בית ספר לגרושים מתחילים מאת ג’קי לוי

 

תרבות הגירושים בישראל היא אסון, ואף אחד לא באמת מרוויח מכך. בעיקר לא הילדים

אחד מאירועי הקיץ האחרונים הוציא אותנו מהבית לבילוי של אחר צהריים נחמד ברחוב ירושלמי שנסגר חגיגית. יחסית לרוב החסימות של צירי תנועה בעיר הבירה, הפעם הסכמנו בינינו שהיה שווה. 

הרחוב היה מלא דוכנים צבעוניים ובמות קטנות. שחקנים ביצעו פסלים חיים ברמות שונות של כישרון. הרכבים מוזיקליים הפתיעו מכל פינה בשילובים מעניינים של קברט ביידיש ופיוטים בסגנון בולגרי, והפתעת כל ההפתעות – ההרכבים לא הפריעו זה לזה. אפילו לא תזמורת תהלוכות קטנה שהרעישה עולמות וגרמה לכולם לחוש חמלה על נגן הטובה ועל ילדותו האומללה. ליצני רחוב זיהו את חסרי ההומור ביותר שבאזרחים ובעוברי האורח, והתנכלו דווקא אליהם, לשמחת כולנו. 

בקיצור, הפנינג. מאותם רגעים נדירים שבהם משפחות ירושלמיות מביטות זו בזו ואומרות “וואו, כמעט כמו עיר נורמלית”. 

חוץ מזה היה נושא חינוכי לכל החגיגה – פסטיבל קיימות. ולמרות שרק אחוז זעיר מהמשתתפים היה עונה נכונה על החידה “מה היא קיימות?”, תוספת של “נושא חינוכי” לסתם בילוי סבבי גורמת לכולנו להרגיש כמו חבר הסתדרות המורים שמגלה שבתמורה לסופ”ש בים המלח הוא מקבל גמול השתלמות. מה רע? 

חיוך חסר פשר היה מרוח לנו על כל הפנים, ואז, רגע אחרי קטע רחוב ממש משעשע, ניגש אלי אחד הליצנים. הפרצוף שלו נשאר בתפקיד, אבל העיניים שלו שידרו לי שהוא רוצה לדבר איתי באופן אישי ועל משהו אחר בכלל. פתאום זיהיתי אותו. לפני הרבה שנים גם אני עשיתי לא מעט תיאטרון רחוב, ומאוד אהבתי את הבחור עם המבטא הארגנטינאי. 

קשה מאוד לפתוח בשיחה אישית עם ליצן, בעיקר כשהקהל שלו ממש לצידך. “אוה, אני חושב עליך המון בזמן האחרון”, הוא זעק בקול ליצני היסטרי עם נגיעות קלות של ניגון איטלקי, כראוי לליצנים. “המון אני חושב עליך, בוא, בוא, תן חיבוק”. 

כשהתמסרתי לחיבוק שלו, ואף אחד לא שמע, הוא אמר לי שתי מילים על הגיהינום שהוא עובר מאז הגירושים. ביד אחת נדנדתי את העגלה של התינוקת, והיד השנייה החזיקה בידו של אחיה, וידיד ותיק בתלבושת ליצן ובניגון־דיבור קומי – הוא לא יודע אחרת – מספר לי איך הוא כמעט לא היה. כן, כן, זה לקח אותו הכי נמוך. וכן, הוא יצא מזה בסוף, ברוך ה’. 

החיוך קפא על פניי, וכל תחושת הנורמליות היחסית הלכה לאלף עזאזל.

  •   •   •

אלה החיים שלי בזמן האחרון. השנים חולפות, ועודני איש התקשורת היחיד שמוכן לצאת מהארון ולדבר בגוף ראשון ובפנים גלויות על הנושא הזה. אז פונים אלי. לא רק באי־מיילים ולא רק טלפונית. בעבודה וברחוב ובכל מקום. הרופא שטיפל בילד שלי אחרי התקף אסתמה באמצע הלילה. טכנאי שהגיע לתקן משהו. כהן שירד מברכת כהנים בבית הכנסת. מורה שתופס אותי כשאני בא ליום הורים. שחקן רחוב שלא מפסיק לחייך, למרות שמבפנים הוא חלול וחסר ערך כמו מריונטה. 

הסיפור נשפך מהם בתוך רגעים. תמיד יש בו יסוד שלא ייאמן. אבסורדיות חסרת הומור עם ריח חריף של מוות, כמו בקטעים הכי אפלים של קפקא. 

אני לא יודע למה אנשים חושבים שאני יכול לעזור להם, ואיך בדיוק. למען האמת, אני תמיד אומר די מהר שאני לא מסוגל לעזור, וברוב הפעמים אני כבר לא מסוגל אפילו לשמוע את הסיפור. אני לא גאה בזה. גם לא מנסה להתחמק. פשוט לא מסוגל. לא מכיוון ששמעתי הכל וזה כבר משעמם. להפך. אני לא מסוגל, כי כל סיפור משתק אותי מחדש, מחניק את הגרון ושובר לי את הלב. 

אני איש עסוק עם משפחה גדולה, ואני חייב להיות מסוגל לתפקד. זה נשמע נורא, אבל זה בדיוק מה שזה. לכן אני משתדל להמעיט בהתבטאויות פומביות בעניין. מה גם שאין לי שום דבר מצחיק במיוחד, אופטימי או סתם בא בטוב להגיד על כל העניין. אז למה לטרוח בכלל? 

אבל כשאני פוגש פרצוף אהוב ומוכר, שבלי למחוק את החיוך מספר לי שהוא ממש היה שם, על הקצה של הקצה, אני נושם עמוק ומזכיר את מה שידוע עד כאב לכל מי שיש לו אח, או בן דוד או חבר יקר, שעבר גירושים עם ילדים. 

תרבות הגירושים בישראל היא אסון. ולא, אף אחד ואף אחת לא מרוויחים מכך שהיא כזאת. בעיקר לא הילדים, ואפילו לא עורכי הדין שעושים מזה כסף. לכן, ככל שהדברים ישתנו מהר יותר, כך ייטב. לכולנו.

לקראת עונת הסיכומים של ראש השנה העברי צריך לומר בשמחה שהדברים משתפרים. הדיווחים שאני מקבל כל הזמן – מכיוון בתי המשפט, בתי הדין הרבניים ושירותי הרווחה – מספרים על שיפור מתמיד. אנחנו בכיוון הנכון. 

קשה יותר לכל אחד מהצדדים להתעלל בבן או בבת זוגו לשעבר, גם אם הוא מאוד רוצה. וזה טוב, כי ככה הם פחות ירצו. קשה יותר, למשל, להיות סרבן גט מאשר בעבר. פחות פשוט להיות סרבנית ילדים ולנסות לנתק בין הילדים להוריהם.

שום דבר לא לגמרי מתוקן. עדיין עורכי דין מציעים ללקוחותיהם להעליל עלילות שווא כחלק אינטגרלי מהמשא ומתן על הגירושים. עדיין יש לקוחות שמתפתים ומתפתות ללכת על החבילה הזאת, שתהפוך את חייהם למלחמת עולם ואת הילדים שלהם לילדים שחיים בקו עימות. העלילות נוגעות לאלימות בכלל, ולאלימות מינית בפרט, כלפי האישה וכלפי הילדים.

אנשים מעלילים עלילות כי הם יכולים, ואצלנו הם עדיין יכולים. אפילו בקלות. עדיין מספיקה שיחת טלפון אחת כדי ששוטרים יוציאו אדם ממיטתו ויובילו אותו למעצר על לא עוול בכפו. 

אפשר להבין את המשטרה, בעניינים של פיקוח נפש אסור לקחת סיכונים. קשה להבין למה לא עושים מספיק נגד מי שעומד מאחורי התלונות המרושעות הללו, בעיקר המקצועיים שבהם. 

אין לי מושג כל כמה לילות מניחים שוטרים אזיקים על ידיו של חף מפשע. אבל סטטיסטית, יש משהו בהנחה שאחד מתוך שלושה או ארבעה שוטרים כאלה עתיד לעבור את זה על בשרו באופן הכי אישי שיש. אלא אם הדברים ישתנו.

אזרח נורמטיבי, אב אוהב וישראלי טוב, יבלה לילה במעצר. שיא האבסורד, אבל רק יריית הפתיחה. בזמן הקרוב יתברר לו שחייו לא יחזרו לעולם להיות כשהיו. הקשר עם ילדיו בסכנה. שמו הטוב הוא עלה נידף ברוח. בניגוד למקרה של מני נפתלי ואלדד יניב, בצאתו מהמעצר לא צפוי לו סיבוב דאווין באולפני טלוויזיה בדרך להיכל התהילה של לוחמי החופש. ברוב גופי התקשורת יפנו כתף קרירה לעבר הסיפור שלו. 

ובאמת, מי קובע בישראל מתי אייטם הוא אייטם. מתי עוול משווע הוא תזכורת לימים אפלים ומשטרים חשוכים, ומתי הוא בסך הכל נתון סטטיסטי אילם. איך זה שכולנו ידענו את שמו של מתאבד אחד בעקבות מחאת האוהלים ברוטשילד, ואילו גברים שמתאבדים תוך כדי תהליך גירושים או מייד אחריו מצליחים להיעלם אל מרחבי הנשייה שמחוץ לפריים. 

הדברים משתפרים. השנה היה תקדים חשוב בין כותלי בג”ץ. אבל עדיין יש כאן ילדים שמאבדים הורה משמעותי רק בגלל ניהול מטופש של פרידה. עם ישראל יודע לעשות כל כך הרבה דברים. הגיע הזמן שהוא ילמד גם איך להתגרש.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment