש משהו בחיים האוסטרליים שהוא בפשטות מעורר קנאה.

הנה אמרתי את זה, ואם מישהו יכעס, תמיד אוכל לומר שהג’ט לג דפק לי את הראש.

jacky-2

ישראלים בחו”ל הם אולי היצור האנושי המועד ביותר להכללות, וגם זאת כמובן הכללה גסה. ישראלים נוטים לסכם את המטבח האיטלקי אחרי שתי ארוחות ברומא. אחת מהן במקדונלד’ס. עוד לפני גיל 25 הישראלי הממוצע ישמח לסגור לכם את הפינה של התרבות ההודית. באותו טון יודע־כל אנחנו מדברים על תעשיית הרכב הצרפתית (סיטרואן זה לא מכונית!), ההומור הצ’כי (תתפלא לשמוע!) והפרפקציוניזם היפני (הם דווקא יודעים אנגלית מצוין! הם פשוט מתביישים שהיא לא מושלמת!). ולא נעים לי לספר, אבל פגשתי פעם בחור ישראלי מקסים שיצא עם צעירה מלוכסנת ולא היסס לקבוע ש”הסיניות מה זה חמות עלי” – משפט שהפך אותו, בעיניי לפחות, לנסיך ההכללות של כל הזמנים.

ובכל זאת אוסטרליה מעוררת קנאה. היחס בין אוכלוסייה לשטחי קרקע הוא פשוט שערורייה. מאחורי כל שכונה קטנה יש שטחי דשא ופארקים שמשתרעים עד קצה החלומות הפרובינציאליים שלנו. אם הילדים שלכם צוהלים לפעמים ברכב המשפחתי, כשחיית בר קטנה ולא צפויה משוטטת לצד הכביש, נסו לדמיין מה מתרחש במכונית כאשר ממש מול החלון מקפצות להקות שלמות של קנגורו, או דולפינים. האוסטרלים לא רק מדברים על אקולוגיה, הם מטפחים באדיקות את נכסי הטבע שלהם, וגם בעיר אפשר לראות עופות מופלאים ותוכיי ענק בצבעים חסרי בושה לחלוטין. כידוע, חיות הבר של אוסטרליה הן עולם בפני עצמו, אבל את הישראלים מעניינת בעיקר העובדה ששני בעלי חיים אוסטרליים מתחילים באות וי”ו. הוולאבי והוומבט הם שני יצורים חביבים שתפקידם העיקרי בטבע הוא לאפשר לשחקני “ארץ עיר” לעבור את האות השישית בלי להפוך את הווירוס לכל מיני דברים שהוא לא.

אם כבר מכלילים, אז באופן כללי האוסטרלים מתעניינים בעיקר בספורט, ומניסיון אישי אני יכול להעיד שלא נעים לבקר בחוף של סידני אם אתה גבר שהבטן שלו מסרבת להסתדר בריבועים. תיירים באוזבקיסטן, למשל, מדווחים על אי נעימות מסוימת לנוכח העובדה שאין להם שיני זהב. כך, פחות או יותר, יחוש הזכר הישראלי, שבורך בצמיג־בורקס נאה, את פער החופים שבין סידני לבין סידנא עלי.

חוץ מזה יש די הרבה קווי דמיון בינם לבינינו. חיי הלילה בסידני, למשל, מזכירים את חדרה. ליתר דיוק, אנחנו מדברים על צפון חדרה בשנות השבעים. האוסטרלים מחזיקים באמונה מעוותת שעל פיה משעות אחר הצהריים אדם אמור להיות בחיק משפחתו. לכן הכל נסגר מוקדם, ופגישות עסקים נערכות בעיקר בבוקר. בדיוק כמו בישראל, גם שם כולם נוסעים בצד שמאל! רק שאצלם זה חוקי. ובכלל, מדובר באומה שמתגאה מאוד בייחוס שלה כצאצאי עבריינים שגורשו ממולדתם – אנשים ממש מנופפים בגאווה בכתבי האישום של סבי סבם – ובכל זאת הצליחה לחנך את עצמה שחוקים הם לא קפריזה של משטר מסואב, אלא כללים לחיים טובים יותר. לכן המוח האוסטרלי לא מצליח להבין מה ההיגיון בניסיון לתחמן את החוקים שלו עצמו.

גם אנחנו גאים לספר שאנחנו צאצאי עבדים ולכן דוגלים בערכי החירות, אבל אם נודה על האמת – אנחנו לא סגורים על זה. הסיפור המכונן שלהם רשום על כל שלטי ההתמצאות בכבישים, לצד שמות ילידיים כמו מולו־מולו ובוטי־בוטי. ארץ חיות הכיס מלאה בשמות מקומות כמו ליברפול, ניוקאסל, קיימברידג’ ואוקספורד. שזה כמו לגור במזרח התיכון במקום שנקרא שכונת ויז’ניץ או קריית צאנז. את הדרמה של עזיבת אירופה גם אנחנו מכירים, וה”אוזי” מביט בבריטי כמו שהישראלי מביט על היהודי.

האוסטרלים הרבה יותר נחמדים ממנומסים. הם פונים זה לזה בתואר “מייט”, שהוא משהו בין “אחי” לבין “נשמה”. מדובר באנגלים שלא כל כך הסתדרו עם הסביבה הקודמת, והגשימו חלום: רילוקיישן מוחלט. כולל שדרוג של תנאי מרחב, מזון ואקלים. אז מה אתם אומרים, שימור נוסטלגי אבל בררני של שמות, תרבות, שפה ונוף ילדות, מזכיר לכם משהו?

הכתבה פורסמה בישראל היום ב 5-1-2015