בגוף אני מבין מאת ג’קי לוי

 

השבוע אני מבקש לשתף את הקוראים בווידוי אישי, חושפני ולא פשוט: אני עושה פילאטיס

בלי שום קשר לפרויקט “גמני”, או לגל החשיפות והווידויים האחרון שמסעיר את הוליווד ואת בית הנבחרים הבריטי, ובמנותק ממצבו הכללי של המין הגברי (שלא היה עגום ממנו מאז שאדם הראשון בחר לעצמו עלה תאנה גדול בהרבה ממה שצריך), אני מבקש לשתף את הקוראים בווידוי אישי, חושפני ולא פשוט: אני עושה פילאטיס. 

הנה, אמרתי את זה, ואני כבר מרגיש טוב יותר. כבר כמה שנים ש”פילאטיס” מופיע אצלי קבוע ביומן. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. זה התחיל מסקרנות טבעית. המשיך מרצון עז להוכיח לאשתי שבניגוד להנחות היסוד שלה, אני כן פתוח להרגלים חדשים. ולבסוף הפך לצורך אישי על גבול ההתמכרות. 

אם ממש מתעקשים ללכת על הצד המרושע, אז אפשר לסכם ולומר שזהו זה, הפכתי באופן רשמי לקלישאה של הגבר מכחיש ההזדקנות של העידן שבו אנו חיים. הגבר החדש שחושב שזה מגוחך לצבוע שיער, אבל לא מבין מה לא בסדר בתלבושת הרוכבים בצבעי משמש זרחני שהוא עוטה על עצמו כשהוא עולה על האופניים. הגבר הכל כך אבהי שהכי חשוב לו זמן איכות עם הילדים, ורק אז קריירה, ובכל זאת תמיד נשאר לו זמן לשלושה־ארבעה תחביבים אקסצנטריים וזוללי זמן וכסף.

אם נלך על זה עד הסוף, ברגע שבו הכנסת את המילה “פילאטיס” לחיים שלך, בעיני קבוצות גדולות בישראל הפכת להיות חבר במועדון המאוד לא מכובד שבו מגדלים מחמצת בבית, מעדיפים סושי על פני עלי גפן ומחזיקים מיאיר לפיד. מצד שני, אם ניגש לעניין מנקודת מוצא קצת פחות צינית, אני פשוט מחדש את מערכת היחסים הבעייתית שלי עם גופי. 

כבן גאה למשפחת חשוכי־הצוואר, אני חייב לומר שמאז שאני זוכר את עצמי ניחנתי בגמישות טבעית של אבן שפה. בכל חבורה שהייתי חלק ממנה הדביקו לי איזה כינוי, אבל מעולם לא קראו לי “נער הגומי” או “ג’קי הברבור”. 

מעולם לא הצטיינתי בטיפוס קופיפי על תרנים ועמודים, וכשכולם העבירו את הזמן עד להסעה בהתפתלות סביב מעקות בטיחות, אני עמדתי בצד וקריינתי את זה תוך כדי ניסיונות לחקות את נסים קיוויתי. אפילו הצפייה בביצועים אקרובטיים של מתעמלות אולימפיות מוזהבות כמו נאדיה קומנץ’ או אולגה קורבוט, הותירה אותי עם כאבים פיזיים עזים בכל מיני שרירים שלא ידעתי על קיומם.

אבל המודעות למגבלות הללו מעולם לא הפריעה לי באמת. מקסימום אני לא אעבוד בקרקס, אפשר לחשוב איזה הפסד. באיזשהו אופן אתה מגדל עם הזמן את האינסטינקט לקחת את כל זה בהפוך על הפוך. כלומר להתגאות במגרעותיך. לנופף בהן. לצחוק על כל מי שלא זכה לאותם דפקטים שאתה ניחן בהם.

ואז אתה מתבגר. יום אחד אתה מבין כמה כולנו קורבנות של רשימת הנחות יסוד מטופשות בנוגע למה החיים שלך אמורים להכיל, ובאילו משעולים כף רגלך לא תדרוך לעולם. 

אחת הקבוצות שסובלת מרשימת הנחות טרגית במיוחד היא קבוצת הגברים המזרחיים־מאמינים־ציונים שאליה נולדתי. אם אתה מתחיל לאכול בריא, אתה מרגיש כאילו בגדת במולדת. או לפחות בסבתא. אם אתה מצטרף למגמה שמכונה “להתחבר”, בכלל, או באופן ספציפי “להתחבר לצד הנשי”, אתה מזמין מבטים שתוהים מה יהיה הסוף איתך. 

ספורט זה אחלה, ואם אתה רץ או משחק קטרגל עם החבר’ה בימי שישי, לא תשמע מילה אחת רעה. אבל פילאטיס? משהו עמוק בתוכי עדיין מרגיש צורך להתנצל. אבל הוא הולך וקטן מיום ליום, המשהו הזה. קטן ומתקמט. בסוף יכול להיות שנצליח להעלים אותו. 

החיים העכשוויים התמלאו להם בסדנאות וייעוצים וכל הקואוצ’ינג הזה. כמעט תמיד מדובר בניסיון להשיב לעצמנו יכולת שהיתה זמינה לנו עד גיל 3 בערך, ומאז נעלמו עקבותיה. 

בגיל 45 ומעלה אנשים פתאום נזכרים והולכים לאיזו סדנה, או מפגש, או שיעור יוגה. הם משלמים כסף טוב וזמן יקר, מזיעים ומטפסים על קירות נפשם, בתקווה להחזיר לעצמם את היכולת להקשיב, להתגלגל מצחוק, לנשום עמוק או סתם להרים את הרגל ולהניח אותה מאחורי הראש. לעשות דברים שכל פעוט ממוצע מבצע בקלות על בסיס יומיומי ובלי לצאת מהמיטה. 

לא אני כמובן. מעולם לא הייתי פעוט ממוצע, ומעולם לא הרמתי רגל מעל לראש, וכשאני רואה את הצוציקים שלי מבצעים שפגאטים מהסוג הזה אני מתחיל לחשוב על בדיקת רקמות. 

עם או בלי קשר לפרויקט המבורך “גמני”, הולך ומתקבל הרושם שכולנו כחברה איבדנו משהו שהיה לנו פעם באופן מאוד זמין וטבעי. בקרוב מאוד יכול להיות שנצטרך לשלם ביוקר ולעבוד קשה כדי להבין מה לא בסדר בסגנון החיזור האצילי של אלכס גלעדי, למשל. 

לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר מחקרים שעוסקים בצדדים הפיזיים של עניינים כמו זיכרון וסליחה. מסתבר שיש משהו מאוד מדויק בגידוף המקראי העתיק “קשה עורף”. המדע טוען שמי שעובד על הגמישות הגופנית שלו הופך להיות יותר סלחן. גם כלפי עצמו. האם כל הגברים חייבים לעשות פילאטיס?

כבר בהתחלה המורה הביטה בעצב בתרגילי המתיחה העלובים שלי, והסבירה שככל שאני אעבוד על זה יותר ואשתפר, כך יהיה לי יותר קשה. נורא מצחיק, חשבתי לעצמי, אבל היא לגמרי התכוונה לזה. התרגילים שהכי קשה לי איתם עכשיו הם אלה שנראו לי הכי סתמיים ומיותרים לפני שלוש שנים. עם הזמן אתה עושה אותם יותר נכון, ולכן הם מתחילים ממש להכאיב. אני לא מכיר עוד משהו שהולך ונעשה קשה ככל שמתרגלים אליו, אבל יש דבר אחד שהוא קצת יותר מוזר אפילו מזה, והוא אוצר המילים שאתה נחשף אליו בשיעור פילאטיס ממוצע. 

בגדול, חדר מכשירים ממוצע של פילאטיס נראה כמו מרתף עינויים של אינקוויזיציה מודרנית שדי התפשרה על העיצוב. עץ ממורק. קפיצים בשלל צבעים. קופסאות, גופים גיאומטריים מוזרים וכדורים בשלל גדלים. 

לרוב הצעצועים האלה ניתנו שמות די גבוליים, כמו “פיתה” ו”מג’יק”, אבל הישויות הדומיננטיות בחדר הן שלוש מיטות סדום משוכללות שנקראות “רפורמר”, ועוד מיטה אחת גבוהה שנתונה בתוך מסגרת מתכתית שממנה משתלשלת עניבת חנק מפרווה ורודה. לדבר הזה, שנראה כמו שיתוף פעולה אמנותי הזוי בין תומרקין ויעקב אגם, קוראים דווקא “רולס רויס”. 

עם תרגילים שנקראים “בתולת ים” ו”פיטר פן הפוך”, והנחיות כמו “לעגל את הגב”, “פופיק שוקע לרצפה” ואפילו “לנשום לתוך שקע הירך”, מתקבל במקום מין הומור פנימי חנוני להפליא שמי שלא מסוגל לעמוד בו לא יצליח לשרוד שיעור פילאטיס אחד. וחבל. אנשים שלא מחוברים לחנון הפנימי שלהם, מתבררים לאחרונה כמי שהכי זקוקים למתיחה טובה.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment