בחזרה לעבר מאת ג’קי לוי

מי עדיין נראה צעיר או לפחות חי ומי כבר נראה שתי טיפות מים כמו ההורים הזקנים שלו? • חוויות מפגישת מחזור

הטור הזה ייפתח, ברשותכם, בהמלצה: אם מזמינים אתכם לפגישת מחזור, עשו טובה לעצמכם ולכו. אני מבין את ההיסוס. אני עצמי לא הייתי בטוח מה עמדתי לגבי פגישות כאלו, אבל זה פשוט קרה וטוב שכך. יום אחד צילצל הטלפון ועל הקו היתה מישהי שהציגה את עצמה כ”קול מן העבר”. ביזבזתי אם כן שניים וחצי ניסיונות זיהוי מביכים וכושלים, בעיקר מטעמי נימוס (אם יש משהו שאני לא סובל זה המשחקים האלה שגורמים לי בעיקר לרצות לנתק. זה, והשאלה “נחש בת כמה אני”?) ואז היא אמרה “מוריה”. טוב, מי לא זוכר את מוריה?! בין כיתה ה’ ל־ו’ היא קפצה כיתה, מין גאון מתמטי חסר תקנה, ונחתה ישר אצלנו בשכבה. גם אני נחתתי יחד איתה. לא שמישהו הקפיץ אותי כיתה, חלילה. יש גבול לאבסורד. באותו קיץ עברנו דירה מבת ים, ומצאתי את עצמי אובד עצות ומבולבל כחייזר בבית הספר “שילה” היסודי־דתי של קריית אונו. כל זה קרה למען האמת לפני יותר מ־40 שנה, ומוריה הגיחה ממעבה הזיכרון והשכחה כדי לשאול משהו מקצועי לחלוטין. בכל אופן, רגע אחרי שסיימנו לטפל בזה שמעתי את עצמי שואל אותה: תגידי, למה שלא נעשה פגישת מחזור?

וזהו. מאותו רגע לא היה אפשר לעצור את זה.

jacky-levi-reunion

איור: עציון גואל

התגובות, אני חייב להודות, היו לכאן ולכאן. בי באופן אישי, התחילה לזמזם התרגשות משונה. אבל לא מעט חברים מההווה, שלא קשורים לילדות ההיא, אמרו שהם היו מעדיפים לצאת לטיול רגלי בג’בל מוכאבר לבושים חולצת “הר הבית בידינו” מאשר לפגוש את הילדים הבלתי נסבלים שלמדו איתם ביסודי. “הם בטח אוכלים עד היום אותו סנדוויץ’ עם מרגרינה וגבינה צהובה. על מה יש לך לדבר איתם?” הם אמרו לי ואף הציעו כמה שאלות לדוגמה: “מתי באמת הורדת את הפלטה?” או “אתם עדיין מורחים נזלת מתחת לשולחן?”

כן כן. כאלה מין חברים יש לי היום, ועוברות במוחי לאחרונה מחשבות שאולי הגיע הזמן לרענן. רגע, שאלתי אותם, יכול להיות שאתם פשוט מקנאים? זהו זה! אתם מקנאים. יש לי חברים שמפחדים שאני אפגוש שוב את החבורה מהיסודי, ולך תדע – אולי אחרי זה נקבע שוב לפלח גויאבות מהגינה ליד הבית של יונה וולך. אולי אפילו נבנה בית על העץ. מקני סוף, שקראנו להם אז “בוסים”, נבנה אותו. אנחנו כורתים אותם מהתעלה בין הפרדסים איפה ששיחקנו חמור ארוך. למרות שבקריית אונו כבר אין שום תעלה, או פרדס. או יונה וולך. או חמור ארוך.

שטויות, אמרו לי. מי מקנא? אתה פשוט הולך לבזבז ערב. במקרה הטוב צפויה לך חתיכת תחרות מגעילה. מי עדיין נראה צעיר או לפחות חי. ומי כבר נראה שתי טיפות מים כמו ההורים הזקנים שלו. אלו שהצליחו בחיים ינופפו בזה כמו משוגעים, ואלה שפשוט הניחו לחיים לקחת אותם יתכווצו בצד וישלפו תמונות של הנכדים. רגע, אתה בכלל זוכר אותם?

האמת שכן. זכרתי כמעט את כולם. יכולת הזיכרון האנושי היא עניין מטורף לחלוטין. לקראת המפגש התחילו לצוף במוחי שמות ופרצופים. כמו בכל החבורות, גם אצלנו היו דני 2, דורון 2 ושלוש רחלי. וכמובן, היתה בת אחת בשם נאוה. נזכרתי פתאום בבנות שפחדתי שאני הולך להתאהב בהן. חשבתי שיהיה מוזר להתבונן בתמונות של הנכדים שלהן. היו המון רגעים שנקרעתי מצחוק פתאומי כשנזכרתי בחוויות ילדותיות קטנות ונשכחות, ונדהמתי לגלות עוד פרטי אינפורמציה מיותרים לחלוטין שרבצו עשרות שנים אי שם בבוידם של נפשי.

להבדיל מקבלות, חשבוניות וספחי צ’קים שאפשר להשליך לעזאזל אחרי שבע שנים, השטויות האלה, שהן הילדות שלנו, לא הולכות לשום מקום. הן מחכות בסבלנות שמישהו יעביר יד וינער מהן את האבק. בשביל זה, בין היתר, עושים פגישות מחזור. כדי לאשר לעצמך שלפחות חלק מהזיכרונות שאתה מספר לכולם הם לא בדיה מוחלטת. אחרי הפגישה אני שמח להודיע חגיגית שלפחות שבעים אחוז ממה שזכור לי אכן התרחש פחות או יותר.

  •    •    •

אין לי מושג איך אירגנו פעם פגישות מחזור, איך מצאו את כולם וכמה זמן זה לקח. היום יש פייסבוק, והוא יעיל כמו רשת ריגול סובייטית. בניגוד לשטויות שאמרו לי החברים, מי שהבריז ולא הגיע הם לא אנשים מסכנים שחוששים מההשוואה. מי שלא מגיע הם אנשי עסקים שאין להם זמן לכלום. גם אלו ש”התחזקו” ונעשו חרדים לא מגיעים. יש להם בעיה עם הכשרות. יש להם בעיה עם המפגש המעורב. ובעיקר אין להם בעיה למחוק את הזיכרון.

לא התפלאתי לגלות שכולנו אנשים עסוקים מאוד. החבורה שלנו כוללת את האישה הבכירה ביותר בצה”ל, אחת הנשים הבכירות ב”כלל”, רב חשוב אחד (האחרון שהיינו מאמינים שיהיה רב!), מדענים, מנהלי מפעלים ואנשי חינוך, אבל הראש של כולנו התמלא לקראת המפגש בשירים שטותיים שהתנגנו אז ושירים ששרנו בטיולים ובשבתות.

לקראת הפגישה מצאתי את עצמי מפזם שירים כגון “רוצי שמוליק”, “זה היה בסוף הקיץ” וגם “קדש חייך” שהיה שיר דתי עם תפקיד לבנים ותפקיד לבנות, בימים שבהם אף אחד לא חשב שיש בעיה עם בנות שרות. ילדים דתיים היינו, הלכנו לבני עקיבא ולבית ספר שכיפה ירוקה וסמרטוטית היתה חלק מהתלבושת האחידה שלו, אבל העולם שלנו הכיל את כל מה שיש לישראל להציע. וגם קצת מעבר לגבול. כולם שרו “ספידי גונזאלס”, למשל. הבנות החסודות שלנו ישבו מסביב למדורה ושרו בעיניים עצומות ובדבקות דתית את “אילו ציפורים” ו”אם זר קוצים כואב” ודווקא בשירים החסידיים הן עשו צחוקים וקירקסו את המילים.

לסיכום צחקנו המון. התרגשנו. ראינו את אלו שמדי פעם רואים ואת אלו שלא פגשנו 40 שנה. פגשנו את עצמנו ובילינו ערב שלם שבו אף אחד לא חש צורך לומר את המשפט האידיוטי “לא רואים עליך את הגיל”. שתינו כוס יין לחיים, ואכלנו בשר מעולה על האש שדורון הכין, וסיכמנו שבפגישה הבאה יש מצב

שיחלקו לנו דייסה

הכתבה פורסמה באתר ישראל היום ב 11-12-2015.