בחזרה אל הקיבוץ מאת יובל אביבי

back-to-the-kibutz

אי אפשר להתעלם מהתופעה: אחרי שבשנות ה-90′ וראשית שנת אלפיים דור הקיבוצניקים הצעיר עזב בהמוניו – בשנים האחרונות המגמה מתהפכת. יותר ויותר בני 40-30 (פלוס) חוזרים אל החיק המנחם של הקיבוץ, לפעמים עם משפחה קטנה שהקימו בינתיים. אם אז, התפוררות המודל הסוציאליסטי והקשיים הכלכליים שהקיבוצים נקלעו אליהם דחפו צעירים החוצה אל העיר הגדולה – היום, כשהם בני 40-30, הקיבוצניקים לשעבר בורחים מהאינדיבידואליות, מהיעדר הסולידריות בחברה הישראלית, וכמובן גם מיוקר מחיה בלתי אפשרי. דווקא הקיבוצים, לא מעט בזכות תוכניות הבראה והפרטות, מצליחים עדיין לספק רשת ביטחון כלכלית ותחושת קהילה מנחמת ועוטפת.

 לא מעט קיבוצניקים לשעבר, בני 40-30 עם משפחות צעירות, עושים דרכם חזרה מהעיר אל הקיבוץ כדי לגדל בהם את ילדיהם. למרות התפוררות המודל הסוציאליסטי וחלום ההגשמה העצמית, הקיבוצים עדיין מספקים רשת ביטחון כלכלית ותחושת קהילה מנחמת ועוטפת.

את התחושה הזו מנסח בצורה מדויקת אייל מילר, בן 31, שעזב את קיבוץ בית זרע לפני שבע שנים ועבר לירושלים, והיום מהרהר בשיבה. ״אני כל הזמן אומר לחברים מהקיבוץ שאני וזוגתי נחזור בעוד שנה-שנתיים למשק”, הוא אומר לאל-מוניטור. “הם כבר צוחקים עליי, שגם בגיל 60 אגור בירושלים ואגיד שאחזור בעוד שנה-שנתיים. אבל הרצון לחזור באמת קיים. הוא מורכב משילוב של מחירי דיור לא הגיוניים וקושי להתפרנס עקב יוקר המחיה [בעיר], ומהמימד הקהילתי, הסולידריות והשותפות [בקיבוץ]״.

אפשר היה לשער שהמגמה הזו תאותת לצעירי הקיבוצים של ימינו, בני ה-20, שאולי כדאי להם לא לעזוב, אלא להישאר בבועה המגוננת; או לשער שהקיבוצים יחזרו להזכיר את מה שהיה פעם, כשעזיבת חבר קיבוץ נחשבה נדירה ונתפסה כטרגדיה קהילתית – הלך רוח שהוליד ב-1970 את השיר המפורסם ״בלדה לעוזב קיבוץ״. אבל זה ממש לא המצב. גם היום רבים מצעירי הקיבוצים נחושים לעזוב, ולו לתקופה מסויימת. כאשר הם מסתכלים על העתיד הרחוק, על הקמת משפחה, אז הם מוכנים לשקול חזרה לקיבוץ – בעיקר בשביל איכות החיים, גם בגלל תחושת הקהילה, אך בטח שלא בגלל אידיאולוגיה כלכלית. להפך. נדמה שלא מעט קיבוצניקים צעירים מתנגדים לרעיון הסוציאליסטי.

אדם אדרי, בן 24 מקיבוץ רמת יוחנן, טוען ש״החיים בקיבוץ נוחים וברמה גבוהה, אבל ההתקדמות כאינדיבידואל נתקלת בתקרת זכוכית. לא ארצה להפוך לחבר קיבוץ כי אני לא רוצה לכבול את עצמי״. גם דורין פולק, בת 23 מקיבוץ אורים, שלומדת ניהול ופיסיקה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, סבורה כך. ״בקיבוץ אין לי לאן להתקדם”, היא אומרת לאל-מוניטור, “לאנשים שלומדים הנדסה ומדעים מדויקים, אין מה לחפש מבחינה מקצועית בקיבוץ״.

זו לא רק ההגשמה העצמית. המודל הכלכלי של הקיבוץ פשוט אינו משכנע אותם. הם ראו כבני נוער כיצד ההפרטה מצילה את הקיבוצים, והאמונה בשיתופיות כלכלית מוחלטת אבדה. ״לאחר הלימודים, אני אמצא משרה חיצונית שמכניסה יפה, ולא ארצה להעביר את כל הכסף לקיבוץ״, אומרת פולק. דברים זהים אומר אדרי: “אני לומד תואר שמבטיח השתכרות גבוהה ואני לא מעוניין לחלוק אותה”. עם זאת הוא מציין, שכסטודנט הוא זוכה לתנאים מדהימים בקיבוץ, שהופכים את חייו קלים יותר לעומת אלה של סטודנט ממוצע.

״ההתנגדות לקפיטליזם זה רעיון יפה, אבל זה מודל שלא יכול להחזיק לאורך זמן״, טוענת יעל, חיילת בת 21 מקיבוץ בצפון הארץ. ״בסופו של דבר לאנשים נמאס לעבוד קשה ולקבל בדיוק את מה שמקבלים אנשים שלא עושים כלום״. לדבריה, “יש קיבוצים עשירים שמסוגלים לספק רמת חיים גבוהה לכולם, ושם זה באמת עובד. אבל ברוב הקיבוצים זה לא כך״. גם פולק אומרת בפשטות: ״כשהקיבוץ עשיר קל לו לקיים את עצמו כשיתופי. כשהקיבוץ עני הוא מופרט״.

אדרי מעלה נקודה מעניינת על יכולת ההישרדות של הקיבוצים, שאולי בתת מודע משפיעה על התפיסות הכלכליות של הצעירים. ״הקיבוץ זו בועה סוציאליסטית שמתקיימת על גב של הדבר הכי קפיטליסטי בעולם – מפעלי הקיבוץ“, הוא מסביר. “מקיימים סוציאליזם, אבל הוא מתאפשר רק בזכות הצלחה קפיטליסטית״. כלומר, גם כאשר הקיבוץ מצליח כלכלית ועל כן נשאר שיתופי, המסר שמועבר לצעירים הוא הצלחת הקפיטליזם ולא הסוציאליזם.

ספיר בוסקילה, בת 23 מכפר מסריק, מעריכה שכ-70% מבני גילה עוזבים את הקיבוץ. ״צריך לצאת (מהקיבוץ) ולחוות דברים אחרים לפני שמתבססים, בונים משפחה ומחליפים כיוון בחיים”, היא אומרת לאל-מוניטור. “להכיר ולהבין מה טוב ומתאים לך, ומה לא. לא להישאר תקוע בבועה מגוננת בלי להכיר שום דבר אחר״.

בסופו של דבר נדמה שהמחשבה על חזרה לקיבוץ נובעת בעיקר מרצון לאיכות חיים והשתוקקות מסוימת למודל קהילתי. ״כשיהיו לי ילדים, אני כמעט בטוחה שהם לא יגדלו בעיר״, אומרת יעל. ״הילדות שלי (בקיבוץ) הייתה טובה, לא הייתי משנה בה כלום. גם עבדתי בגן בקיבוץ וראיתי שאלה חיים שאי אפשר לתת לילדים בגן בעיר. זה שאתה מכיר את כולם זו חוויה. החברים שגדלתי איתם הם כמו אחים, לכל החיים. היום זה אולי לא כמו שהיה כשגדלתי, אבל עדיין כילד הסביבה מאוד מוכרת לך ואתה מרגיש מוגן ובטוח״.

גם בוסקילה סבורה שלא תגדל את ילדיה בעיר, אלא “בקיבוץ או במושב. יש יתרונות לקיבוץ. מה שחשוב לי זה הקהילה ותרבות וחגים וחינוך כמו בקיבוץ, מקום שבו לא כל אחד יושב מנוכר בביתו״.

האידיאולוגיה הסוציאליסטית ננטשת כמעט לגמרי בקיבוצים המופרטים. זה קורה שם באופן טבעי. נראה שאם הקיבוצים רוצים להחזיר אליהם או לשמור אצלם את מי שהיום הם בני 20 פלוס, הם צריכים בעיקר להציע לצעירים הללו קצת קהילה והרבה שלווה, ולמזער ככל האפשר את ההתערבות הכלכלית.

Read more: