בגין ואני, וכל הערבים מאת סייד קשוע

לפעמים הזרות מובילה אותי למקומות לא צפויים, שגורמים לי לשמוח בניצחונו של בגין

תכף אני אצטרך לגרוף את השלג מהשביל שמוביל מהגראז’ לכביש. תכף אני אחבוש כובע, אתעטף בצעיף ואלבש כפפות, את הרגליים אתחב למגפיים ואצא עם כל הציוד הזה, שאין אותו בארץ, לפנות את השלג.

השלג מעיד על כך שלא קר מדי. הטמפרטורה מתחת לאפס מעלות צלזיוס, זה ברור, אבל כבר למדתי שכשבאמת קר, כשהטמפרטורה מגיעה לאפס מעלות פרנהייט וקשה לנשום בחוץ — דווקא אז לא יורד שלג בכלל. משום מה אני מדמה במוחי את העננים כקפואים בעצמם, כך שאינם יכולים להוריד דבר

kashua-flag

איור: עמוס בידרמן

אני מקווה שהטרקטורים של העירייה יגיעו עד אז לשכונה שלנו, ויפנו את הכבישים. לא בטוח שאלה יהיו טרקטורים או משאיות, לא בטוח אפילו שזה תפקידה של העירייה, אולי זה שייך לגוף אחר. אני לא יודע כלום כאן, שום דבר. עושה את מה שהרשויות אומרות לי לעשות ובסוף אומר תודה. כך למשל אמרו לי פעם שזה תפקידו של הדייר לפנות את השלג מהשביל או מהמדרכה להולכי רגל בקטע שמול ביתו. מאז אני מפנה, למרות שאני לא בטוח אם באמת יש חוק כזה.

זה עניין כזה של מהגרים, לפעמים אני חושב לעצמי, לפחות הדור הראשון של מהגרים שמנסים להפוך לתושבי קבע או אזרחים. לפעמים אני אומר לעצמי, בסדר בסדר, אני אפנה שלג עד שאקבל גרין קארד, אחר כך אני כבר אראה להם מה זה.

מאז שחבר הפנה את תשומת לבי לכך, נדמה לי שהאמריקאים חושבים שניצלת מעצם הגעתך לכאן. לא חלילה מרצים באוניברסיטה, או אנשים בעלי כסף ושררה הם שחושבים שאתה מוכרח להודות לאל על היותך כאן, אלא דווקא נהגי המוניות, הספרים או השרברב שהגיע לכאן וניהל איתנו שיחה קצרה. עבורם עצם היותך כאן, בארצות הברית של אמריקה, היא מעין גאולה, לא חשוב מאיפה באת בכלל, וזה לא משנה מה עשית או כמה הרווחת בארץ המוצא. כאילו שהחלום האמריקאי מתגשם ברגע שראית את היבשה.

“ויש לך משפחה שם בבית?” מישהו שאל אותי השבוע, “יש לך הורים, אחים?” הוא המשיך וכשעניתי בחיוב הוא שאל במעין נימה של צער מהולה בתקווה חלושה, “ואתה יכול להביא אותם שיגורו כאן?”

כי כולם רוצים להיות כאן, זה כל כך ברור באמריקה. ואתה מוכרח לשחק את המשחק הזה, אתה מוכרח לספר לאמריקאי המתעניין שאכן נגאלת, ושאמריקה היתה הגשמת משאלה שתמיד אצרת בלבך.

אני מרגיש כל כך עלוב לפעמים, עם האנגלית העדיין־מביכה שלי, עם המבטא הזה שכל מה שאפשר לעשות איתו זה להגיד תודה. אני מרגיש עלוב לעתים בשל שקילת המילים, פן חלילה רגשותיו של בן הארץ המארחת, לא משנה מהן דעותיו, ייפגעו מזר אורח שטרם למד לכבד את הארץ המובטחת. כך לעולם לא אדבר על הזוועות המחרידות שאני שומע כאן בתקשורת חדשות לבקרים. אני אקשיב לדברי האימה של שרה פיילין ושל יתר המועמדים לנשיאות ואומר אמן. אני רק אורח כאן, אני רק זר, זו לא המלחמה שלי, אני לא אמריקאי, אסור לי להתערב.

“אז איך הילדים מרגישים כאן?” אני נשאל לעתים.

“נפלא”, כבר יש לי תשובה מוכנה, “פשוט נהדר, הם כל כך מאושרים, ואני כל כך שמח שאנחנו כאן”. זו גם התשובה שאני מאמין בה, או השתכנעתי להאמין בה לאחר שחזרתי עליה מיליון פעם.

זה עניין של הגירה, זה העניין של להיות זר בקרב אנשים שמחזיקים מעצמם עליונים, עם נבחר, ללא שום הצדקה. השבוע תהיתי לעומק בפעם הראשונה בחיי כיצד הרגישו העולים מארצות ערב שהגיעו לארץ. לאו דווקא בגלל השלג, אלא יותר בגלל דבריו של המפא”יניק יצחק הרצוג. לא שחלילה אהבתי משהו שהוא אי־פעם אמר, אבל משנתו כפי שהשתקפה מנאומו השבוע, היתה מלאת יוהרה, נוטפת גזענות. הרצון להפריד ולהשליך, אתם שם ואנחנו כאן, אתם שתבוססו בזבל שלכם, מלבד, כמובן, אלה שירצו לעבוד. אלה שרוצים להיות בני אדם ניתן להם לעבוד, למה לא, בשמחה. נקים גדרות יותר גבוהות ונשתמש ביותר כוח. חייבים להיפטר מהפלסטינים, מוכרחים לעשות הכל על מנת לא לראות אותם. כמה שפחות מהם, ככה יותר טוב.

פתאום בגלל הרצוג נזכרתי באותו שיעור פיזיקה בתיכון, שאיני זוכר ממנו דבר, מלבד היום שבו מנחם בגין מת, וכנראה משרד החינוך ביקש מהמורים לומר משהו בעניין בשיעור הראשון. המורה לפיזיקה נכנס לכיתה ואמר לנו שהיום נפטר ראש הממשלה לשעבר, אחר כך הוא היטיב את משקפיו והוסיף, “בגין היה ראש ממשלה, הוא היה פולני, הרבה אנשים חשבו שהוא מרוקאי”.

אני באמת לא יודע למה, ואיך קשור השלג ובקשת התודה, ותחושת הזרות והשפה ואי־השייכות לנאום של בוז’י ולמותו של בגין בכלל. אבל איכשהו מכל התחושות שליוו אותי השבוע, כששמעתי את הרצוג, כל כך שמחתי שהליכוד עלה לשלטון ב–77′

פורסם באתר הארץ ב 1-20-2016