אתגר היקר / סייד היקר

מכתב שלישי: סייד קשוע לאתגר קרת

שלום אתגר,sayad-and-etgar
טוב, קראתי את מכתבך פעמיים לפחות וקיוויתי בכל זאת למצוא שביב של תקווה אך לשווא. למרות שאני אשקר אם אכחיש את העובדה שרעיונות לפתרונות אפשריים עולים בראשי

כשכאני נוסע על פני אותם שדות תירס אין סופיים.
ועם כל התירס שיש כאן, הם לא מכינים פיצה עם תירס כמו בארץ. פשוט אין להם דבר כזה, וזו באמת התוספת המועדפת על הילדים שלי כשזה מגיע לפיצה. ואובמה? בחיים לא הייתי נותן לו לאכול אצלי תירס במרפסת, זה מה שחסר לי, שנשיא ארצות הברית ישאיר לי פירורים על הרצפה.

חוץ מזה, מה זאת אומרת אין מקום לכולם? אתה באמת חושב שהבעיה היא שהארץ קטנה? לא יודע, לפעמים נדמה לי שהבעיה המרכזית היא לדעת מה זה הארץ בכלל? מה הם בדיוק הגבולות שלה? כשאתה אומר הארץ אתה כולל את הגדה המערבית ואת עזה? פעם חשבתי שיום יבוא ונדע מהם גבולות המדינה, ממשלת ישראל בהיותה בעלת השליטה תודיע בטקס חגיגי על גבולותיה הרשמיים של המדינה, ותודיע שכל מי שחי בגבולות המדינה הינו אזרח שווה זכויות באותה מדינה. בינתיים זה לא קרה והשבוע שוב קראתי שהממשלה הכריזה על סיפוח של עוד 4,000 דונם משטחי הגדה להתנחלויות או לאדמות מדינה או עוד הגדרה שמשמעותה גזילת אדמות מפלסטינים לטובת יהודים.

תגיד אתגר, כמה אתה מפחד ממה שהממשלה עושה? זאת אומרת כמה אתה מפחד שהעולם כולו יתחיל להתייחס לישראל באופן רשמי כאל מדינת אפרטהייד? אותי זה מפחיד מאוד מאוד

תגיד אתגר, כמה אתה מפחד ממה שהממשלה עושה? זאת אומרת כמה אתה מפחד שהעולם כולו יתחיל להתייחס לישראל באופן רשמי כאל מדינת אפרטהייד? אותי זה מפחיד מאוד מאוד. היית מאמין שעדיין אכפת לי מהמדינה? אני לא מתכוון לממשלה חלילה או להגדרתה של המדינה כמדינה יהודית, אני מתכוון לעתיד של המקום הזה שבו חייתי. אני באמת לא בטוח כמה המדינה רואה באזרחיה הערבים אזרחים בכלל, היא עושה הכל בשביל להסביר לנו שאנחנו שארית, בעיה דמוגרפית, גייס חמישי. אבל אני תמיד התעקשתי לתפוס את עצמי כאזרח המדינה ולא רק בשל ההגדרה הפורמאלית של משרד הפנים. תמיד טענתי שאני אזרח שאכפת לו מהמדינה, שהעתיד של המקום הזה חשוב לי כאזרח שאין לו מדינה אחרת, וחשוב לי שהמקום הזה יהיה מקום טוב לחיות בו לילדים הערבים שלי בדיוק כמו לילדים היהודים של השכנים שלי.

אתה לא יודע כמה מפחיד אותי הרגע שבו לא אוכל יותר להגיד שאני אזרח של המדינה. אתה יודע, בכנס אחד שהשתתפתי בו לאחרונה, מישהי מהקהל שאלה אותי אם אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה לגיטימית. התחלתי ממש להזיע. “כן”, עניתי לה, “זאת אומרת, הממשלה עושה דברים נוראים שאינם לגיטימיים, הכיבוש אינו לגיטימי, ההתנחלויות הן פשע, אפליית האזרחים הערבים היא גזענות טהורה, מה גם שהמדינה קמה על חורבות העם הפלסטיני, הנכבה כמובן ו….”.. ואותה אישה בקהל המשיכה, “נו? אני לא מבינה, ואתה עדיין טוען שהמדינה היא לגיטימית?”.
“אבל האנשים”, ניסיתי לענות לה, ואולי לעצמי, “את מבינה יש שם אנשים ו……”.

בקיצור אתגר זה מאוד מאוד מפחיד אותי. אני יודע שבארץ קופצים וצועקים ואומרים איך אתם בכלל מעיזים להשוות לדרום אפריקה? אבל מה שקורה בשטחים הוא הפרדה על בסיס גזעי, עצם העובדה שמתנחל יכול להצביע, לנוע בחופשיות לקבל ביטוח לאומי ורפואי ופלסטיני לא, היא הפרדה על בסיס גזעי. וזה לא רק בשטחים אלא בתוך גבולות 48׳, כשאנחנו מדברים על אזרחים ערבים כמוני. איך אפשר לקרוא השבוע בעיתון שבג”ץ דחה עתירה נגד חוק ועדות הקבלה שנותן סמכות חוקית למה שתמיד היה קיים בפועל ומטרתו למנוע מאזרחים ערבים גישה לאדמות מדינה? אדמות מדינה שכולם היו בבעלות ערבית לא לפני הרבה זמן. כיצד ניתן להסביר את העובדה שאזרח אינו יכול לגור בכל מקום שירצה במדינה? שלאזרח הערבי אין גישה ליותר מ-80 אחוז משטחה של המדינה, אם לא על ידי הפרדה גזעית?

ולמרות זאת, היית מאמין, למרות זאת אני אומר לעצמי אבל האנשים, אני מכיר שם אנשים שהם חברים שלי ושל הילדים שלי, שכנים, שותפים, אנשים טובים בסך הכל, חיי אלוהים שהם בסדר. לא יודע, ובכלל מה אני בא אליך בטענות פוליטיות, נדמה לי שאני מכיר אותך מספיק טוב כבר בשביל לדעת שאתה לא הכתובת הנכונה לפריקת תסכול מדיני, למרות שאתה ישראלי, זאת אומרת יהודי ישראלי. אתה רואה עכשיו אני עושה כמו הישראלי הממוצע שפונה אלי לשאול אותי בשל היותי ערבי, “תגיד מה הקטע של דאעש? מה המניע שלהם בכלל?”. כאילו מעצם היותי ערבי אז ודאי אני מכיר את הגן, אותו גן מסתורי שגורם לכל הערבים לפעול אותו דבר, אומנם אותו גן יכול להיות רדום, אבל לך תדע מתי הוא קם לתחייה, זה רק עניין של זמן. אז אני מצטער על כך, ובכל זאת אתגר, מה הבעיה של הישראלים, למה הם מתנהגים כך? תעשה טובה רק אל תגיד לי פחד, כי זו תכונה שאני מעריך ומוקיר מקרב לב, אבל פחד לא יכול להסביר אפליה, ופחד לא יכול להסביר התנחלות בלב חברון או סילוואן, ופחד לא מסביר מדוע להשאיר כפרי ערבי צמא. אז מה זה אתגר?

סליחה אם הכבדתי עליך, אבל אתה התחלת עם התירס וזה שאין מקום לכולם. פה הייתי מוסיף סמיילי, ובאמת רציתי לשאול את דעתך על סמיילי ושאר סימני פרצופים. כביכול כסופר אני נמנע מלהשתמש בהם גם במיילים ומסרונים

טוב סליחה אם הכבדתי עליך, אבל אתה התחלת עם התירס וזה שאין מקום לכולם. פה הייתי מוסיף סמיילי, ובאמת רציתי לשאול את דעתך על סמיילי ושאר סימני פרצופים. כביכול כסופר אני נמנע מלהשתמש בהם גם במיילים ומסרונים, כי לכאורה זה כבר רמה נמוכה של סגנון כתיבה. אבל מצד שני חשבתי על הראשונים שהתחילו להשתמש בסימני שאלה וקריאה וכיצד סופרים רציניים ראו בהם סוג של בוגדים זולים שמשתמשים בציורים כשהם נכשלים להביע רגשות במילים. מה אתה אומר?

דרישת שלום חמה לשירה וללב מהדוד באמריקה. תבואו לבקר, יש מקום לכולם.
שלך,
סייד

***

מכתב רביעי: אתגר קרת לסייד קשוע

שלום סייד,sayad-and-etgar.1-gif

המכתב האחרון שלך באמת הכביד, אבל זאת לא אשמתך, זאת אשמת המציאות ששוקלת טונות. רק לפני כמה ימים עצרתי ברחוב נהג מונית מאוד ידידותי. אחרי שהראה לי תמונות של ילדיו (“יצאו יפים, אבל זה רק בזכות האמא”), הציע לי סוכריית מנטה והזמין אותי לראות סרטוני עריפה של דאעש בנייד שלו (“מזהיר מראש: לא לבעלי לב חלש!”), הוא התחיל לדבר איתי על פרנסה. “כל המלחמה,” הוא אמר, “אנשים לא הוציאו את האף מהבית, לא היה מצב רוח. וכשלאנשים אין מצב רוח – לי אין פרנסה.” מהר מאוד המונולוג שלו הגיע לפוליטיקה, ובאופן מפתיע הוא אמר פתאום, “די כבר. נמאס. כל שנה וחצי מלחמה. לגמור איתם אף פעם לא נצליח, אז בוא כבר ניתן להם מדינה ושייחנקו איתה. רק שיעזבו אותנו כבר בשקט.” בהמשך השיחה הוא אמר שבבחירות האחרונות כולם נראו לו אפסים ורמאים אבל בסוף הוא הצביע ליכוד, ושבבחירות הבאות הוא כבר מתכנן לא להצביע בכלל. מה שבטח אומר שבסוף הוא שוב יצביע ליכוד.

ביקשת שאנסה להסביר לך למה העוולות שתיארת ממשיכות לקרות, וגם הוספת שלא אגיד שזה בגלל הפחד. אז אני אנסה להסביר, למרות שאני לא לגמרי בטוח שאני מבין, ואני לא אגיד שזה בגלל הפחד, כי מה שהרגשתי סביבי במלחמה האחרונה לא היה פחד אלא תחושה כללית של חוסר אונים וייאוש. במהלך המלחמה קראתי תוצאות של סקר שהראה שקרוב לתשעים אחוזים מהישראלים הם בעד כיבוש כל עזה ומיטוט החמאס, אלא שיום לפני זה נתקלתי בתוצאות של סקר אחר, ולפיהן כשמונים אחוזים מהישראלים לא מאמינים שכיבוש עזה יצליח להביא למיטוט החמאס.

החשבון הפשוט מראה שרוב הישראלים שדוגלים בשימוש בכוח ובעוד יותר כוח, לא באמת חושבים שייצא מזה משהו טוב, הם פשוט לא מאמינים שקיימת אלטרנטיבה. “האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת,” כתב אייזק אסימוב, והרצון הקולקטיבי הזה להגיע להכרעה אלימה במלחמה האחרונה בא אצל רבים מאזרחי ישראל מהמקום שבו מרבית בני האדם יכולים לתת בעיטה למכונת משקאות קלים שבלעה מטבע בלי להוציא להם את הפחית: הם עושים את זה לא כי הם חושבים שזה יעזור במשהו לקרב את שפתיהם היבשות למשקה הצונן, הם עושים את זה כי לא עולה להם בראש שום רעיון אחר.

לפני כמה ימים לב ביקש משירה שאני והיא נפסיק לדבר עם אנשים על זה שאנחנו רוצים שלום. כששירה שאלה אותו למה, הוא התפלא, “אמא, לא לימדו אותך כלום בבית ספר? את יודעת מי אמר שהוא רוצה שלום? רבין, סאדאת, ג’ון לנון

הנימוקים שאני נתקל בהם היום אצל כל כך הרבה ממכרי הם: הפונדמנטליזם האיסלמי מתעצם בכל העולם, המשטרים באזור לא יציבים, וכל משא ומתן יסתכם באובדן שטח ללא תמורה, כי ממילא אין שם בעל הבית. וזה עוד מה שאני שומע מאלו שמנסים להית שכלתנים. הרבה אחרים פשוט יפסלו כל רעיון או יוזמה במשפט נוסח “הם לא רוצים שלום, ולא יפסיקו להילחם בנו עד שיקבלו גם את תל אביב ואת יפו”. וכל הספק-טיעונים האלה לא מצליחים להסתיר רגש אחד: ייאוש. וייאוש הוא רגש מסוכן הרבה יותר מפחד. כי פחד הוא רגש אינטנסיבי, וגם אם הוא יכול לרגעים לשתק, בסופו של דבר הוא קורא לפעולה, ובאופן מפתיע גם יכול לייצר פתרונות. בעוד שייאוש הוא רגש שקורא לפסיביות ולקבלה של המציאות גם אם היא בלתי נסבלת, והוא מזהה בכל זיק של תקווה ובכל רצון לשנות אוייב מסוכן.

קל לי להבין מדוע ישראלים רבים כל כך בחרו בייאוש. ההיסטוריה של הסכסוך הזה לא מפסיקה לדכא. כל כך הרבה החמצות וגילויים של אי אמון ושל חוסר אומץ מצד כל הצדדים נפרשו כאן לאורך השנים, בהתמדה של כוח טבע כמעט. אבל גם אם האשמה בכישלון שייכת לכולם, האפשרות להתניע מהלך שיחלץ אותנו מתוך המציאות הבלתי אנושית הזאת נמצאת בראש ובראשונה בידינו הישראלים (מצטער שאני גורר גם אותך פנימה, סייד, אבל לא יעזרו אלף גרין קארדים, אתה בשבילי תמיד תישאר ישראלי). ישראל היא הצד החזק יותר בסכסוך, וככזה היא היחידה שיכולה באמת ליזום ולהוביל שינוי. ולשם כך היא תהיה חייבת להיפרד מהייאוש הזה, שכמו הרבה ייאושים אחרים, הוא לא יותר מנבואה שממשיכה להגשים את עצמה.

ואני מאמין שזה יקרה. אני מאמין שהייאוש הזה הוא מצב זמני, ושלמרות שיש גורמים פוליטיים לא מעטים שמעדיפים אותנו מייואשים, ולמרות שלפעמים נראה שכוחות אדירים מופעלים כדי לשכנע אותנו ש”תקווה” זאת סתם עוד מילה בהימנון שלנו, ולא רגש עוצמתי שיכול להביא לשינוי, אנשים מרגישים עמוק בפנים שהמציאות הנוראה שבה אנחנו נמצאים היא לא באמת המנה היחידה בתפריט האזורי. כשאני מתבונן סביבי, מלבד מיעוט יהודי משיחי שחוגג על הגבעות ובכנסת, אני לא רואה אנשים שמרוצים מהמצב הקיים ומוכנים להשלים איתו. רק לחלק מהם יש בעיה מוסרית עם הכיבוש, אבל גם אלה שאין להם מבינים שכל עוד העם הפלסטיני לא יזכה למדינה אף אחד לא ילקק כאן דבש. מלחמות זה דבר יקר, כפי שהזכיר לנו לא מזמן שר הביטחון שלנו, וכל אדם במדינה הזו מושקע אישית במלחמה הבאה: עם בן או אבא או אח או חבר שייכנסו לעזה בפעם המי יודע כמה. והעובדה שהאנשים הלא מרוצים האלה עוד לא מצאו את הדרך הנכונה לפעול, או מנהיג ראוי שיוכלו ללכת אחריו, היא רק מצב זמני. המצב הזמני הזה הוא נורא, אבל באופן פרדוקסלי ככל שהוא הופך לגרוע יותר כך הוא גם הופך את השינוי לבלתי נמנע. אני יודע, סייד, אני יודע, תמיד כשאני מתלהב אני מתחיל להישמע כמו איזה היפי שיכור, אז אסיים את המכתב בסיפור קצת מדכא, לאיזון.

לפני כמה ימים לב ביקש משירה שאני והיא נפסיק לדבר עם אנשים על זה שאנחנו רוצים שלום. כששירה שאלה אותו למה, הוא התפלא, “אמא, לא לימדו אותך כלום בבית ספר? את יודעת מי אמר שהוא רוצה שלום? רבין, סאדאת, ג’ון לנון, ואת כולם רצחו. תביני, גם אני רוצה שלום, אבל אני עוד יותר רוצה הורים.” כששירה סיפרה לי את זה הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הנה ילד חכם וסקרן בן שמונה וחצי, שבשנת הלימודים הקודמת לקח חלק בתוכנית המיוח”צנת של משרד החינוך, “האחר הוא אני”, והאמת הכי חשובה שהוא הצליח לחלץ עד היום מהמציאות שמשתוללת סביבו היא שלרצות שלום זה דבר מסוכן. סליחה, אני מתקן, לרצות בעתיד לא אלים שבו כל תושבי האזור יזכו בהגדרה עצמית וזכויותיהם הבסיסיות יתקיימו זה בסדר, אבל להגיד את זה בקול רם, או, חס וחלילה, לנסות אפילו לעשות משהו בנדון, זה כבר מסוכן מדי.

שמור על עצמך ועל המשפחה שלך, חבר, ואני מבטיח לבוא לבקר בהקדם באורבנה אילינוי, המקום שלב חושב שהוא הטוב ביותר בעולם,
אתגר

נ.ב.
ואם אנחנו כבר מדברים כאן קצת פוליטיקה, זאלמה, תגיד, מה הקטע של דאעש? 🙂