בארון הספרים העברי מצאתי את החיים שהשארתי מאחור מאת סייד קשוע

פיסה מהחיים שהשארנו מאחורינו התגלתה לפתע בדירה שאליה עברנו. אבל היא רק הדגימה איך הכל השתנה

הלימודים כאן הסתיימו בשבוע שעבר והילדים יצאו לחופשת קיץ. קשה כאן להתרגל לקיץ, אמנם חם ולח כמו בארץ, אבל מדי פעם יורד גשם זלעפות, ולעתים תכופות מדי מכות באזור סופות ברד עם ברקים ורעמים. קיץ עבורי הוא משהו אחר, שונה לחלוטין, בקיץ לא יורד גשם, ואם כן אז מישהו תמיד יצעק, “יורד גשם, יורד גשם”, ונצא החוצה לחזות בגשם שיורד באמצע הקיץ ונקווה שאולי זה סימן לחורף טוב.

sayad-books

איור: עמוס בידרמן

עם סיום שנת הלימודים של הילדים ארזנו את מעט החפצים שלנו ועזבנו את העיירה שלנו לטובת דירה בשיקגו. החוזה של הבית ששכרנו לעשרה חודשים מסתיים השבוע, ולדירה ששכרנו לשנה הבאה נוכל להיכנס רק בתחילת יולי. לפי התוכנית המקורית כבר היינו צריכים להיות בעיצומו של טיול פרידה מארצות הברית ונסיעה הביתה. לפני שנה לא הייתי מסוגל בכלל לחשוב שאשאר ולו יום אחד נוסף מעבר למתוכנן. זו היתה אמורה להיות שנת שבתון, פסק זמן וחופשה לעבודה על ספר, ואולי יותר מכל זה היה כדי ש”שהילדים ילמדו אנגלית”.

הדירה בשיקגו נמצאת בקומה עליונה בבניין גבוה, החלונות הענקיים של הסלון משקיפים על אגם מישיגן, והחלונות של פינת האוכל חושפים את הבניינים הגבוהים של מרכז העיר. זו דירה יפה ומרוהטת שבעליה, שאותם מעולם לא פגשנו, ישובו אליה בתום חופשה קצרה. הבעלים הצמידו למקרר דף הוראות והסברים אודות תפעול של מכשירים חשמליים שונים, כתבו שהם פינו כמה מדפים בארונות בחדרים לשימושנו ורשמו המלצות למסעדות ולמרכולים בשכונה. הילדים התרגשו מאוד מהדירה, בעיקר כי היא גדולה, ורבו ביניהם מי יקבל איזה חדר ומי יישן באיזו מיטה.

לבעלי הדירה יש ספרייה עשירה ומרשימה. ספרי פילוסופיה, אמנות, פסיכולוגיה ובעיקר פרוזה. רגשי נחיתות עמוקים תקפו אותי משום שהיה נדמה לי שבספרייה זו יש את כל הספרים שרציתי לקרוא וטרם הספקתי, ותחושת געגוע מהולה בכאב פילחה את קרבַי כשנזכרתי בספרייה הצנועה שלי, בספרים שאספתי עם השנים ותמיד ליוו אותי לכל מקום שאליו הלכתי. לקחתי מהבית רק ארבעה ספרים שאני לא בטוח מה היתה הסיבה שדווקא אותם בחרתי, את כל השאר השארתי מאחור. בטח בארגזים, בטח איפשהו בטירה. לפעמים אני חושב להרים טלפון הביתה ולבקש מאחד האחים שלי שיעשה סדר בארגזים ואולי ישלח לי את הספרים במכולה, אבל מיד אני מחליט לחכות קצת, כי אני בטח אחזור עוד מעט.

“אבא”, קראה לי הילדה מאחד החדרים. “מה?” שאלתי כשנכנסתי לחדר שהיא השתלטה עליו די בצדק, כי הוא נראה כמו חדר של נערה בת גילה. “הם ישראלים?” שאלה והצביעה על כוננית ספרים בחדר. הבטתי על הספרים וכל שראיתי היו ספרי ילדים ונוער באנגלית, זיהיתי את “הארי פוטר”, ואת “יומנו של חנון” ועוד סדרות שאיני מכיר. “למטה”, אמרה הילדה, ואני התכופפתי ובחנתי את הספרים במדף התחתון. “הכינה נחמה”, “אבא עושה בושות”, “האריה שאהב תות” ועוד ערימה של ספרי ילדים בעברית.

“כנראה שהם ישראלים”, אמרתי לילדה שלי, “לא יודע”. מלא התרגשות לקחתי כמה מספרי הילדים שהיו לנו בבית ורצתי לחפש את בני הקטן. “תראה”, אמרתי לו בחיוך גדול והראיתי לו את “הטרקטור בארגז החול” שהוא ידע בעל פה. חיוך קטן עלה על שפתיו, הוא הושיט את ידו, אבל הרחיק אותה בטרם נגעה בספר. מהר מאוד החיוך התחלף בהעוויה של כעס ומשיכת כתפיים.

“מה קרה חמוד?” ניסיתי, אבל הבן שלי רק ברח לאמא שלו.

כל כך רציתי לקרוא לו סיפור כמו פעם. כל כך רציתי שהוא יבקש שאני אחזור על אותו סיפור עוד פעם ועוד פעם כשהוא מצביע על התמונות ומכריז בכל פעם מחדש, “טרקטור”, “ילד”, “אבא, מה קרה לאריה?” עכשיו אני לא יכול לקרוא לילד הקטן שלי סיפור לפני השינה. עכשיו אני בכלל לא יודע מה האמריקאים קוראים לילדים שלהם, אני נכנס לחנויות ספרים, מביט בספרי הילדים ולא מזהה דבר מלבד ד”ר סוס, לפעמים אני פונה במבוכה לאחת המוכרות ושואל את עצתה לספר ילדים קלאסי. קניתי לילד הקטן שלי ספרי ילדים באנגלית, אך אני לא מעז לספר לו אותם, שלא להרוס לו את השפה, שלא לחרב לו את המבטא. במקום להקריא לו אני מוריד אפליקציות שמקריאות מעצמן.

מדי פעם אני חושב להרים טלפון לאחד האחים שלי ולבקש ממנו שיחפש את ספרי הילדים בתוך הארגזים ושישלח לי בעיקר את הספרים בערבית, ומיד אחר כך אני מוותר.

באותו ערב התחיל לרדת גשם, עמדתי מול החלון והבטתי באגם מישיגן הולך ומתרחק. אין לי מה לחפש פה, חשבתי בלבי, ומיד אחר כך שאין לי לאן לחזור.

“אבא”, קרא לי בני הקטן באנגלית, “מה חמוד?” עניתי לו בערבית והסתכלתי עליו בפיג’מה של אחרי המקלחת מושיט לי את “השפה המיוחדת של אורי”. נכנסתי למיטה לידו והקראתי לו את הסיפור כמו פעם, “לום ני צה פר…” שיחקתי כמנהגי כשאני מספר לילדים, לעתים הגבהתי את הקול, לפעמים הנמכתי, סיפרתי מהר ואחר כך האטתי, בדיוק כמו שהקראתי את הספר לפני שנה, אבל מהשתיקה שלו הבנתי — בינתיים הכל השתנה.

הכתבה פורסמה באתר הארץ