בחזקת שניים מאת ג’קי לוי

ביטול חזקת הגיל הרך הוא צעד קטן לקראת מציאות שבה הכללות גסות לגבי אבות ואבהוּת ייעלמו מהעולם

את חברת הכנסת תמר זנדברג פגשתי במקרה כשיצאתי מפגישה במשכן הכנסת. באווירת הימים הנוכחיים התפתחה בינינו שיחה קצרצרה ומחויכת על חזקת הגיל הרך. עזוב, אתה לא דוגמה – אמרה לי זנדברג. כשגברים גרושים מדברים על משמורת ועל רצון להיות עם הילדים, הם בעצם מדברים על כסף. הם לא רוצים לשלם מזונות. זה כל הסיפור. קצת נבהלתי מההכללה הפרועה. אנחנו לא מדברים כאן על גברים ג’ינג’ים מקריית מוצקין שמגדלים צ’ינצ’ילה או על תותחנים עם צליאק שעשו 5 יחידות מתמטיקה בבגרות. אנחנו מדברים על כלל הגברים, למען ה’. בכל זאת פלח מסוים מהאוכלוסייה.

מה? כולנו שקרנים? שאלתי אותה. כולנו קמצנים מנוולים שמספסרים בילדים שלנו בשביל הגרוש?

טוב, אז 99 אחוזים, היא גיחכה. אמרתי לך שאתה לא דוגמה. זנדברג הסתובבה ומיהרה לעבודתה בכנסת, ואני אמרתי לעצמי שהיא בטח מתלוצצת. היא נראתה במצב רוח קיצי שכזה והחום היה באמת כבד.

ימים ספורים אחר כך ביטלה ועדת השרים את חזקת הגיל הרך. זה לא סוף פסוק. ממש לא. אבל בינתיים, אולי כפתיח לקרבות המאסף שעוד יתחוללו כאן, החלו להישמע תגובות הנגד. חלקן חריפות. חלקן היסטריות ממש. ושוב שמענו את הטיעון הזה רק בלי שמץ של הומור. דוברים ודוברות רציניים ונחשבים טענו שאין באמת אבהות חדשה או אבות חדשים. הכל מניפולציה.

כלת פרס ישראל רות רזניק חזרה על הטענה שגברים לא באמת רוצים קשר אמיתי עם הילדים שלהם אחרי הגירושים. כסף. זה מה שהם רוצים. כדי לתת בסיס לדבריה היא שטחה תיאוריה עתיקה בדבר ההבדל המהותי בין הרגש ההורי של האב ושל האם. נו, כשאתה צריך להגן על עמדתך באמצעות טיעונים כל כך חסרי שחר, ולתבל אותם ברעיונות מעופשים וימי־ביניימיים, זה מן הסתם אומר משהו על עמדתך.

לפני 16 שנים היתה לי הזכות להדליק משואה לצד רות רזניק, אחת הלוחמות האמיתיות באלימות נגד נשים. פגשתי אישה אמיצה ומאירת פנים, ולמרות שכולנו היינו נרגשים – יש מעט מאוד אירועים בחיים הישראליים שישוו למעמד הדלקת המשואה בהר הרצל – התרשמתי שגם בימי שיגרה אפורים מדובר באישה בהירת מחשבה ונעימת סבר.

עכשיו שאלתי את עצמי מאיפה היא גוררת את ההכללות הגסות האלה. מה עבר עליה בשנים שחלפו מאז? באמת שאין לי מושג, אבל אני חושב שאני יודע מה לא עבר עליה: אף אחד מיקיריה ממין זכר לא חווה גירושים מכוערים, כמיטב המסורת הישראלית. אם דבר כזה היה קורה בסביבתה, היא כבר לא היתה נשמעת כך. תאמינו לי.

  •   •   •

חזקת הגיל הרך חייבת להתבטל בראש ובראשונה כי היא בלוף. חוקי מדינה לא יכולים להתבסס על דעות קדומות ועל סטריאוטיפים. “חזקה” היא מושג שלקוח ממערכת היחסים בין בן אדם לבין שטח אדמה. ברגע שמפעילים את המושג הזה על מערכת יחסים משפחתית ואינטימית, כמו קשר בין הורה לילד, מקבלים רעיון מעוות שכדי להגן עליו אין ברירה אלא לאמץ עוד ועוד סטריאוטיפים והכללות גסות.

אנשים אומרים כל מיני דברים על הקשר שבין נשים לבין נהיגה. אוי ואבוי אם הדברים הללו יזלגו לחקיקה. אנשים אומרים דברים על הקשר בין עדות מסוימות לבין תכונות כמו קמצנות, עצבנות או שמחת חיים. סטנדאפיסטים עושים מזה מטעמים, וזה בסדר. אבל המחוקקים נדרשים להתעלם.

jacky-krvi-7-4

יש בעולם לא מעט דעות קדומות שהפכו לחזקות. חזקת העליונות של הכדורגל הבריטי, למשל. בישראל מאמינים בחזקות. כשקבוצת כדורגל ישראלית פוגשת קבוצה מפורסמת ממנה, מאנגליה למשל, היא מניחה שחזקה על האנגלים לנצח ולכן היא עושה במכנסיים. אבל חוץ מחזקות שונות ומשונות יש גם מציאות. ובמציאות המרה פגשו האנגלים את הנבחרת מאיסלנד, שככל הנראה לא מאמינה בכלל בחזקות. האיסלנדים אינם מאמינים בני מאמינים והם עולים למגרש בלי רגשי נחיתות או דעות קדומות. לפי חזקת הכדורגל הבריטי, אם כן, נבחרת אנגליה עברה השבוע את איסלנד ועלתה בקלילות לרבע הגמר. במציאות, כידוע, איסלנד הכניסה להם 1:2 אכזרי ומתוק ושלחה אותם הביתה.

  •   •   •

בבוקרו של אותו היום שבו פגשתי את חה”כ זנדברג, כותרות העיתונים הכריזו בחדווה על ארבע נשים שסיימו בהצלחה את קורס הטיס. יש לחיל האוויר הישראלי ארבע טייסות חדשות וגאות, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על עזר ויצמן. האיש הססגוני הזה, שהיה גם מפקד חיל האוויר וגם נשיא המדינה, האמין בכל ליבו בחזקות. בעיקר בכל הנוגע לנשים, או כמו שהוא העדיף לקרוא להן “מיידלעך”. על פי משנתו של ויצמן, אישה מגיעה לחיל האוויר אך ורק כדי לתפוס לעצמה טייס. כל היתר שטויות. לא ניווט מעניין אותה ולא אווירודינמיקה, בחייך. על מה אתה מדבר? חתן. זה מה שיש להן בראש. כך חשבו אז ואפילו אמרו בקול. חד וחלק כמו כל החזקות וכל הדעות הקדומות מאז ומעולם. כרגיל, גם כאן היה פתגם שכולם אהבו לצטט “הטובים לטייס, והטובות לטייסים”. אומרים שהיה פה שמח.

הייתי רוצה לראות מה יעלה בגורלו של אדם שיעז להוציא מפיו – היום, כאן, 2016, בעולם האמיתי – הכללה כל כך מטופשת. אתה לא צריך להיות נשיא מדינה או מפקד חיל בצה”ל כדי שאמירה כזאת תגלגל אותך מכל המדרגות. לא פחות מזה הייתי רוצה לראות איך היו מגיבות למשפט כזה חברת הכנסת תמר זנדברג או כלת פרס ישראל רות רזניק – נשים שאני מוקיר ואף מחבב.

הבשורה הטובה באמת שצמחה השבוע מבית המחוקקים שלנו היא שעשינו צעד אחד קטן לקראת היום שבו הכללות גסות, גם אם הן משוגרות כלפי אבות ואבהות, יהפכו לדבר מאוס, שאי אפשר עוד לומר ואי אפשר עוד לשמוע.

(איור: עציון גואל)