בוּר ועם הספר מאת ג’קי לוי

 

בחברה הישראלית ידע זה אאוט. העיקר שאתה מגניב וכמובן שולטטט. אי אפשר לצפות מהמורים להתנהל אחרת. מחשבות על סקר המוריםjecky-levi-2

נדמה לי שזאת היתה דמות מאחד המחזות של ברנרד שו שאמרה “הבורוּת היא פרי נדיר ואקזוטי”. אוי איזה משפט אומלל. הבורות איבדה כבר מזמן את האקזוטיות שלה, ועל נדירות אין בכלל מה לדבר. במקור השורה הזאת נוטפת סרקזם, אבל איזה אחוז מציבור המורים בישראל בכלל יודע מהו סרקזם, או מיהו ג’ורג’ ברנרד שו?

בשבוע שעבר התפרסמו כאן נתונים מבישים באשר לרמת ההשכלה של אנשי חינוך בישראל, וגם לי זה הפך את הבטן. נעלבתי עבורם ועבור תלמידיהם. נעלבתי כאיש חינוך וכאבא לתלמידים. כמי שנשוי לאשת חינוך ומאמין במלאכת הקודש הזאת.

העובדה שכל כך הרבה מורים לא יודעים לחזור על רשימת השמות של מלחמות ישראל היתה יכולה להיות מרנינה ומשמחת לב, אילו היה פה שלום עולמי שהצליח להשכיח הכל. אבל חלק גדול מהנשאלים פשוט לא ידע כלום על שום דבר.

השאלות היו משחק ילדים. חמשת חומשי תורה?! הצחקתם אותי. בילדותי היינו אמורים לצטט בנשימה אחת את נביאי התרי־עשר. את “התקווה” הם לא מסוגלים לצטט נכון, המדרובים האומללים. אז מה הסיכוי שהם שולטים בשירת דבורה, שירת הים, או שירה בכלל? האם הם יודעים לצטט כהלכתו בית משיר של ביאליק, או אלתרמן, אבן גבירול או דליה רביקוביץ’? או “קפיטריה בטבריה” של נסים אלוני והגשש?! או משהו?!

אמי היתה עולה חדשה. כשנולדתי, עדיין לא חלפו חמש שנים מאז שעלתה לארץ, ובכל זאת העברית שלה היתה מושלמת ומדויקת כבר אז, והיא לא הפסיקה לנזוף בנו כשהעזנו לומר “שלוש מקלות”. וזה ממש לא הניח את דעתה כשניסינו להצטדק ולומר שכך כולם קוראים למשחק. היא היתה גננת, ולכן עד היום אני והאחים שלי יודעים את כל שירי הילדים בעל פה, כולל הבתים הפחות מוכרים. ולא, השורה השנייה של “גשם גשם משמיים” היא לא “כל היום טיפות המים”, אלא “קול המון טיפות המים”. מי שלא מצליח להבין מהו עומק ההדהוד העברי של “קול המון” מוזמן לוותר על חופש גדול אחד ולהקדיש אותו להשלמת השכלה, ולא רק לימי טיפוח בספא מפנק בים המלח, כולל ערכת שי וגמול השתלמות.

דור המחנכים שלי, אבא והדודים, נהג לקרוא לזה “עמארצות”. מלשון “עם הארץ”. זו לא בדיוק עברית תקנית, אני יודע. אבל משהו בצליל של המילה איפשר להם לבטא את מלוא הבוז שחשו כלפי ריקנות. חוסר ידע ברמות כל כך מחפירות הוא לא עבירה פלילית, וגם לא חטא. בורות בעוצמה כזאת היא העונש עצמו. כדי להגיע לגיל 30, 40 או 50 בלי לדעת שום דבר על בוריו, חייב אדם להיות חסר סקרנות באופן כמעט פתולוגי.

אתה לא צריך להיות גיאוגרף כדי לדעת אילו מדינות גובלות בישראל. בשביל ידע בסיסי כל מה שצריך הוא להיות בן תרבות. כלומר, לחיות את חייך, ולהוציא מדי פעם את הראש מהמים. מצד שני, כדי לא להכיר את הרשימה הצנועה של ראשי הממשלות, חומשי התורה או נשיאי ישראל, אתה צריך לא להתעניין בדברים באופן עקרוני. להקפיד שלא לקרוא כלום, אידיאולוגית. להתעקש בלהט על האידיוטיות שלך. לא לשאול ולא לברר. להרוג את הסקרנות.

העניין הוא שכל מי שמכיר ילדים או זוכר בקווים כלליים איך זה היה להיות ילד בעצמו, ודאי יודע שסקרנות אינסופית היא תכונה אנושית טבעית. כל מי שמחנך ילדים יודע גם באיזו קלות יכולים הפינוק והעצלות לבטל את התכונה הזאת. אם כן, כדי להסביר את תוצאות המשאל, אין צורך לשאול איך זה שהנשאלים לא למדו איזשהו חומר. השאלה היא מה קרה כאן שדיכא את תאוות הדעת? מה הרג את היצר הפשוט לחקור, ולהתעניין, ואפילו להתגאות בקצת ידע כללי מיותר? התשובה חורגת בהרבה ממה שקורה בחדרי המורים. רוב שעות הפנאי בישראל מוקדשות לפעילויות מול מסכים, שהערך האינטלקטואלי המצטבר שלהם שקול לחיטוט באף. והמורים שלנו הם בסך הכל חלק אורגני מהחברה הישראלית. לא גרועים יותר. אבל בטח שלא טובים יותר.

כששירתי בנח”ל חזרנו פעם מניווט באזור הגליל התחתון. רוב הנ”צ (התחנות) שהיינו צריכים להגיע אליהן היו מסומנות באותיות או במספרים שמישהו צבע על אחד הסלעים. ההוראה, בכל אופן, היתה שמי שלא מצליח למצוא את הסימון, שיביא איזושהי הוכחה אחרת לכך שהגיע למקום הנכון. בקיצור, אחד החבר’ה חזר ואמר שליד הנ”צ עמד עץ גדול. איזה עץ? שאל אותו המג”ד.

החייל חייך חיוך קטן, פתח פאוץ’ אחורי באפוד והוציא משם עלה שהוא קטף מן העץ. הוא שלף אותו כמו ג’וקר. “העץ הזה, המפקד”.

זה היה עלה תאנה. והמג”ד הרגיש שהטמבל לא יודע אפילו את זה. “ואיזה עץ זה בדיוק?”

“מה אני יודע?! עץ עם עלים כאלה…”

המג”ד נראה מיואש. הוא אמר משהו על כך שהבחור אולי יודע לקרוא מפה, אבל אם נחלאי לא מסוגל לזהות תאנה, אפשר לסגור את הגדוד. למג”ד, אגב, קראו גיורא איילנד. מפקד שתמיד היה בעיקר מחנך.

  •  •  •  •
  • jecky-levi-bur.2-gif

ברמה הפשוטה ביותר, ברמת היוקרה החברתית, הפסקנו לשאוף לידע או להעריץ ידענים. באותה מידה זה כבר לא פדיחה, ואפילו לא שיימינג, להיחשף כעם הארץ מוחלט. העיקר שאתה לא חופר. שאתה מגניב. מהמם. וכמובן – שולטטטטט.

כשאני חושב איך כל זה התחיל, אני נזכר בסיפור ישן על פרופ’ ליבוביץ. אף פעם לא הייתי בטוח עד כמה הסיפור אמיתי, אבל הוא בטח נוגע בנקודה עמוקה ומהותית. ליבוביץ המנוח לימד מדעי הרוח בהר הצופים, ובמקביל לימד מדעים מדויקים בגבעת רם. היינו תלמידי פילוסופיה שלו, כשהחברים שלמדו אצלו ביוכימיה סיפרו שיום אחד הוא נכנס לאולם ההרצאות עם ערימת דפים שהגיעה לו עד לסנטר. הוא בקושי הצליח להרים את המשא הכבד, והתנדנד בכבדות פנימה. הפרופ’ הישיש הטיח ברעש גדול את החבילה על השולחן, התנשם עמוקות, סידר את הז’קט הישן ואמר לכיתה: “שכחתי לשאול, מי כאן קורא יוונית עתיקה?”

איש לא הרים את ידו. היו כמה שגיחכו. וליבוביץ מחה בתיאטרליות את הזיעה ממצחו, הרים שוב את הערימה הכבדה ומילמל בקול: “אוח, הייתי צריך להדפיס את המאמרים המתורגמים”, והתנדנד לאיטו החוצה.

האמת היא שלא ממש אכפת לי אם הסיפור הזה התרחש אי פעם במציאות. אבל זכור לי שלפחות חלק מאיתנו האמינו שליבוביץ היה מוכן לביים את כל הסצנה הזאת ולהרים איזה 20 ק”ג בגיל 91 רק כדי לעקוץ את הסטודנטים המפונקים, שאף אחד כבר לא דורש מהם כמעט שום דבר.

תכלה שנה ונבעריה, תחל שנה וברכותיה.

הכתבה פורסמה באתר ישראל היום. לכתבה המלאה הקישו