“בכל מקום, אומה אחת”: פרשת מטות-מסעי מאת הרב דויד סתו

parshat-matot-masei

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת מטות. ערב הכניסה לארץ המובטחת, אחרי קרבות מוצלחים שבהם הוכנעו המדינות השוכנות בעבר הירדן המזרחי (ירדן ודרום סוריה של היום), דומה שאין עומדים עוד אתגרים בין העם לארץ. אבל, בלי הכנה מוקדמת, ניצב משה בפני אחד המבחנים המכריעים בתולדותיו כמנהיג. לא עוד קבוצת מורדים שולית או מרגלים המוליכים את העם באף – לראשונה אנו נחשפים לקבוצה גדולה המסרבת להיכנס לארץ, אך ממשיכה להיות חלק מהעם היהודי ההיסטורי.

מדובר בשני שבטים, ראובן וגד, המודיעים למשה כי הם חפצים להישאר בעבר הירדן. המקרא מתאר את סיפורם בצורה מיוחדת מאוד, שלא לומר שיפוטית: “וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי־גָד עָצוּם מְאֹד”. עוד לפני שמספרים לנו את טיעוני שני השבטים, מתארים לנו את רכושם הרב. התיאור לא מותיר מקום לספק מהו המניע העומד מאחורי רצון השבטים. התורה מוסיפה: “וַיִּרְאוּ אֶת־אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת־אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה”, והתמונה מתבהרת: לשני השבטים מקנה רב ואדמת עבר הירדן מתאימה לגדלו.

משה מגיב בתקיפות לבקשתם, כשבפיו שני טיעונים. המרכזי שבהם אומר שיש כאן חזרה על חטא המרגלים, שלא רצו להיכנס לארץ, נגד רצון האלוקים, ונראה שראובן וגד לא למדו דבר מההיסטוריה של העם. אי רצונם להיכנס לארץ עלול להשאיר את כל העם מחוצה לה, ובכך יונצח חטא המרגלים כחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. בכך יימנע מהעם החזון להיכנס לארץ הקדושה ולהקים ריבונות משל עצמו.

יש להתייחס לכך שהדרשה הזו, המבוססת על התבוננות רצון האלוקים וטובת העם, נאמרת רק אחרי היגד אחר, שלא מסתמך על שום בסיס דתי או היסטורי, וזו האמירה: “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” קרי, שואל משה, היעלה על דעתכם (ראובן וגד) כי מישהו אחר יעשה עבורכם את העבודה?

האם מדברים אלה אנו צריכים להבין כי נשיאה בעול עם החבר, עם האחר, היא תנאי בסיסי לקיומה של אומה? כך על פי משה, שנדמה כי דבריו נאמרו מהמקום הכי ראשוני בנפש האדם, בלי לבססם על נימוק דתי או כל נימוק אחר. זהו היסוד המוסרי הכי פנימי, הקיים בכל אחד.

השבטים, ראובן וגד, ממהרים להגיב לדברי משה, בלי להתנצל, כפי שאולי מצופה מהם: “וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ”. קרי, קודם כל אנחנו נחושים בדעתנו להישאר כאן. נבנה מכלאות לצאן ובתי מגורים לילדים (חכמינו הדגישו כי השבטים הקדימו דאגתם לצאן להבטחת שלום ילדיהם, מה שמלמד על סדרי העדיפויות שלהם). רק לאחר אמירה זו הם מבטיחים לקחת חלק פעיל במלחמות ישראל, תוך כדי שירות ביחידות העילית ההולכות לפני המחנה. משה מקבל את דבריהם, גם אם לא בהתלהבות רבה.

אותנו מרתקת התופעה הזו. קבוצה שמחליטה על דעת עצמה, בניגוד למתוכנן על ידי אלוקים ומשה, כי אינה רוצה להיות חלק מהאומה הריבונית, שתגור בעבר הירדן המערבי – ומקבלת סוג של לגיטימציה (היסטורית, ראובן וגד היו הראשונים לגלות ולהתנתק מהעם היהודי).

מתברר שהמניעים של יהודים לפרוש מהקולקטיב בימי קדם, ובימינו, לא שונים במהותם. תנאי חיים כלכליים היוו תמיד מוטיב מרכזי ברצונם של יהודים לבחור במקום מגוריהם. המסורת, אם לא אהבה מציאות זו, ואף טרחה לבקר את סדר העדיפויות של קבוצות אלו, הכירה בקיומן.

כך או כך, היא התנתה התבדלות שכזו בנשיאה מוחלטת בעול של האומה, הן בשירות הצבאי בעת מלחמה והן, ובעיקר, בהכרה שמדובר באומה אחת, בלי נאמנויות כפולות. קבילות רבות מהסוג הזה נכחדו ברבות הימים, דתית וחברתית. הם התערו בגויי הארץ שבה גרו.

זה חלק ממה שקורה גם היום לעולם היהודי בארה”ב ובשאר המדינות. מאות אלפי הישראלים, החיים היום בצפון אמריקה, עלולים להיות המשך לתופעה מצערת זו. משימתנו היא לעשות הכל שיהודי העולם ייקחו חלק פעיל בנשיאה בעול של העם היושב בציון. שבת שלום!

לכתבה המלאה הקישו

http://www.israelhayom.co.il/opinion/298805