בארה”ב הפכתי למושבניק ערבי מאת סייד קשוע


אלוהים בירך אותנו, ואנחנו חייבים לתת בחזרה לקהילה. אנחנו, המושבניקים עם הבית הגדול ולב הזהב

לפעמים אני פשוט לא מאמין שהדברים האלה קורים לי, דברים קטנים, מקובלים, שקורים כאן לכולם. כמו למשל העובדה ששני בחורים מקסיקאים מגיעים מדי שבת לכסח לי את הדשא. אני מכיר רק את שמו של מריו, כנראה מאריו, אולי רומריו, לא יודע, בכל מקרה אני תמיד קורא לו מריו והוא עונה. נראה לי שהוא הבוס, ויש את השני, שאני לא יודע את שמו ומלבד לנופף לו עם היד בחיוך מעולם לא החלפתי איתו מילה. אבל מריו חמוד, חייכן, אולי הפועל השני הוא בכלל אח שלו? לא יודע. הם מדברים ביניהם בספרדית, או פורטוגזית, לא יודע, אבל אף פעם לא באנגלית. “היי מריו”, אני מוצא את עצמי כמו אידיוט מברך אותו כל פעם מחדש כשהוא מגיע עם הפועל שלו, “תגיד מריו”, לפעמים אני שואל, “אתה יודע גם לתקן אסלות?” “היי מריו, מה שלומך היום, תגיד, אתה רעב אולי, אתה והפועל שלך? נשאר הרבה אוכל מארוחת הצהריים”.

kashua-the-mexican

איור: עמוס בידרמן

מריו תמיד מסרב לאכול או לשתות קפה ותמיד הוא עונה ב”כן” על כל עבודת בית נוספת שאני מציע. “תגיד מריו, יש לך אולי כוח לצבוע את המרתף? אני מנסה לעשות ממנו חדר משחקים”.

“בטח”, היא תמיד התשובה שלו, אחר כך הוא מציע מחיר ואני תמיד מתמקח ותמיד מצליח להוריד אותו, צריכים להיות קשוחים איתם לפעמים. הכי עצוב בכל הסיפור הזה שאני מרגיש שאני עושה טובה למריו, שהוא יודע את זה טוב מאוד ושאני בטח אחד הלקוחות הכי טובים שיש לו. אני בטוח שיום אחד הוא עוד יזמין אותי לחתונה של האח שלו אצלם בכפר, ואנחנו נלך בשביל לעשות כבוד, מה גם שאין לי ספק שהם פשוט מבשלים נהדר.

משום מה לעזאזל אני מרגיש כאילו אני מושבניק, עם בית גדול ולב זהב. מושבניק ערבי. זה מה שמרבית הפלסטינים היו צריכים להיות בסופו של דבר, מושבניקים. בסדר, אני לא אומר שלא שתהיה עיר, כמובן, שהצעירים ייצאו, ייהנו מהחיים, ילמדו ויעשו אמנות והיי־טק, אבל בכל סוף שבוע אני רוצה את הילדים חזרה במשק. אם הפלסטינים ברובם היו מושבניקים, אף אחד לא היה אומר משפטים מעוררי גועל כמו, “רק לא שפוי היה רוצה לחיות במדינה עם רוב של מושבניקים”. תשאלו את מריו, הוא היה עושה הכל בשביל לחיות במדינה שהמושבניקים הם הרוב בה, ולא, הוא לא משוגע, הוא שפוי יותר מכולנו ויודע טוב מאוד היכן טמונה טובתו וטובת ילדיו.

רק משוגע היה רוצה לחיות במדינה עם רוב ערבי, זוהי החלוקה על פי המנהיג העצום של השמאל הישראלי. ערבים ויהודים, לא השקפת עולם, לא תפיסה פוליטית, כלכלית וחברתית שיכולה לאחד בין עמים, יהודים וערבים, אלא חלוקה גזעית ברורה. חלוקה שלפיה ערבי היא תכונה מולדת שאין להשתחרר ממנה לעולם. אבל אני כאן, מושבניק בארץ זרה, וקורים לי דברים קטנים כמו לכולם ואני עדיין לא מאמין שזה קורה לי. כמו לנסוע עם הילדים לפסטיבל התירס המתוק בשבת האחרונה, אחד המאורעות החשובים ביותר בעיר. לא רק שאני נוסע מלא חדווה ליריד, אלא שאני עומד בשורה הראשונה מול הבמה המרכזית כשהילדה שלי מופיעה עם תזמורת בית הספר ומריע כמו שרק מושבניק גאה היה יכול להריע בפסטיבל תירס.

היו לי דמעות בעיניים, צילמתי בטלפון הנייד, והבנתי סוף־סוף את משמעות המילה Community, שחרותה על השלט מעל הבמה. משתמשים כאן הרבה במילה קהילה, לפעמים בראיונות טלוויזיה מדברים דוברים שחורים על הצורך בהידברות עם הקהילה, על הצורך בלכידות בתוך הקהילה ועל החשיבות של הקהילה. לרוב המילה קהילה עולה לאחר אסון. לעתים אני שומע אנשים עשירים מדברים על התרומה לקהילה, על החשיבות של הקהילה ועל הצורך בעזרה הדדית בתוך הקהילה. לרוב זה קורה לאחר אירועי תרבות, או אירועי התרמה, ואפשר לשמוע משפטים כמו “אלוהים בירך אותנו ואנחנו חייבים לתת מהברכה הזאת למי שזקוקים לה, למען הקהילה”.

לאט־לאט אני מתחיל להרגיש חלק מהקהילה. הסתובבתי בין דוכני הפסטיבל ואכלתי את התירס הכי טעים בעולם, זה הדבר האמיתי ולא החיקוי שאוכלים בארץ. התירס כאן מתוק, עסיסי, לא משפריץ נוזלים בנגיסות ולעולם אינו נדבק בין השיניים. “איזה יום נפלא”, אמר לי גבר זר מהקהילה ליד דוכני ההפעלה של הילדים, הינהנתי בחיות ועניתי שאכן, “מזג האוויר נהדר”.

“את יודעת מה?” אמרתי לילדה שלי כשצעדנו לחניה אחרי פסטיבל התירס, “אנחנו חייבים לתרום יותר לקהילה”.

“בסדר אבא”, היא ענתה ועצרה במקום.

“אלוהים בירך אותנו”, אמרתי לה, “ואין ספק שאנחנו בני מזל. אנחנו חייבים לתת בחזרה, לא יודע, יש לך בגדים ישנים אולי לילדים של מריו?”

“בסדר”, אמרה, “אתה מוכן לחכות שנייה?” היא אמרה ונופפה בידה לעבר חברים בתלבושת התזמורת הבית־ספרית.

“נו קדימה”, אמרתי לה, “למה את עומדת שם?”

“חברים שלי”, היא אמרה, “אני לא רוצה שיראו באיזה אוטו זול אני נוס

הכתבה פורסמה במדור סוף שבוע של אתר הארץ