בית”ר – 1, ש”ס -0 מאת ג’קי להי

 

הצעה יצירתית אחת ששמעתי היא פשוט להעביר את אלי כהן לש”ס, ואת יגאל גואטה לבית”ר

לקראת תום השנה הזו, קללותיה וברכותיה, צצו להם משום מקום שני סיפורים לא רעים בכלל, ושניהם מספרים על מנהיגות. אפשר לומר גם ששני הסיפורים גבריים למדי, ישראליים מאוד, ואי אפשר להתחמק מהעובדה ששניהם מסתיימים בהדחה ובפיטורים ובאדם שיוצא את החדר בזנב מקופל בין הרגליים. ולמרות זאת יש פער ברור בין שני הסיפורים. האחד הוא סיפור על מנהיגות טובה ומרשימה כנגד כל הסיכויים, והשני הוא סיפור עגום על מנהיגות שלא מובילה לשום מקום. 

הסיפור הראשון התרחש במועדון הכדורגל של בית”ר ירושלים. המאמן הוותיק אלי כהן, המכונה משום מה “השריף”, נכנס לתפקיד מקצועי במועדון וכבר בראיון הפתיחה שלו השמיע דבר שאי אפשר לאומרו. הוא אמר שהוא לא יחתים שחקן ערבי בבית”ר. עוד באותו יום הוא זומן לשיחה וסיים את דרכו במועדון. בלי חוכמות. 

אין סיבה שלא להאמין לאלי כהן כשהוא אומר שהוא עצמו לא גזעני. הוא פשוט לא יודע מה לעשות מול שנאת הזרים שמשתוללת בקרב המון האוהדים שפעם עוד כונו “הקומץ”, ובעיניו הדברים שאמרו הם ריאליזם מפוכח. אבל דווקא משום כך אני מסיר את הכובע בפני מקבלי ההחלטות, שעד כמה שאני מבין קוראים להם אלי טביב. 

לא חשבתי שאי פעם אמחא כפיים למר טביב. אני לא ממש מכיר מקרוב את פועלו, והפעמים הספורות שבהן נחשפתי אליו בתקשורת לא הותירו אותי מאוהב. אבל כאן היתה החלטה מרשימה של הנהלה שיודעת מה היא רוצה. גזענות היא בלתי נסבלת, אבל גם מנהיגות שמשלימה עם גזענות, ושמכילה את זוהמת השנאה כאילו מדובר בגזירת גורל שאין מה לעשות מולה, היא דבר שאי אפשר לקבל אותו. 

אלי כהן, ככל הנראה, שבר שיא ישראלי בפיטורים מהירים. הוא יצא מהמועדון לא כי הוא גזעני, אלא מכיוון שהוא לא מנהיג. וזה כבר מוביל אותנו לסיפור השני, שהתרחש בתנועת ש”ס. 

בלי לרדת לפרטי הדברים שכולם כבר דשו בהם, אי אפשר להתחמק מהעובדה שח”כ גואטה, שהשתתף בחתונת אחיינו ההומו, שילם בסופו של דבר את המחיר על כך שהוא לא התנהג כמו אלי כהן. לרגע אחד הוא לא יישר קו עם הקומץ. או כמו שקוראים לזה בפוליטיקה הישראלית, “הרחוב”, או “השטח”. לרגע אחד הוא חשב שהוא יכול להיות מעבר לזה. להציג עולם דתי מורכב יותר. או לפחות להצביע על כך שאמונה דתית ומורכבות בכלל יכולות ללכת יד ביד. 

אם נשתמש במונחים דתיים, גואטה חשב שהוא יכול לתעב את החטא בלי לתעב את החוטא, שבמקרה הזה הוא קרוב משפחה אהוב. אבל לתנועת ש”ס, כמו שהתברר לכולנו, יש דעה קצת אחרת על מורכבות, על מנהיגות ועל כל העניין בכלל. 

הצעה יצירתית אחת ששמעתי היא פשוט להעביר את אלי כהן לש”ס, ואת יגאל גואטה לבית”ר. אבל גואטה מיהר כל כך להתקפל, שאני כבר לא כל כך חושב שזה ילך. כרגע, עם כניסתה של שנה חדשה ומבורכת, אפשר לקבוע שלפחות בכל הנוגע למנהיגות: בית”ר – 1, ש”ס – 0. 

לפני קצת יותר מחודש התפרסם בעיתון “מקור ראשון” ראיון עם העתידן פרופ’ דוד פסיג. אני אוהב מאוד את פסיג, ואת המחקר העתידני בכלל. גם כשקשה להבין על מה מתבססות התחזיות לטווח הרחוק, אי אפשר שלא להיות מוקסם מהמעוף ומהתעוזה, או לפחות להתבייש בצרות האופקים הקטנונית שמלווה את רוב הניתוחים שמתפרסמים בתקשורת. 

בשורה התחתונה, פסיג טוען שהבעיה הפלשינית תיפתר בעוד כמה עשרות שנים. ולא, הוא לא חושב שתקום מדינה פלשתינית. על פי תחזיותיו, הפלשתינים פשוט יתבוללו, כמו שקורה לרוב אוכלוסיות המיעוט שחיות – ורוצות לחיות – בקרב חברה דומיננטית ומצליחה. ולא מדובר בסתם התבוללות, פסיג דיבר במפורש על התגיירות המונית. 

באופן הכי מיידי, התסריט הזה נשמע הזוי לחלוטין. רגע אחר כך אתה נזכר שגם שאר התסריטים לא ממש עומדים עם שתי רגליים על הקרקע. ברגע השלישי אתה כבר שואל את עצמך, למה בכלל לא שומעים על האפשרות הזאת? 

ובכלל, מחקרים גנטיים העלו שהפלשתינים והיהודים הרבה יותר קרובים זה לזה ממה שאפשר היה לחשוב. אולי הם בכלל חלק מאותם עשרת שבטים שפעם עוד חיפשנו, עד שהתברר שגם שני השבטים שנשארו לא מי יודע מה מסתדרים. בקיצור, למה אנו עדיין חושבים שזה טבעי שצעיר אוקראיני ירצה להתגייר, ולמה זה מופרך לחשוב על פלשתיני שירצה להצטרף לעם הזה?

מנגד, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ’ מנסה להתניע שוב את הרעיון הנושן לנסות לפתות פלשתינים לקום ולהגר מכאן תמורת סכום נאה של כסף. האם זה באמת הרעיון הכי מבריק שאפשר היה לחשוב עליו? האם סמוטריץ’ לא מבין שאם מדובר בהצעה כספית, יכול להיות שגם חלק לא מבוטל מהיהודים ישמחו ללכת מכאן, ואולי גם בחצי המחיר? איך זה שהסכסוך מוציא מאיתנו רעיונות מוזרים כל כך, ובכל זאת אף אחד לא מציע את רעיון הגיור של פרופ’ פסיג? 

גם אם מדובר בתסריט מטורף ומצוץ מהאצבע, יש כאן לפחות הזדמנות למשחק קטן של מחשבה מחוץ לקופסה. מכיוון שכבר שיחקתי אותו עם כמה חברים, אני מבקש לחלוק אתכם את מסקנות הביניים שהצטברו עד כה: האפשרות שזה, כלומר התגיירות פלשתינית המונית, מה שיקרה בסוף, מזעזעת רבים מהמשתתפים במשחק. ולא, לא משום שהיא לא מתקבלת על הדעת או בלתי אפשרית. 

היא מזעזעת אותם או בגלל התלאות שהפלשתינים ייאלצו לעבור מול הרבנות (אפילו פסיג לא טוען ששם יחול שינוי עם הזמן) או בגלל תסריט הבלהה שפתאום יצטרפו אלינו מיליונים של ישראלים חדשים שכולם מזרחיים, מסורתיים ופטריוטים. 

  •    

במסגרת חשבון הנפש השנתי של ראש השנה, אני שמח לשתף את הקוראים בעוד התחשבנויות שלקוחות היישר מחייה הפרטיים של משפחתי. למשל, קנסות חניה.

השנה, רק השנה, שלחנו שלושה ערעורים על שלושת דו”חות החניה המופרכים שקיבלנו. על שניים מתוכם כבר קיבלנו ביטול. השלישי עדיין מתעכב. דו”ח אחד, למשל, חיכה לי על הקטנוע והאשים אותי בחניה “כך שכל ארבעת גלגלי הרכב היו על המדרכה”. מתוך כבוד עצום לשפה העברית, ולפקח עצמו, ספרתי שוב ושוב את הגלגלים של הקטנוע הקשיש, ולא הצלחתי לאתר יותר משניים. ככה הוא נולד, הקטנוע, ואני לא רואה איך צומחים לו עוד. 

בדו”ח אחר החליטו פקחים שכל מיני מגרשי כורכר וחצץ הם למעשה מדרכות, כדי להתענג על הזכות לתבוע סתם כך 250 שקלים. מעצבן. בטח שמעצבן. אבל לי באופן אישי נמאס מהמשחק הזה. שיטת “מצליח” היא נוכלות מקוממת גם כשהיא מתרחשת בחומוסייה או במוסך, אבל כשהרשויות עצמן משחקות במשחק הזה, זה כבר רקוב מהיסוד. לכן אני מחכה לגאון הראשון שבמקום לשלוח עוד ערעור, יבחן את האפשרות לקרוא לדברים בשמם: “ניסיון להוצאת דבר במרמה”. 

מבחינתי, הסיפור החזק והנורא ביותר של השנה היה פרשת ילדי תימן. במשך שנים ריחף מעמדה של הפרשה איפשהו בין האגדה האורבנית לבין ה”היה או לא היה”. לא עוד. היה, ועוד איך היה. מידה של אצילות ותבונה ליוותה את הפעילים החברתיים שתבעו לעצור את ההשתקה, ולחשוף הכל, ולכן לא שמענו על שום תביעה להאשים אדם, או גוף ציבורי, במעשי העוול שריסקו חיי הורים ומשפחות שלמות. וטוב שכך. 

מה שחשוב הוא חשיפת העובדות כפשוטן. מידע ונחמה. אני בעד לדבוק בקו הזה גם הלאה, ובכל זאת, עדיין יש בישראל רחובות, כיכרות ומוסדותשנקראים על שם אנשים שהיו להם יד ורגל בעוול הנורא. לפחות זה חייב להשתנות. שנה טובה לכולנו.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment